"משפחת שליט היקרה"

לו אני ראש הממשלה, זהו הנאום שהייתי נושא – לא ביום הזכרון לחללי צה"ל, אבל ביום אחר, כלשהו.

משפחת שליט היקרה, אזרחי ישראל,

אין עין בארץ שלא תדמע כאשר תביט עליכם, על כאבכם, על אומץ ליבכם ועל נאמנותכם ואהבתכם לבן שאיבדתם לפני כמעט חמש שנים ומוחזק בשבי החמאס. אין שמץ של גאווה או שמחה בליבי על המילים שעלי לומר לכם. ובכל זאת, עלי לומר אותן. אינני מלין עליכם. המלחמה המתמשכת שלכם כנגד רשויות המדינה וכנגדי אישית היא מוצדקת לגמרי. אכזבנו אתכם. אתם נתתם לנו את בנכם, ואנחנו איבדנו אותו ולא הצלחנו להשיבו.

אבל היום אני מבקש להישיר אליכם עיניים ולומר במלוא הכנות את האמת המרה: לא נוכל להחזיר את בנכם בכל מחיר. לא נסכים להנצחת מעגל החטיפות ודרישות הכופר שהיא התוצר ההכרחי של כניעה לתכתיבי החמאס. הצענו לחמאס את המירב שביכולתנו להציע בתמורה לסמ"ר גלעד שליט מבלי לגרום למה שאנו רואים כסיכון של חיי אדם נוספים. החמאס סירב להצעתנו. אלא אם החמאס יחזור בו מסירובו, אינני רואה סיכוי לחזרתו של בנכם עד להשגת הסכם שיכלול פירוק ארגוני ההתנגדות הפלסטינים מנשקם. אינני גאה בכך, ואינני שמח על כי זו המציאות אותה אני צופה. אך אני חב לכם את האמת, וזוהי האמת כפי שאני מבין אותה.

אני פונה מכאן לקהילה הבינלאומית בקריאה לפעול למען שחרורו של החייל השבוי גלעד שליט, בהתאם לתנאים להם הסכימה ממשלת ישראל. אני פונה לרשות הפלסטינית בקריאה לפעול לקידום הסדר זה. אני פונה לחמאס בדרישה לעמוד בדרישות החוק הבינלאומי ולאפשר לצלב האדום לבקר את החייל השבוי, ולקבל את תנאי העיסקה להם הסכימה ממשלת ישראל.

ישראל עומדת ותמשיך לעמוד על המשמר כדי לשמור על בטחון אזרחיה, ובד בבד תמשיך לשאוף לשלום עם הפלסטינים ועם המדינות השכנות, לשכנות טובה ולשגשוג באזור כולו.

9 Replies to “"משפחת שליט היקרה"”

  1. כמעט שיתפתי את זה ברידר, עד שהגעתי לביטוי "ארגוני ההתנגדות הפלסטינים". "ארגוני ההתנגדות", דובי? זו בחירה מודעת של מינוח, או פליטת מקלדת?

  2. זה המינוח הכללי ביותר שהצלחתי לחשוב עליו. אני מניח שאתה היית מעדיף "ארגוני הטרור", אבל אני מעדיף שם כללי יותר.

  3. תמיד ה"בכל מחיר" הזה מקפיץ אותי. מצד אחד זה הופך את האמירה לטריוויאלית אך בו בעת הופך אותה לחסרת ערך ומוריד את הדיון לרמת הדמגוגיה/רטוריקה.
    לא ב"כל מחיר" מחיר מדובר. אלא במחיר (או בטווח מחירים) מאד ספציפי שכולו כרוך בכמות ובהרכב אסירים שישוחררו. המספר (לפי התקשורת) עומד סביב ה1000. אז כדאי להיות ספציפיים ולומר "נתניהו לא מוכן לשחרר את גלעד שליט תמורת 1000 אסירים פלוס/מינוס קצת". לא ב"כל מחיר" ולא נעליים.

