תאוריה של רעיונות

אחד המרכיבים בתזה המתגבשת שלי הוא "תאוריה של רעיונות" – איך אפשר להסתכל על רעיונות כאובייקט מחקר, כמשהו שאפשר להסביר אותו ולהשתמש בו כהסבר. באופן מסורתי, ואולי אירוני משהו, חוקרים במדעני חברה רואים ברעיונות משהו חסר משמעות. "ההוויה קובעת את התודעה", "מבנה על" שמסתיר את היסוד המטריאליסטי. לא צריך להיות מרקסיסט כדי לחשוב ככה. גם הריאליסטים חושבים כך, והסטרוקטורליסטים. אפילו הקונסטרוקטיביסטים – אלו שחושבים שמבנים חברתיים כמו לאום והבדלי מגדר מומצאים על-ידי אנשים באופן מכוון, אפילו הם לא מייחסים משמעות בדרך כלל לאידאולוגיה ורעיונות.

אבל מזה מספר שנים שמתפתחת נישה של חקר רעיונאי (ideational studies) בקרב מדעני מדינה, ולתוך הקבוצה הזו נכנסת גם התזה שלי. אבל בכל הקריאה שלי לא מצאתי תאוריה של רעיונות שסיפקה אותי. לא שאין שם תאוריות של רעיונות, ומן הסתם גם אני מסתמך על העבודה שעשו לפני ולא ממציא את הגלגל, אבל הרגשתי שלעיתים קרובות מדי נעשה ניסיון לייבא את התאוריות של אובייקטים קודמים – מוסדות, פרטים, מערכות – אל תוך חקר הרעיונות, ואני פשוט לא חושב שזה מסתדר. בפוסט הזה אני אנסה להתחיל לתאר תאוריה של רעיונות שאני מנסה לפתח. אשמח לביקורות, מחאות ועלבונות על הרעיונות הגרועים שלי, אבל אני אשמח עוד יותר לתגובות שיפתחו הלאה את הרעיונות הללו ויוסיפו להם או ישפרו אותם.

חלק מהאשמה בכך שאני לא מרוצה מהתאוריות הקיימות, מן הסתם, נעוצה בכך שהגעתי לנושא עם עמדה די מגובשת שמושפעת מאוד מרעיון הממטיקה של ריצ'רד דוקינס. ה"מם" זוכה לעדנה בשנים האחרונות בתור רעיון שרץ במהירות גבוהה בין הרבה מאוד אנשים, עובר הרבה שינויים בזמן קצר, ולעיתים קרובות נעלם כלעומת שבא. כל "שגעון אינטרנט" מכונה כיום "מם", ושום דבר רציני אינו זוכה לכינוי הזה. אך הרעיון המקורי של דוקינס היה הרבה יותר מרשים מהאמירה הפשוטה שיש רעיונות "ויראליים".

דוקינס הציע לחשוב על כל הרעיונות כוירוסים. ה"מם" (meme, וריאציה על gene) עבורו הוא היחידה הבסיסית של התרבות האנושית. כל רעיון הוא מם, או סדרה של ממים שקשורים ביניהם. סביבת המחיה היחידה של מם היא המוח האנושי, והוא מתרבה באמצעות תקשורת בין בני אדם – בין אם באופן ישיר באמצעות דיבור, ובין אם בדמות נבגים מושהים כמו ספרים, שיכולים להגיע למקומות רחוקים ולהשפיע זמן רב אחרי שנכתבו.1 מה שמעניין במטאפורה הזו הוא שהיא מציעה לנו כיוונים חדשים לחשוב עליהם כשאנחנו מנסים להבין את התפתחותם של רעיונות. רעיון מסויים עשוי להצליח או להכשל לא בגלל שהוא "נכון" או בגלל איזושהי תכונה פנימית חיובית שלו, אלא משום שהוא בא בזמן הנכון ובצורה הנכונה כדי להתאים ל"מערכת האקולוגית" אליה הוא נולד. המערכת האקולוגית הזו, כמובן, היא השילוב בין המוחות האנושיים, על המשא הגנטי שלהם, לבין כל הרעיונות שכבר מתקיימים עליהם. כדי להבין את התפתחותם של רעיונות, לפיכך, לא מספיק לחקור את הרעיונות עצמם, אלא צריך לחקור את המערכת האקולוגית הממטית בה הם נוצרו.

