דמוקרטיה: הגדרה מחדש

בפוסט זה אני אזרוק עליכם רעיונות חצי אפויים שישרתו אותי, או שלא, בפרק המתודולוגיה של הדוקטורט שלי, ביום מן הימים. סתם שתדעו.

הקדמה: למה להגדיר?

לעיתים מזומנות מישהו יבטל דיון מסוים באמירה "זה סתם דיון סמנטי" – משמע, אנחנו בסך הכל מתווכחים על המשמעות של מילים (או, לחלופין, אנחנו סתם מתווכחים על איזו מילה תשמש אותנו כדי לתאר משמעות שכולנו מבינים אותה), ומכאן שזה לא חשוב. משמעות, בתפיסה הזו, אפשר להגדיר באמצעות הכרזה, כמו במתמטיקה: יהי א' איבר בעל תכונות ב', ג' ו-ד', ותהי ה' קבוצת כל האיברים מסוג א' שגם כוללים את התכונות ו' ו-ז'. מה זה משנה איך קוראים למשהו הזה?

הבעיה היא שהמילים שאנחנו משתמשים בהן באות עם משמעות בילט-אין, מטען רגשי, היסטורי ולשוני שמקשה עלינו להשתמש במילה כשהיא מוגדרת בצורה מסוימת, כאשר אנחנו מבינים אותה, באופן אינטואיטיבי, במשמעות אחרת. מצד שני, כאשר כמה אנשים מדברים ביניהם וכל אחד מייחס משמעות שונה למילים שהם משתמשים בהן, קשה מאוד להתקדם מעבר לשלבים ראשונים של הדיון.

יש מספר דרכים להתמודד עם הקושי הזה. הדרך הראשונה היא להמציא מילים חדשות. כשרוברט דאהל, אחד מחשובי ההוגים הפוליטיים במאה ה-20, רצה לדבר על דמוקרטיות, הוא הגיע למסקנה שלמילה דמוקרטיה יש משמעות נורמטיבית – כלומר, דמוקרטיה נתפסת כאידאל שיש לשאוף אליו. כל ניסיון לדבר על מדינות קיימות ממש כדמוקרטיות נתקל בבעיה שהן אינן מושלמות, והדבר די מחסל את הדיון. לכן הוא בחר להגדיר מושג חלופי, שאינו נושא עימו מעמסה נורמטיבית: פוליארכיות. פוליארכיה היא משטר שעונה על מספר תנאים בסיסיים שיכולים להתקיים במציאות (ואף מתקיימים לעיתים קרובות). פוליארכיה היא מצד אחד משהו שאוטוקרטיות צריכות לשאוף אליו, ומצד שני משהו ריאלי שאפשר לקוות שיושג במציאות. מצד שני, הדמוקרטיה עדיין נשארת כאידאל, ואפשר לדבר על מדינות שקרובות יותר או רחוקות יותר מהאידאל הזה, גם בקרב הקבוצה של הפוליארכיות.

אפשרות אחרת היא לנסות לנטרל את המשמעות הנורמטיבית של המילה על ידי העברתה לתת-קבוצה של המילה. כך, למשל, אפשר להגיד שיש הרבה דמוקרטיות, אבל הדמוקרטיה האידאלית היא דמוקרטיה ליברלית, כלומר סוג מסויים של דמוקרטיה, שכולל מספר תכונות שאינן דרושות כדי לכנות משטר "דמוקרטיה" באופן כללי.

לבסוף, אפשר פשוט להתעלם מהבעיה ולהכריז שהמשמעות המקובלת של המילה דמוקרטיה אינה קוהרנטית (כלומר, אנחנו מגדירים דמוקרטיה בצורות שונות), ולכן לצרכי דיון מושכל חייבים לבחור בהגדרה אחת כלשהי, וזהו. בגישה הזו, ההגדרה של המילה נקבעת לפי המטרות שלנו, וכל עוד הגדרנו את המילה כראוי בראשית דברינו, היא יכולה לשמש באיזו משמעות שנקבע לה (תוך התחשבות בעובדה שהגדרות מרוחקות מדי מהמשמעות המקובלת פשוט לא תזכינה להתייחסות רצינית. אם אני אגדיר דמוקרטיה כסלט שמכיל עגבניות, סביר להניח שהטקסט שלי לא יזכה להתייחסות, לא במדע המדינה ולא בבתי ספר לבישול).