    ועכשיו, אחרי שהסרנו את המימד הדמגוגי, אפשר לבחון את הלוגיקה והכדאיות של העמדה הזו. האם באמת שחרור של מספר כזה של אסירים מסכן את בטחון המדינה? האם יש אסיר אחד שהוא מסוכן כל כך עד כדי כך ששחרורו יעמיד במבוכה את כוחות הבטחון מבחינת יכולתם להגן על אזרחי המדינה? נכון, כולם פשעו, וכולם ראוי שישבו בכלא לאורך תקופה ארוכה, אבל האם שחרורם, מעבר לאקט הסמלי של "לא משלמים על פשעים" באמת מסכן את החברה הישראלית באופן ישיר?

    האם בכלל אפשר לנקוב כאן ב"מחיר מקסימום" או שמדובר בסה"כ בהערכות, אי וודאות, סיכונים, וטיעונים שאין מאחוריהם ביסוס מספרי? (שהרי אפילו טיעון דוגמת "לא נסכים להנצחת מעגל החטיפות ודרישות הכופר שהיא התוצר ההכרחי של כניעה לתכתיבי החמאס" הוא לא יותר מאשר רטוריקה שאין מאחוריה לוגיקה צרופה או ביסוס אמפירי כלשהו. אנחנו מאד מוגבלים ביכולתנו להבין "מה היה קורה אילו". אין כאן שום הכרחיות. שום דבר לא מוביל בהכרח לשום דבר אחר).

    ואם באמת אי אפשר להציב קו אדום מוחלט ואובייקטיבי, אז הרי כל קו אדום שנציב הוא בעצם חלק מתהליך המשא ומתן.

    האם טיעון ה"לא בכל מחיר" הוא בעצם אמירה "אנחנו לא ממש טובים בניהול משא ומתן מול החמאס"?

  4. עמית, הטיעון שלך הוא לוקה בפרדוקס הערימה. אתה אומר, בעצם, שאין קו אדום שאינו שרירותי, ולכן אין קו אדום. אין מקום אחד ספציפי שבו אפשר להגיד "עד כאן", ולכן אין שום מגבלה על המחיר שאנחנו מוכנים לשלם.
    אינני מקבל זאת. ישנם אסירים שאין לשחרר – אסירים שרק התחילו את תקופת המאסר שלהם, שהורשעו בפשעים קשים, שאינם מוכנים להביע חרטה ולהתחייב שלא לחזור לטרור. ישראל ביצעה את התחשיב והגיע למספר המקסימלי של אסירים שהיא מוכנה לשחרר לפני שהיא נאלצת לשלוח יד לתוך מאגר האסירים שאין הדעת סובלת לשחררם, וכך ראוי.

    לא, אין וודאות הכרחית, אבל יש לאנשים, עדיין, יכולת לחשוב בהגיון. לכולם ברורים התמריצים הכרוכים בכל מהלך. החמאס הם בני אדם גם הם, וגם הם נוהגים בצורה הגיונית, בהתבסס על מטרותיהם. אחרי פרשת נחשון וקסמן לא היו נסיונות נוספים לחטיפת חיילים לצרכי מיקוח עד שישראל הוכיחה, מול החיזבאללה, כי אין לה יכולת עמידה מול התמקחות על חיי חיילים. את הלקח הזה עלינו למחוק, והקורבן העגום של העסקה מול החיזבאללה משלם גלעד שליט, ומשלמת משפחתו. אבל אין ברירה אחרת.

    אינני יודע איך אתה במו"מ בתחומים אחרים, אבל אם הנחת היסוד שלך היא שאם לא סגרת עיסקה, סימן שאינך יודע לנהל משא ומתן, ומהלכיו של הצד השני כלל אינם מהווים חלק מהפונקציה, אז כנראה שכישוריך שלך במו"מ אינם מן המשובחים.

  5. אם ראש הממשלה פונה לקהילה הבינ"ל ומבקש את עזרתה, הוא בבעיה קשה.
    זוהי אותה קהילה בינ"ל שממנה הוא מתעלם לחלוטין כבר 2 קדנציות.
    פושע סדרתי לא מבקש עזרה מהשופט שהרשיע אותו, נכון?

  6. ראשית, אני מודה שכישורי המו"מ שלי אינם מהמשובחים – אני פראייר מועד. מצד שני דווקא כישורי החשיבה שלי קצת יותר טובים.