רעיון הממים, ויותר מכך, רעיון חקר הממים – הממטיקה – כתחום מדעי, הלהיב אנשים רבים במשך לא מעט שנים, אבל מעולם לא הצליח לתפוס באמת. נסיונות למסד את התחום, כמו למשל, כתב העת לממטיקה, שהתפרסם בין 1997 ל-2005, מעולם לא גרפו תשומת לב או חשיבות. הממטיקה כתחום מדעי עברה – כמה אירוני – מוטציות וכיום קיימת אך ורק כתת-תחום במדעי המחשב כאלגוריתמים ממטיים.

והנה אני מבקש להחזיר את הממטיקה לחיים במדעי החברה. טוב לא יצא מזה.

קצת פחות מעשור אחרי שדוקינס הציע את רעיון הממים שלו בגן האנוכי, כתב מדען המדינה ג'ון קינגדון את ספרו הסמינלי Agendas, Alternatives, and Public Policies. קינגדון, בעקבות דוקינס, מתאר "מרק קדמוני" של רעיונות, ששואב מתוך האקדמיה, השוק הפרטי וממוסדות ממשלתיים, כדי לייצר זרם תמידי של רעיונות חדשים למדיניות. הרעיונות הללו אינם בהכרח מעומתים עם המציאות, אלא בעיקר אלו עם אלו – הם מתנגשים ברעיונות אחרים, הורגים אותם או מתאחדים איתם בתהליך של רקומבינציה. הדרישות לשרידות של רעיון במרק הקדמוני הזה דומות מאוד לדרישות שהציב דוקינס להשרדותם של ממים, והן קשורות יותר לסביבה האינטלקטואלית בתוכה נוצרים הרעיונות, מאשר למציאות ה"פיזית". המשמעות, כפי שהצביע כבר ב-1959 צ'ארלס לינדבלום, היא שפתרונות מדיניות אינם תוצאה של בדיקה מדוקדקת של הפתרון הטוב ביותר בכל סיטואציה, אלא, לכל היותר, בחירה בין כמה פתרונות אפשריים שהגיעו לראש הפירמידה במקרה.

אבל מה זה, בעצם, רעיון? איפה הוא נכנס במטאפורה הביולוגית שלנו? הטענה שלי היא שכשאנחנו מדברים בדרך כלל על "רעיון" אנחנו חושבים על זן, או אפילו משפחה. זן הוא משהו שיכול לעבור אבולוציה, שיכול להשתנות לאורך זמן. פרט אחד אינו יכול לעבור אבולוציה. חשוב מכך – יכולים להיות הבדלים משמעותיים בין פרטים ששייכים לאותו זן. כך, יכולים להיות הרבה רעיונות-פרטים ששייכים לאותו רעיון. הניסיון להצביע על הבדלים ביניהם ומכאן להסיק שמדובר על רעיונות שונים הוא שגוי. הפרט של זן רעיוני הוא הרעיון כפי שהוא בא לידי ביטוי במוחו של אדם אחד.

יש לטענה הזו השלכות משמעותיות. כל פעם שרעיון מנוסח, זהו פרט אחד בזן רעיוני. מכאן שבהכרח כאשר רעיון עובר את שרשרת ההרים של שפה שונה, למשל, יהיה זה אותו הפרט האחד שיאלץ לעמוד בפני הסביבה התרבותית החדשה, והבדלים ממטיים קטנים בתוך הזן הרעיוני יכולים לגרום לכך שפרט אחד של הרעיון יצליח בתרבות האחרת, בעוד פרט אחר יכשל.