אבל אף אחת מהשיטות אינה אופטימלית בבואנו לקדם שיח פורה. הדרך שלי לנסות ולהתיר את הפלונטר הזה היא על ידי ניסיון לבצע פורמליזציה של המשמעות היומיומית של המושג. או, ליתר דיוק, ליצור הגדרה פורמלית שמשמרת עד כמה שאפשר את המשמעות המיוחסת למילה בלשון ההדיוטות, אך מאפשרת דיון מעמיק יותר בהשלכות של המושג, משום שאפשר לפתח אותו באמצעים לוגיים. עם זאת, בסופו של דבר אני מקבל את הטענה הפרגמטית מהסוג השלישי – ההגדרה של המילה צריכה להקבע על פי השימוש שאנחנו רוצים לעשות בה. ההבדל היחיד הוא שאני שם דגש על הקרבה למשמעות המקובלת של המושג, והניסיון להכליל כמה שיותר מתוכו בתוך ההגדרה הפורמלית.

דמוקרטיה ככח

ישנן הרבה הגדרות לדמוקרטיה בספרות, אבל כולן נעות בין שני הקיצונים שהוגדרו, כל אחד בנפרד, על ידי רוברט דאהל וג'וזף שומפטר. דאהל נתן לדמוקרטיה הגדרה מקסימליסטית: דמוקרטיה משמעה שיוויון פוליטי, כלומר, מצב בו כל פרט מקבל השפעה שווה על החלטות הממשלה, והכרעת הרוב היא הקובעת. כאמור, דאהל ראה בדמוקרטיה אידאל בלתי ניתן להשגה, וכינה את התהליך שמנסה להתקרב לכיוון הדמוקרטיה בשם "פוליארכיה".

לעומתו, שומפטר נתן לדמוקרטיה הגדרה מינימליסטית: דמוקרטיה היא משטר בו אנשים יכולים לבחור את המנהיגים שלהם מבין כמה אפשרויות. ישנו ויכוח לגבי עד כמה מינימליסטית ההגדרה הזו – האם דמוקרטיה מינימלית דורשת בחירות חופשיות שכל אחד יכול להתמודד בהן, או שגם בחירות בסגנון האיראני, שם כל המועמדים חייבים לקבל אישור מוקדם של האייטולות, מספיקות כדי להגדיר משטר כדמוקרטי, כל עוד ספירת הקולות היא הוגנת? אני מסכים יותר עם אלו שנוטים לפרשנות הכי מינימליסטית. גם אם האזרחים מתבקשים לבחור בין טווידלדי לטווידלדם ((סתם, לא יפה ללכלך ככה. אני בטוח שהיו הבדלים משמעותיים בעמדות שלהם במהלך הקמפיין, וזה רק אני שלא יודע מה הם.)), זו עדיין דמוקרטיה.

בין שתי ההגדרות הללו הסתדרו רוב מגדירי הדמוקרטיה למיניהם בשתי קבוצות, שאותן אני אגדיר בשמות הקריפטיים "ההיררכיים" ו"הראדיאליים". ההיררכיים התחילו מנקודת המוצא של שומפטר: יש קבוצה גדולה מאוד של מדינות, כולן דמוקרטיות, אבל חלקן מאופיינות בעוד כמה תכונות טובות שהופכות אותן למוצלחות יותר מבחינה נורמטיבית מאשר אחרות. את הדמוקרטיות הללו הם הגדירו כתתי-קבוצות של קבוצת הדמוקרטיות הגדולה. כך, עבור מולר וסקאאנינג (לדוגמא), ישנן "דמוקרטיות אקסקלוסיביות", בהן רק לחלק מהציבור יש זכות בחירה בבחירות הדמוקרטיות; "דמוקרטיות אלקטורליות" בהן לכל האוכלוסיה יש זכות בחירה, אבל אין הגנה על זכויות אדם, "פוליארכיות" בהן יש הגנה על זכויות אדם אבל אין שיוויון בפני החוק; ודמוקרטיות ליברליות בהן יש גם בחירות חופשיות וכלליות, גם הגנה על זכויות אדם וגם שיוויון בפני החוק.