    אז ראשית נדייק. בשום מקום לא אמרתי ש"אם לא סגרת עסקה, סימן שאינך יודע לנהל משא ומתן". ברישא התייחסתי לשימוש בנימוקים דוגמת "לא בכל מחיר", ולפני כן הסברתי למה נימוקים כאלה הם בעייתיים בעיני. נראה לי סביר לא להגיע לעסקה אם יש לכך הצדקה טובה. נימוק דוגמת "לא בכל מחיר" אינו מהווה הצדקה טובה. במו"מ מדברים על מחיר או טווח מחירים ספציפי, ואם דוחים אותם צריך להסביר למה דוחים את המחיר הספציפי, לא לסגת לעקרונות שהם כל כך כלליים עד שהם טריוויאליים וחסרי תוכן. באותו הקשר, אגב, יש לי ביקורת זהה על מצדדי שחרור שליט "בכל מחיר".

    שנית, הנימוקים שלי לא נגועים בפרדוקס הערימה. האמת שפרדוקס הערימה הוא לא ממש פרדוקס. הוא רק עדות לכך שהגדרת ערימה לא קשורה במספר הפריטים או בתכונות של פריטים בודדים, אלא במכלול שנוצר על ידם. במקרה שלנו, הערימה היא העסקה, והפריטים הם האסירים. טענתי שאין אסיר ששחרורו הוא כה מסוכן שמצדיק ביטול עסקה. עשיתי זאת בדיוק כדי להבדיל בין הפריטים לערימה. הטענה שטענתי היא בדיוק השלב הקריטי של פרדוקס הערימה (אם X פריטים אינם ערימה, גם X+1 אינם ערימה). גם העקרונות ששומעים מפעם לפעם בתקשורת (בלי אסירים עם דם כזה או אחר על הידיים, וכו') הם בדיוק עקרונות שמדברים על תכונות של פריטים, לא על ערימה. לכן אי אפשר להשתמש בהן כקווים אדומים, כי עליהם בדיוק אפשר להחיל אינדוקציה כזו או אחרת, לדבר על ההפרש הקטן בין מה שנכנס תחת העקרון לבין מה שאינו עומד בקריטריון ולטעון, בצדק לדעתי, שההבדל הקטן הזה לא מצדיק ביטול או ויתור על עסקה.

    מה שצריך, ואת זה לא שמעתי עדיין מאף אחד, זה לנסות להגדיר את הקווים האדומים, כמו גם לתאר את העסקה במונחים של ערימה. לא במונחים של פריטים. כתבת פוסט נהדר על מוסדות ומיסוד, וזו דוגמה נהדרת לערימה. ערימה שהיא שונה ומובחנת מאוסף פריטיה ותכונותיהם.

    לגבי הוודאות הכרחית, אני רק שאלה. אם אתה עצמך אומר שאין וודאות הכרחית, למה כתבת בפוסט שמעגל החטיפות הוא תוצר הכרחי של הכניעה? האם הוא הכרחי מבחינה רטורית? האם זה כל תפקידו? האם זו הכרחיות מטאפורית בלבד? יש לי עוד הערות קטנות לטיעון שלך שם (מי זה הכולם הזה של "כולם מבינים את התמריצים"), אבל הן באמת הערות ששייכות לדיון אחר.

    במובן מסויים אני קצת מצטער שהגבתי מלכתחילה. כאמור ה"כל מחיר" הקפיץ אותי, אבל הבלוג שלך כל כך משובח בד"כ (פאשלה שלי שאני לא מגיב יותר, אבל אני קורא תמיד) שחבל לי שתגובתי הראשונה מעוררת סוג כזה של ויכוח.

  7. אורי – "לו אני".

    עמית – ראשית, אין מה לדאוג. אני אוהב ויכוחים. (וחנופה לא תשיג לך כלום.)
    הטיעון שלי הוא לא "לא בכל מחיר", אלא פשוט יוצא כנגד אלו שקוראים לשחרורו של גלעד שליט "בכל מחיר". כלומר, לא "לא בכל מחיר", אלא "לא 'בכל מחיר'".