היכולת של רעיונות להתערבב זה בזה – ובהשלכה, ליצור קואליציות יציבות יותר או פחות – תלויה עד מאוד בזהותם של הפרטים הספציפיים שבאים במגע זה עם זה במוחות השונים. הרעיון של "מרק רעיוני", מעין "עולם אידאות" שנפרד לחלוטין מהעולם הפיזי, שבו כל הרעיונות באים במגע זה עם זה בלי שום מכשולים, לפיכך, הוא שגוי. שני פרטים של שני רעיונות יכולים להיות במגע זה עם זה רק אם מראש שניהם מתאימים לאותה מערכת אקולוגית. מכאן שגם אם שני רעיונות יכולים לעבוד מצויין אחד עם השני, אם הם לעולם לא יוכלו להפגש באותו המוח, השילוב לא יוכל להיווצר.

מאידך, כאשר שני רעיונות שמתחרים על אותה נישה אקולוגית, אפשר לצפות לאיחוד כזה או אחר ביניהם לאורך זמן – בין אם איחוד סימביוטי שיוויוני פחות או יותר, ובין אם באמצעות השתלטות של רעיון אחד על אחר והכפפתו אליו.

משמעות נוספת של הניסוח הזה של התאוריה היא שאי אפשר להתייחס לסביבה כאל משהו עצמאי מהרעיונות שמתקיימים בה. כמו בטבע, לא רק שבעלי חיים יכולים לשנות את סביבתם, במידה רבה הם עצמם מהווים את הסביבה של בעלי חיים אחרים, לא פחות מאשר גורמים "מבניים" כמו הגאוגרפיה. זו גישה פלורליסטית מטבעה, אם כן: ישנם הרבה רעיונות שמתחרים במגוון נישות שונות. אולי אחד הדברים שמפריעים לי בכתיבה רעיונאית שקראתי היא הנטייה לראות את שדה הקרב הרעיונאי כמלחמה בין שני רעיונות גדולים (נגיד, כלכלה קיינסיאנית אל מול כלכלה שוק חופשי ניאו-ליברלית), במקום כסביבה אקולוגית שבה מתרוצצים המוני רעיונות קטנים שמתחרים אלו באלו על המשאבים הקיימים, בעוד התוצאות ברמת המאקרו אינן אלא השלכות שנובעות מהמוני האינטראקציות הקטנות הללו.

לפה הגעתי בינתיים. חלק מהסיבה לכתיבת הפוסט הזה היא לסייע לי לעבד את הרעיונות. אני חייב להודות שעכשיו כשזה כתוב זה נראה לי הרבה פחות משכנע — וחשוב מכך, הרבה פחות יעיל ככלי אנליטי — מאשר מתי שזה הסתובב לי לבד בראש. בקיצור, צריך עוד לחשוב על זה. הערותיכם תתקבלנה בברכה.

  1. גם הכתב, כמובן, הוא מם, ואחד היעילים שבהם. []

20 Replies to “תאוריה של רעיונות”

  1. כתבת "היא שפתרונות מדיניות" – שגיאת הקלדה, אני מניח.

    גם לדעתי ממטיקה אינה כלי אנליטי יעיל. אני חושב שחסרה המון מתמטיקה בתחום: בביולוגיה ברור מהו גן, יודעים מתי גן משוכפל, יודעים מה הסיכוי למוטציה, יש קריטריונים ברורים להצלחה של גן, ומתוך הידע הזה ניתן לייצר מודלים מתמטיים שמסבירים ואף חוזים תופעות בעולם האבולוציוני. לא ברור לי איך עושים את זה עם ממים.

    מצד שני, שינוי במינוח לעתים קרובות יוצר זוית ראיה אחרת ותובנות אחרות. לדוגמה, התזה שלך: איך המם "תיאוריה של רעיונות" חי בסביבה האקולוגית של המוח שלך, ואיך הוא משפיע ומושפע משאר המרכיבים של התזה? ומרעיונות אחרים שמסתובבים לך בראש? מה ההיסטוריה שלו בעולמך? למה הוא הגיע לנקודה הזו?

  2. אני מודה מראש שאני מאוד לא אוהב את הרעיון של ממים, אבל בוא נתחיל עוד לפני זה.
    למה אתה מתכוון כשאתה אומר רעיון? איך אתה ממשיג את זה?

