גובה המס כגובה הלב

והיום בפינתנו "דובי מגיב על דברים שלא באמת ראויים לתגובה" נעסוק בטורו של עו"ד ד"ר אבי נוב אודות פרשת השבוע, שהתפרסם בטמקא לאחרונה תחת הכותרת "מס גולגולת מוסרי ממס הכנסה".

בטור זה, מנסה הד"ר להתלות בחצי פסוק מספר שמות כדי לטעון שמערכת המס שנמצאת בשימוש בכל העולם היא למעשה בלתי מוסרית בעליל, בעוד ששיטת המיסוי שעברה מן העולם זה מכבר היא היא שצריכה להיות מושתת על אזרחי ישראל.

כמה הגדרות זריזות: מס גולגולת הוא סכום קבוע שעל כל פרט לשלם. מס גולגולת ננקב בסכום אבסולוטי, ולא כחלק מהכנסתו של אדם. כלומר, אם המס הוא 100 ש"ח, אדם שמרוויח 1000 ש"ח ישלם 10% מהכנסתו למס, ואילו אדם שמרוויח 10,000 ש"ח ישלם רק אחוז אחד. צורת המיסוי הזו נקראת "רגרסיבית", מכיוון שהיא משפיעה באופן דיספרופורציונלי דווקא על העניים ביותר. מס הגולגולת אינו נפוץ בעולם. מרגרט ת'אצר ניסתה להטיל מס כזה על אזרחי הממלכה, והדבר פחות או יותר עלה לה בכסאה. צורות מיסוי רגרסיביות אחרות דווקא כן נמצאות בשימוש. מע"מ, למשל, הוא מס רגרסיבי, משום שהוא משולם על הוצאות לצריכה – הוצאות שמהוות חלק הרבה יותר גדול מהכנסותיהם של העשירונים הנמוכים לעומת אלו של העשירונים שיכולים גם לחסוך חלק מההכנסה שלהם. ((מכיוון שמוצרי יסוד מסויימים פטורים ממע"מ, למעשה השכבות הכי נמוכות, אלו שלא צורכות כמעט כלום פרט למוצרי יסוד, עשויות לסבול ממנו פחות מאשר השכבות שמעליהן. לחלופין, יש מקומות כמו קנדה בהם הממשלה נותנת "החזר מע"מ" בסך כמה מאות דולרים בשנה לבעלי הכנסות נמוכות במיוחד.))

מס נייטרלי מושת בשיעור קבוע על כל הפרטים, כך שכל נישום משלם אותו אחוז ממשכורתו למס. למיטב ידיעתי אין שום מקום בעולם שעושה שימוש בשיטה הזו כמס הכנסה מס הכנסה נייטרלי נמצא בשימוש בעשור האחרון בעיקר במזרח אירופה, ומספר מדינות נוספות שקלו או שוקלות לעבור למבנה מס זה (ראו גם, ותודה לא.ה. שהסב לכך את תשומת ליבי), אבל במדינות רבות מרכיבים מסויימים במכלול מערך המיסוי יכולים להתאים להגדרה הזו. ביטוח לאומי בישראל, אם אינני טועה, דומה בעקרון למס נייטרלי (פרט לשתי חריגות: תקרת המס – כלומר, המס מושת רק עד למשכורת מסויימת – והמס המוטל על בלתי מועסקים, שהינו למעשה מעין מס גולגולת. השילוב של שני המרכיבים הללו הופך את הביטוח הלאומי בישראל לרגרסיבי במידה מסויימת). כך גם ביטוח הבריאות.