    פרדוקס הערמה, כפי שאני מבין אותו, מראה שישנם מונחים מסויימים שהם "מטושטשים" (fuzzy) – שיש להם שטחים אפורים. יש אנשים שאני בפירוש אגדיר אותם כקרחים, ויש כאלו שאני בפירוש אגדיר אותם כלא קרחים. בתווך, יש אנשים שאני אגדיר אותם כלא-זה-ולא-זה. אולי "מקריחים". אותו הדבר נכון לגבי העסקה: יש עסקאות שהן בפירוש עסקאות טובות (אחד עבור אחד) ויש עסקאות שאני חושב שאפשר להגיד בפירוש שהן רעות (אחד תמורת אלף), ומה שבאמצע הוא דרגות שונות של בעייתי – החל מ"בעייתי אבל לא באמת מפריע" (אחד לשלושה) וכלה ב"אולי בתנאים מסויימים אפשר לשקול, אבל אני ממש ממש לא רוצה" (אחד לחמש-מאות). זה שיש מונחים מטושטשים לא אומר שאי אפשר לקבל החלטות לגביהם.

    אני חושב שהממשלה דווקא הגדירה את הקו האדום שלה – היא אמרה בדיוק כמה ואיזה אסירים היא מוכנה לשחרר במקסימום. אתה תגיד שזה לא באמת קו אדום אלא רק שלב במיקוח, אבל אני חושב שכולנו יכולים להסכים שהקו האדום נמצא מתחת למה שהחמאס דורשים עכשיו (אחרת כבר היינו מגיעים להסדר). הבעיה עם הטענה שמה שהממשלה קבעה אינו קו אדום אלא נקודת מוצא למיקוח היא שהיא שוללת א-פריורי את האפשרות שמישהו יקבע קו אדום אמיתי (כי הרי "כל קו אדום שנציב הוא בעצם חלק מתהליך המשא ומתן"), ואז אתה אומר שמה שצריך זה משהו שאתה מראש הגדרת כבלתי אפשרי (בטח מטעם מישהו רשמי).

    תוצרים הכרחיים: ניסחתי נאום, לא תזה – זו הסיבה שהפוסט הזה כל כך קצר, במיוחד ביחס לפוסטים אחרים שלי. הוא דן במה ראש הממשלה צריך להגיד, לדעתי, ולא במה שנכון מבחינה מוסרית ומעשית לעשות כמדיניות במו"מ מול חוטפי גלעד שליט. ככזה, כן, הוא עושה שימוש רטורי במונחים מסויימים. למטרות הדיון, אני מוכן להחליף "הכרחי" ב"בסבירות גבוהה".

  8. אני מצדיע לך נכלם, ראש ממשלתי. אתה יודע את החשבון יותר טוב מכולם, אתה מומחה ואתה יודע לצרף סיבה ומסובב ולהצביע בדיוק מי נהרג בגלל מי ולמה. חישבת כמה אנשים יהרגו בגלל פתיחת מנהרת הכותל, אתה חישבת באופן מדויק כמה אנשים יהרגו ישירות או בעקיפין עקב ההתנחלויות. אתה יודע לעשות חשבון כמה אנשים יהרגו בגללי. אני לא מבין בזה, אם אתה אומר שלפי החישובים אפשר לשחרר אלף איש כי הם לא יזיקו אבל מוכרחים להשאיר 12 אני מאמין לך. החמאס אמרו לי שבעצם אתה מוכן לשחרר יותר ונשארו רק 4. החמאס אומרים שזה רק עניין של כבוד. הם אומרים לי שהם בכלל לא צריכים את ברגותי. אני מתנצל שאני מסכן את מדינת ישראל. אני מודה שאני פחדן שלא היה לי אומץ להתאבד עד עכשיו. ניסיתי אבל לא הצלחתי. אני מבטיח להתאבד למענך ראש ממשלתי.
    גלעד.

  9. גיא בכור אמר, ואני נוטה להסכים, שחמאס מפיק הרבה יותר תועלת מהמשא ומתן עצמו מאשר מהאסירים שישוחררו. מבחינתי זה אומר שכל ההתעסקות בקווים אדומים, דם על הידיים ופרדוקס הערימה היא די לא רלוונטית.

    הנאום שראש הממשלה צריך לנאום הוא בדיוק מה שציפי לבני אמרה לפני הבחירות: אנחנו במלחמה, ובמלחמה לא כולם חוזרים הביתה. זה נורא, וזה עצוב, אבל זה מה שזה.

סגור לתגובות.