  3. הייתי מתחיל את כל העניין בהתייחסות לקשר בין דארווין למלתוס – אם תרצה, האב הקדמון של הגישה הזו. הרבה לפני דוקינס.

    נקודה נוספת היא תיאוריית הברבורים השחורים שנעשתה פופולארית לאחרונה. אני לא יודע עד כמה היא מדברת במפורש בשפה אבולוציונית אבל נראה שהיא מניחה התפתחות הדרגתית על ידי וריאציות וערבוב רעיונות קרובים, ומראה שהתפתחות כזאת לא תמיד תקפה.

    באופן אישי הייתי ממשיך בכיוון שהצגת בפסקה האחרונה שלך ומתייחס לעולם הרעיונות כעוד זן של אובייקטים במרק האבולוציוני הכללי ולא כאל עולם נפרד.

  4. זה נשמע כמו אחלה תיאוריה בבלשנות חברתית, אבל איפה נכנס פה מדע המדינה?

  5. הי דובי,
    אני תמיד לשמוח על ניסיון ליישם את הממטיקה מחוץ לתחום הצר של רעיונות-אינטרנט. לפני כמה שנים אני חשבתי לכתוב על כך דוקטורט במסגרת מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, אבל נתקלתי בבעיה משמעותית במעבר שעושה דוקינס מגנים לממים בגלל ההבדל בין הגנוטיפ לפנוטיפ. נראה שגרסת 'מרק הרעיונות' מדלגת באורח נאה מעל המשוכה הזו, בכך שהיא משווה את המצב בתחום הממים למצב פרימיטיבי יותר, שבו גנים/יצורים בסיסיים מתחרים זה בזה ישירות. מצד שני, עדיין נשאלת השאלה איך להשתמש בזה ככלי אנליטי: כלומר, מה היתרון בלהסתכל על זה כרעיון שהמוחות משמשים לו 'מצע' ולא כבני אדם שמתלהבים מרעיון מסוים? אם תצליח להראות שזה משנה משהו משמעותי, יש לך התחלה של תיאוריה.

  6. רונן: אפשר למצוא את הגנים ברמת הנוירולוגיה, את החלבונים ברמת הפסיכולוגיה, ואת המבנים המורכבים יותר ברמה החברתית.

    סתם רעיון שהשתעשעתי אתו לאחרונה…

  7. המערכת שאתה מתאר מקבילה למדי לזו של פוקו, שאכן כינה את עצמו היסטוריון של רעיונות: המם מכונה היגד, והמערכת האקולוגית שלו – שיח. לדוגמה ברורה ויפה, ראה את הכרך הראשון של ”תולדות המיניות“. פוקו, ורבים מהפילוסופים של המאה החולפת, יצאו מנקודת מוצא של אידיאליזם לשוני ובכך דילגו על הקושי המטריאליסטי שניצב בפניך, אבל זה לא משהו שלא ניתן ליישוב.

  8. בהמשך ללדיה: כאילו, באמת? אין תיאוריה של רעיונות? ומה עם הפוסטמודרניזם\פוסטרוקטורליזם?

  9. נדב, לא אמרתי שאין. אמרתי שאין כאלו שאני מרוצה מהן. אני מניח שברמה כזו או אחרת אני עצמי פוסט-סטרוקטורליסט, אבל אני לא באמת יודע כי אני לא מבין פוסט-סטרוקטורליזם. יש לך איזה טקסט בשפה אנושית שנותן סקירה נורמלית של הגישות האלו? כי כל פעם שניסיתי לקרוא משהו (אתה ולדיה לא הראשונים שמפנים אותי לפוקו), טבעתי די מיד.
    אני פילוסוף קטן מאוד, יש לציין.

    לאחרים – תשובות יבואו. אני צריך לחשוב על זה.