כל מדינה מערבית שאני מכיר עושה שימוש במודל מיסוי פרוגרסיבי על הכנסות. מודל זה משית שיעור מס גבוה ככל שההכנסה עולה. ((למעשה, שיעור המס הגבוה מושת רק על אותה הכנסה שנמצאת מעל ל"מדרגת" המס האמורה. או, במילים אחרות, שיעור המס השולי עולה. אילו שיעור המס היה עולה עבור כלל ההכנסה ולא רק עבור הכנסה מעל למדרגה הנוכחית, המשמעות הייתה שהנטו של מי שמיד מתחת למדרגה היה גדול יותר מהנטו של מי שבדיוק מעליה.)) יש מספר הצדקות למודל מיסוי פרוגרסיבי, אך רובן ככולן הן בעצם וריאציות על האמירה שיש תועלת שולית פוחתת להכנסה. כלומר – ערכו של השקל הראשון שאדם מרוויח איזו זהה לערכו של השקל השמונת-אלפים שהוא מרוויח. ככל שההכנסה עולה, חשיבותה של תוספת למשכורת פוחתת. אדם שמרוויח מעט מאוד ינצל את מלוא משכורתו כדי להתקיים, בעוד שאדם שמרוויח הרבה יכול לנצל את משכורתו כדי לחיות חיי מותרות או אף להשקיע את הכסף ולייצר לעצמו הכנסות נוספות. מכיוון שכך, הגיוני יותר למסות את ההכנסות הגבוהות יותר מאשר את ההכנסות הנמוכות.

אבל ד"ר נוב חושב שדווקא מוסרי יותר להטיל מס גולגולת. הכיצד? נוב מציג מספר טיעונים. ראשית, הוא טוען, השיטה הפרוגרסיבית למעשה מהווה אפלייה לרעה של העשירים, בניגוד למס גולגולת שהוא שיוויוני לגמרי. מובן כי הטיעון הזה מופרך מן היסוד, כפי שכבר הוסבר לעיל. אם ד"ר נוב זקוק להוכחות מן הכתובים, אפנה אותו לסוגיית "כבשת הרש", אותה הוא מבקש לגזול בשם השיוויון ואי האפליה.

שנית, מציג נוב צמד טיעונים תועלתניים. ראשית, השיטה הפרוגרסיבית רעה משום שהיא מסובכת וגורמת לפיכך לבזבוז ממון ציבורי על עצם תחזוקתה. ואכן, מס גולגולת הוא המס הזול ביותר לגבייה – מספיק לנהל עבורו מנהל אוכלוסין ותו לא. סביר להניח שזו גם הסיבה לכך שהתורה עשתה שימוש דווקא במודל זה, ולא במודל שדורש גם לחשב את שווי נכסיו או הכנסותיו של כל נישום, דבר שמן הסתם היה מכביד על בני ישראל הנודדים במדבר. אך מכיוון שבכל זאת מדובר במדינה מודרנית, ומכיוון שמערך הניטור של ההכנסות חייב להתקיים בין כה וכה למגוון צרכים אחרים, לא ברור מה ההוצאה הגדולה הכרוכה במערך המס הפרוגרסיבי.

שנית, וכאן אנחנו מגיעים ללוז העניין, השיטה הפרוגרסיבית אליבא דנוב מעודדת אנשים לבטלנות מחד, ומאידך, להשקעת משאבים באיתור פרצות מס במקום בעשייה יצרנית. כלומר, לא רק שהשיטה אינו מעודדת יעילות, היא ממש בלתי מוסרית מכיוון שהיא מתגמלת "את אלו שבחרו לעבוד פחות". "בחרו" היא כמובן מילת המפתח במשפט הזה, האחרון בטורו של נוב. שכן אם כל מטרת המס הפרוגרסיבי היא לסייע לאנשים שבחרו להיות עניים, באמת לא ברור מה טוב בה. העובדה שרובם המוחלט והמכריע של הנהנים מהפרוגרסיביות של השיטה – כלומר, כל מי שהכנסתו מתחת למדרגת המס הגבוהה ביותר – לא "בחרו" בהכנסתם אלא עושים כמיטב יכולתם כדי לפרנס את משפחותיהם לפי יכולתם, זה לא מעניין את ד"ר נוב. מבחינתו אם אתה לא עשיר כקורח, זה סימן שלא התאמצת מספיק.