  10. בנוסף להמלצה של לדיה – 'תשעה עקרונות פוסטמודרניים', של עדי אופיר, מניח בצורה יפה ונהירה את העקרונות הכלליים של גישות פוסטמודרניות, מעבר להוגה ספציפי (עד כמה שאפשר לעשות דבר כזה)

  11. ההבנה לי בכל זה די מוגבלת אבל מה שאתה מתאר נשמע דלזיאני

  12. כמה מחשבות.
    ראשית, תודה על השיתוף. אני מניח שזה לא תמיד פשוט לשתף ברעיון בהתהוות, במיוחד בדבר שקשור בדיסרטציה כזו או אחרת. מהצד של הקורא, זה כיף לקרוא ומעורר מחשבה – בין השאר כי זה גם מדבר על האזורים בהם הדיסרטציה שלי (כלומר רעיונות לדיסרטציה… מחקר של ממש עוד אין לי) מסתובבים או הסתובבו.

    ועכשיו לעניין.
    אחד הדברים שאני חושב שבהם דוקינס טעה הוא עניין קיום הממים במוח האנושי, שהזכרת גם בפוסט. אחד הרעיונות היפים של דוקינס הוא שהגנים אולי הם יחידת השרידה הבסיסית ביותר, אבל הם צריכים להתארגן ולהתאגד כדי ליצר אורגניזם נשא שבתוכו הם יחיו, ובאמצעותו יתרבו ויתמודד עם הסביבה. גנים-בעל חיים זה כנראה היחס הנכון. אבל ממים-מוח זה נשמע לא מוצלח. אני חושב שה"אורגניזם" שבתוכו חיים ממים (אם בכלל) הוא "אידיאולוגיה" (או "שיח"). אני מאמין שרעיונות אינם חיים בחלל ריק, ומשמעותם היסודית נקבעת רק בתוך מערכת ייחוס רעיונית.

    לגן רגיל יש מציאות פיזיקלית אבסולוטית ובלתי תלויה (רצף של מולקולות), ומציאות תלוית הקשר (בתוך תא, בתוך אורגניזם) שקובעת למשל אם הגן יבוא לידי ביטוי (או באיזה אופן הגן יבוא לידי ביטוי). כך למשל הDNA בתאי עצב ובתאי דם הוא זהה לגמרי, אבל התפקוד שלהם שונה. אבל ברעיונות, אני חושב שהמצב שונה, ושאין להם קיום אבסולוטי ובלתי תלוי. זה מזכיר לי את הדיונים בקשר בין מוסיקה לשפה. למילה בשפה יש משמעות סמנטית ברורה, אבל המשמעות שלה במשפט או בשיחה כלשהו, עשויה להשתנות בהקשרים שונים ואופני שימוש שונים. במוסיקה, לצליל, או אפילו צירוף צלילים נתון אין משמעות סמנטית, אבל עדיין הם יכולים לשאת משמעות בתוך הקשר רחב. "רעיונות" במובן הזה הרבה יותר דומים לנושא או מוטיב של יצירה מוזיקלית מאשר למילה או משפט בשפה.

    את הרעיון של "נשא" ממים שהוא גדול מגוף של אורגניזם לא אני המצאתי כמובן. אם אתה הרחקת עד דוקינס כבסיס לתאוריה של רעיונות, אני יכול להציע לך את רוי באומייסטר, פסיכולוג חברתי שחוקר בערך כל דבר שזז. הוא מבקר גדול של דוקינס, ומציע את התרבות כ"יחידת שרידה" ולא את האורגניזם, ומפתח סביב זה תאוריה יפה ומעניינת שמסבירה תופעות פסיכולוגיות/חברתיות רבות. אולי היא יכולה להסביר גם רעיונות. יש לו ספר שמסכם את רעיונותיו בתחום הזה: the cultural animal. אם אתה לא מכיר שווה להציץ.

    ולבסוף, כתבת על "המרק הרעיוני" ו"וזרם תמידי של רעיונות", וזה הזכיר לי את מודל פח האשפה של מייקל כהן, ג'ים מארץ' ואיזה אחד אולסן. אתה בטח מכיר את זה כי המאמר הסמינלי שלהם מצוטט הרבה במדעי המדינה. מה שיפה במודל שלהם הוא ההפרדה של "פתרונות" מ"בעיות" ומ"אנשים". כלומר יש כל הזמן זרם של פתרונות בלתי תלוי, זרם של בעיות בלתי תלוי ואנשים, ומדי פעם נוצרות הזדמנויות בהם אנשים מוצאים פתרונות שמתאימים לבעיות – כלומר שנוצרת פעולה כלשהי. המושג שלך של "רעיונות" מאד הזכיר לי את מה שהם מכנים "פתרונות". מה שיפה במודל הזה הוא שהוא יכול להסביר למה רעיונות טובים נעלמים (פשוט, כי הם לא נפגשו בבעיה המתאימה ועם האנשים המתאימים בזמן המתאים), וגם מאפשר הכנסה של מבנה חברתי והבניה של תהליכי קבלת החלטות למודל ובדיקה איך זה משפיע על סוג הרעיונות ש"שורדים".

    למען הגילוי הנאות, לי יש עניין רב במודל הזה כיוון שמאמר שאני עובד עליו ויושב לי במגירה כבר זמן רב מדי, מציע הרחבה מעניינת (יש אישור ממייקל כהן שזה מעניין) של המודל הזה, לצורך בדיקה של גילוי רעיונות עסקיים בהקשר של יזמות (הנושא של "זיהוי הזדמנויות" בעולם היזמות העסקית הוא תחום חם מאד במחקר בעולם הניהול, ואולי עשוי להיות רלוונטי גם לך, שהרי גם שם מדובר על רעיונות שמומצאים, מתפתחים, מושפעים מלחצים שונים ומשונים וממגבלות שונות, שחלקם לבסוף מצליחים וחלקם נעלמים).

    זהו. מקווה שמשהו מתוך הנ"ל רלוונטי לך, ויהיה מעניין לשמוע לאיזה כיוון אתה הולך בסופו של דבר.

  13. בהמשך לליאור, דלז כותב ב"הבדל וחזרה" (פרק רביעי) על גנים ומשווה אותם במידה מסויימת למושג הדיפרנציאל, שאצל דלז משמש כאידאה (idea) במובן קנטיאני. אני לא יודע כמה האנלוגיה בין ממים וגנים חזקה, אבל אם היא כן מאוד יכול להיות שדלז יכול לעזור כאן. גם בפער בין גנוטיפ ופנוטיפ אם הבנתי אותו נכון. עם זאת, הניחוש שלי הוא שהרעיון של ממים כמו שאני מבין אותו היה גורם לדלז להתהפך בקברו, משום שהמם הוא "תוכן" חיובי (אתה כותב שהוא לא, אבל הוא כן. הוא פשוט לא מוחלט או אוניברסלי) וגם בעל תפקיד גנטיבי (אם ההקבלה לגן נכונה). אחד מהדברים המקשרים בין ההוגים הפוסט סטרוקטרליסטים הוא הדרישה (המנומקת דרך אגב) להכניס מושג של הבדל כאשר יש תאור גנטיבי. למשל, בעוד שאצל פוקו ההיגד הוא המרכיב של השיח, הוא לא יוצר את השיח וגם לא הקשר בין ההיגדים. תפקיד זה שמור לכוח, שפוקו חושב עליו בתור יחס (כלומר, הבדל). אם זה נראה לך רלוונטי, אז הפרק שצויין אצל דלז והפרק על המתודה ב'תולדות המיניות' הראשון של פוקו יכולים לעניין אותך.

  14. אני רק הערה אגב אירוניה בכך שהממטיקה עוברת אבולוציה (וגם עברה אבולוציה בשביל להתחיל את קיומה מלכתחילה):
    כמו שאנחנו תוצר של אבולוציה ארוכה מאוד לפני שיכולנו להגיע למצב שבו אנחנו מתבוננים באבולוציה שלנו עצמנו, כך גם הממטיקה היא תוצר של אבולוציה ארוכה (ושיש אנשים שהיו מעדיפים להכחיד אותו יחד עם המם של האבולוציה ה"רגילה")

  15. אני מבין קטן מאוד במדעי החברה למיניהם, ומה שחסר לי בפרט זה הבנה של סוגי התחזיות שהתאוריה שלך אמורה לספק. מה היא אמורה להסביר, ואיך נבדוק אם ההסבר הזה נכון?