יש משהו מבדח כמעט בניסיון הזה של ניאו-ליברלים להציג את החיים כאילו החלום האמריקאי נמצא בהישג ידו של כל אחד – מבדח, משום שהשיטה הקפיטליסטית מבוססת בהכרח על קיומם של הבדלי הכנסה. המערכת הקפיטליסטית זקוקה לאנשים עניים שיעבדו בשביל גרושים ואנשים אמידים שישלמו הרבה כסף תמורת התוצר של עבודתם. בכוונה אני נמנע ממושגים מרקסיסטיים כגון "ניצול", מכיוון שאינני רואה במערכת הקפיטליסטית מערכת של ניצול (בהכרח). אבל להתעלם מהצורך של הקפיטליזם בהבדלי הכנסה ניכרים ולהטיל את האשמה במלואה על אלו שסובלים הכי הרבה מהשיטה הזו, וכל זאת תוך התהדרות בנוצות של מוסריות – כל זה למעלה מיכולתי לסבול.

אני לא יכול לסיים בלי להתייחס גם ל"פרשת השבוע" שהתחילה את כל הטור המבזה הזה. ד"ר נוב מצטט את המצווה לתת מחצית השקל לתחזוקת אוהל המועד מכל אדם, "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה, וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט, מִמַּחֲצִית, הַשָּׁקֶל–לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה, לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם". ישנם שני דברים שנוב אינו מתייחס אליהם, פרט לסוגיית ההתכנות הטכנית של מיסוי פרוגרסיבי בתקופת המקרא. ראשית, ישנה שאלת הצרכים – אין צרכי "עבודת אהל מועד" כצרכי מדינה מודרנית. מעשית, אין שום מס גולגולת ריאלי שהיה יכול לספק את צרכי המדינה בלי לחייב את בעלי ההכנסות הנמוכות לקחת הלוואה כדי לממן את תשלום המס. בשנת 2009, על פי משרד האוצר, הכנסות המדינה ממסים ישירים עמדו על כ-105 מיליארד שקל. אם נחלק את ההכנסות הללו שווה בשווה בין כל אזרחי המדינה, מטף ועד זקן, נקבל מס גולגולת של כ-15,000 ש"ח לשנה. הכנסות המדינה ממסים עקיפים, אגב, עמדו על סכום דומה. כלומר, לדידו של נוב, המדינה צריכה לגבות מכל אזרח קרוב ל-30,000 ש"ח בשנה. בהצלחה.

שנית, נוב מצביע על המילים "העשיר לא-ירבה" כהוכחה למוסריותו של מס הגולגולת. אבל כאן לא מדובר על איסור לדרוש מהעשיר יותר, אלא איסור על העשיר לתת יותר ממחצית השקל. להבדיל, בפרק כ"ה פוקד אלוהים על משה לצאת אל העם "וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי". כלומר, לבניית המקדש – זו שתתאפשר רק אחרי ההגעה לארץ ישראל והתיישבות הקבע של העם – אפשר וצריך לתרום כמה שרוצים ויכולים. כלומר אין לתורה שום בעיה עם מס "ככל יכולתך". מדוע, אם כן, נאסר על העשיר להרבות בתרומה לאוהל מועד? אני אינני פרשן גדול, אך אם יותר לי להרהיב עוז, אטען כי המטרה כי אהל המועד יהיה שייך באופן שווה לכל, ולא יגבה ליבם של העשירים לחשוב כאילו להם יש חלק חשוב יותר בעבודת האל, ויהיה ליבם גס בעניים, כשם שליבו של ד"ר נוב גס בשכבות הנמוכות בישראל.

אם אנחנו כבר בענייני כסף, רציתי להודות לכל מי שתרם לבלוג. אני שמח לדווח לכם שחלק מתרומותיכם שימש אותי זה עתה לרכישת האלבום החדש של רדיוהד. תבורכו.