    בגדול אהבתי את הרעיון של ה"זן", אם כי אני חושד שהדמיון והשוני בין רעיונות קשור לזה ש"רעיון" אינו שקול בד"כ לגן בודד אלא לסט של "גנים", סט של מושגים וקשרים ביניהם למשל. במובן זה כשאני שומע את משפט פיתגורס, שהוא רעיון מאוד-מאוד מסוים ומוגדר, אני מודבק באותו רעיון ממש כמו במוחו של מישהו אחר ששומע אותו. זה לא יצור אחר מאותו זן, אלא אותו רעיון ממש. אבל בפועל כמעט כל הרעיונות כל-כך מסובכים וקשורים לרעיונות אחרים שמה שייקלט אצלי במוח אכן יהיה שונה מאצל אדם אחר. אפילו משפט פיתגורס, למשל, יובן אחרת אצל מי שמבין אחרת את ההקשרים הגאומטריים או מבין את הגאומטריה מנקודת מבט אחרת (כגון מודעות לגאומטריה רבת-ממדים או לא-אאוקלידית).

    אני חושב שבעקרון הגישה הממטית נכונה, אבל אני בספק לגבי הישימות שלה. אני חושד שחסרה לנו הבנה מספקת של מה זה רעיונות ברמה הנוירולוגית מחד ויכולת חישוב ופיתוח וניסוח מתמטי מאידך. ממטיקה אמיתית, מדעית, תהיה לדעתי או משהו בלתי אפשרי למעשה בשל הכאוטיות של המערכות הנפשיות והחברתיות (בדומה לחיזוי מדויק של מזג האוויר), או לכל הפחות משהו שרק מוח על-אנושי או מחשבי-על יוכלו אי פעם באמת לנסח ולפתח בצורה מדעית. להבין את עצמנו ברמה כזו זה פשוט גדול עלינו.

  16. אוקיי, תגובות לתגובות:
    קודם, לכולכם – תודה רבה על ההערות המחכימות! למדתי הרבה וקיבלתי לא מעט רעיונות לכיוונים חדשים שבכוונתי לעקוב אחריהם ולראות לאן הם יובילו אותי.

    מודי: לא, אני לא רואה שם שגיאה.
    לגבי מתמטיקה וחסרונה, שני דברים שצריך לזכור: א. זו עדיין רק מטאפורה. שימושית, לדעתי, אבל מטאפורה, וכמו כל מטאפורה, צריך לדעת מתי מתחילים למתוח אותה יותר מדי.
    ב. מצד שני, גם דארווין לא יכול היה לכלול מתמטיקה ברעיונות המקוריים שלו, כי המנגנון הגנטי לא היה ידוע בזמנו. למשל, אחד הדברים שעלו מאוחר יותר הוא האופי הבדיד של תכונות, מה שאומר שבתחומים מסויימים, צאצא יקבל תכונה או מהאב או מהאם, ולא ממוצע של שניהם. (בתחומים אחרים, מצד שני, בהם הפנוטיפ מושפע ממספר גנים ביחד, יכולה להיות השפעה משולבת). כך שאני חושב שעוד יש תקווה כלשהי.

    ליאור גימל – שאלה מצויינת. יש לי כל מיני נסיונות לענות עליה, אבל אף אחד מהם לא מרשים במיוחד. פעם חשבתי שאולי אפשר להגיד שרעיון הוא כל מה שאפשר לנסח במילה או ביטוי קצר (בעוד "רעיונות מורכבים" שצריך יותר ממילה אחת כדי להביע אותם הם בעצם דבוקות של רעיונות). אבל זה לא באמת עונה על השאלה ומעביר את הדיון לפסים בלשניים מדי. בקיצור, אין לי תשובה.

    עפרונית – וההתייחסויות הללו לא היו מבטלות? כלומר, ההתייחסות אל המאהלים כאל מם לא ניסו להראות שמדובר באיזה אופנה חולפת? מעניין.