11 Replies to “גובה המס כגובה הלב”

  1. אני חייב להגיד שאני מסכים עם מר נוב. מס מהסוג הזה באמת יהיה הרבה יותר מוסרי מהמס הנהוג היום. זאת כמובן אם עוקבים אחרי הציווי ההלכתי עד הסוף, וקובעים את גובה מס הגולגולת על תשלום חד-פעמי של חצי שקל. אומנם רגרסיבי, אבל אני חושב שכל אחד יוכל לעמוד בתשלומים :)

  2. אכן, לא ברור למה בכלל טרחת להגיב לגבב שטויות כאלה. אבא שלי אומר שכשמישהו נותן סתם הרצאה, אנשים חושבים על זה, ומנסים לראות אם זה נראה להם או לא; אבל כשמישהו נותן דרשה על פרשת השבוע, אנשים מייד מכבים את החלק החושב שלהם, ופשוט נותנים לזה לעבור. (אמנם בלי להתחיל לחשוב עם זה הגיוני, אבל במידה רבה גם בלי לקחת שום טענה ברצינות יותר מדי.)

    וניטפוק קטן: "צורת המיסוי הזו נקראת "רגרסיבית", מכיוון שהיא משפיעה באופן דיספרופורציונלי דווקא על העניין ביותר." – לקח לי שניות ארוכות להבין ש"העניין" אמור להיות "העניים" (הבדל של אות אחת, אבל כיוון שהמילה האחרת גם קיימת, ונהגית בצורה די שונה, זה טיפה מבלבל מהרגיל).

  3. "…מכיוון שמערך הניטור של ההכנסות חייב להתקיים בין כה וכה למגוון צרכים אחרים" למשל?

  4. המממם… אם אנחנו ממשיכים את ההגיון של מס גולגולת אז אין סיבה לא להפוך את מס החברות למס אחיד ואת הביטוח הלאומי לתשלום אחיד…

  5. מכיוון שאחרים לא עשו זאת לפניי, הרשה לי נא לנטפק את החלק התורני:

    המס האמור היה חד־פעמי (או תלת פעמי, אם הולכים לפי פרשנויות מסוימות). המטרה המוצהרת היא לצורך מפקד אוכלוסין, "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם". ברור שאם רוצים לספור בצורה לא ישירה, כפי שמצווה התורה, צריך מתן אחיד מכולם. נכון שהכסף הועבר אחר כך לבניית אוהל מועד, המשכן, אבל הוא היה הכסף הקטן, וסליחה על משחק המילים. שתי פרשות קודם לכן, נצטווה משה לבקש מהעם הרבה יותר מכך, "זהב וכסף ונחושת … אבני שוהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן", וכך הוא גם מבקש מהם בפרשה שתיקרא בשבת הקרובה. במקרה הזה כל אחד נותן כנדבת ליבו. (וזה לא למקדש, דובי, זה למשכן, אוהל מועד, המקדש הנייד שהשתמשו בו במדבר ולמעשה עד ימי שלמה המלך שבנה את הבית הראשון. גם הוא מכונה מקדש.)

    אם מישהו רוצה ללמוד מהתורה מה צורת המיסוי הראויה, דווקא מס לפי הכנסה מוצא יותר סימוכין: תרומות ומעשרות, כולל מעשר בהמה, הם אחוז יחסי מהיבול ומהעדר. גם כשיש סכום מוגדר לתשלום, בסוף חומש ויקרא, כשמדובר על אדם שנדר לשלם את "ערכו" לטובת המקדש, אם הוא עני הסכום עומד להערכה מחדש לפי שמאות הכוהן. אפילו כאשר אדם חוטא ומוטל עליו להביא קרבן לכפרתו, במקרים מסוימים יש הקלה לעניים והם יוצאים ידי חובתם בקרבן זול יותר (עוף או מנחת סולת במקום בהמה). לקחת את המקרה הייחודי והחד־פעמי שעליו נאמר "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" ולגזור ממנו את המנהג הראוי? ממש לא ראוי.

  6. דובי: אי אפשר להתייחס לביטוח לאומי כאל מס רגרסיבי, בגלל שזה מס ביטוחי. כלומר, אדם משלם ביחס להכנסתו, וגם מקבל ביחס להכנסתו (ע"ע דמי אבטלה, או דמי לידה למשל).

    זו קטגוריה נפרדת לחלוטין, שאי אפשר לשפוט אותה בכלים של רגרסיבי-פרוגרסיבי.

סגור לתגובות.