    פטריוט – שמעתי על הברבורים השחורים, אבל ככל שאני מתאמץ להזכר, אני לא זוכר מה הסיפור שלהם או איך זה רלוונטי. תוכל לפרט?

    מים (הא!) – בפרק הבא.

    רונן – היתרון, אני חושב, הוא לא בעניין ה"מוחות" הפיזיים, אלא בהתייחסות אל הסביבה הרעיונית כקריטית לקליטתו של רעיון אחר, וגם בהסברת ה"נדידה" של רעיונות באופן גיאוגרפי. אבל כן, זה דורש פיתוח משמעותי לפני שתהיה בכך תרומה אמיתית.

    לדיה ונדב: תודה, אבדוק את הנושא.

    ליאור – דלזיאני? פרט והסבר.

    עמית – הקישור אינו גן:חיה – מם:מוח. המוח הוא למם כשם שהנישה האקולוגית היא לגן. המקבילה של החיה עבור הגן היא, במונחים של דוקינס, ה"ממפלקס" – וכן, זה מונח חסר תועלת לחלוטין. אני מסכים איתך לגמרי שאפשר לכנות את זה "אידאולוגיה" ("שיח" אני חושב זה משהו אחר ושונה, אולי חלופה למוח כמערכת אקולוגית בה פועלות אידאולוגיות, כפי שהציעו פה). האמת היא שזה דווקא מסתדר לי יפה עם כמה דברים אחרים שחשבתי עליהם לאחרונה.
    לגבי כהן מארץ ואולסן – כן, הספר של קינגדון מתבסס על המודל שלהם (וכשכתבתי פעם ביקורת עליו בשביל קורס, קראתי את המאמר שבו ביססו את המודל הזה). אולי כדאי לך לקרוא את היישום של קינגדון של המודל אם אתה מתכוון להתעסק עם הפרוייקט הזה.

    אמיר – לא הבנתי כלום, אבל אני אנסה לקרוא את מה שהצעת ולראות מה יוצא לי מזה. איך קוראים לספר של דלז באנגלית?

    יאיר – תאוריות במדעי החברה לעיתים רחוקות בלבד מספקות תחזיות. בשלב הנוכחי, אני אשמח אם התאוריות שלי יספקו הסברים, אחרי זה נדבר על תחזיות.
    ואין לי שום כוונה לחקור רעיונות ברמה הנוירולוגית – זה בהחלט יכול להיות כיוון מעניין, אבל אני לא חושב שיש לנו את ההבנה הביולוגית הדרושה כדי לחקור את זה. אני מדען חברה, וככזה אני ניגש לסוגיה הזו. המשמעות היא ש-כן- הדברים יהיו פחות חדים וברורים מאשר הייתי רוצה שיהיו. אבל צריך להתחיל מאיפשהו.

  17. הספר של דלז נקרא difference and repetition, והפרקים הרלוונטים הם הראשון והרביעי. אני חושב שיש התייחסות לגנטיקה באלף מישורים אבל אני לא יודע מה קורה שם כל כך. אם תראה שמושג הוירטואליות עוזר לך, אז brgsonism של דלז מרחיב על זה. קח בחשבון שהספרים האלה מאוד עמומים ולוקח הרבה זמן לבין מה קורה שם, אבל יש ספרי עזר ל-difference and repetiotion, זה של hughs הוא לא רע עד כמה שאני זוכר.

  18. יש בפילוסופיה של המאה ה-20 רעיונות דומים לגבי "שדה ההאמנות" שברוחו של אדם בודד. ע"ע The web pf belief של Quine והפרק הרביעי של Fact, Fiction and Forecast של Nelson Goodman.

    הייתי מוסיף דבר אחד:
    יש קשר מורכב בין רעיונות לבין אבני הבניין שלהם – מושגים. אנחנו, במידה רבה, "concept forming species". למושגים שלנו יש ממטיקה דומה, אבל ברמה לוגית אחרת, מזו של הרעיונות, ויש לי חשד עמוק שאי אפשר להבין את שדה הרעיונות במנותק משדה המושגים (ולהיפך).

סגור לתגובות.