מולם עומדת קבוצת הראדיאליים. אלו רואים בדמוקרטיה קטגוריה רדיאלית, כלומר במרכז עומדת הקבוצה "דמוקרטיות", שהן מדינות שמכילות את כל הדברים הטובים שאנחנו מייחסים לדמוקרטיה (אבל בלי להפוך את הקבוצה לקבוצה ריקה), ואילו מסביב לקבוצה הזו יש "קטגוריות פחותות" (diminished categories), או בשמן המלבב "דמוקרטיות דפקטיביות". כל דמוקרטיה דפקטיבית מתאפיינת בכך שהיא מכילה את כל המאפיינים של דמוקרטיה מלאה, מינוס מאפיין אחד או יותר. כך, למשל, יכולה להיות "דיקטטורה נאורה" שהיא מדינה בה יש זכויות אדם ושיוויון בפני החוק, אבל אין בחירות. קטגוריות קצת יותר ריאליות הן דמוקרטיות אקסקלוסיביות, שהן דמוקרטיות מלאות אבל זכות הבחירה נתונה רק לחלק מהציבור; דמוקרטיות בלתי-ליברליות שהן דמוקרטיות מלאות, אבל בלי יכולת של בית המשפט להגן על זכויות בפני הרשות המבצעת והמחוקקת; דמוקרטיות תחומות, בהן תחומים מסויימים הועברו מידי השלטון הנבחר לאליטה לא-נבחרת כלשהי (צבא, אליטה דתית); ועוד ועוד.

לכאורה, הקבוצה ההיררכית תואמת יותר לגישתו של שומפטר, ואילו הראדיאלית קרובה יותר לשיטתו של דאהל. אך לדעתי, ההגדרה הטובה ביותר תשלב בין גישתו של דאהל לבין הקטגוריזציה ההיררכית. הסיבה לכך היא שדמוקרטיה נתפסת באופן אינטואיטיבי כמשהו שאפשר להיות יותר ממנו או פחות ממנו – מדינה אחת יכולה להיות יותר או פחות דמוקרטית ממדינה אחרת, ומדיניות מסוימת יכולה להפוך מדינה ליותר או פחות דמוקרטית. המימד הזה חסר לחלוטין בגישה הרדיאלית לפיה או שאתה דמוקרטיה מלאה (ואז אין לאיפה להשתפר) או שאתה דמוקרטיה דפקטיבית, ואז אתה יכול להפוך לדמוקרטיה מלאה (שיפור) או לדמוקרטיה דפקטיבית אחרת (שינוי, אבל לא ברור לאיזה כיוון). דוגמא טובה לבעיתיות הזו אפשר למצוא, למשל, בנייר העמדה של סמי סמוחה שבו פירט את מודל הדמוקרטיה האתנית שלו, והסתבך כשהראה שמצד אחד, דמוקרטיה ליברלית יותר טובה מדמוקרטיה אתנית בנושאים מסויימים, אבל פחות טובה ממנה (כדמוקרטיה!) בנושאים אחרים. מאידך, הגישה ההיררכית מנוגדת לתפיסה שלנו את הדמוקרטיה כמושג נורמטיבי, בנוסף להיותו הגדרה של צורת משטר קיימת.

כיצד ניתן ליישב את שתי אופני ההגדרה? ההצעה שלי בונה על התחושה הזו שדמוקרטיה היא דבר מה מדיד שאפשר שיהיה יותר או פחות ממנו, ולכן מנסה להגדיר ממד אחיד, שבקצהו האחד נמצאת הדמוקרטיה המושלמת, ובקצהו האחר אי-דמוקרטיה מוחלטת, ושניתן לחלק אותו למרחקים מהקצה המושלם שמגדירים קבוצות שונות. ההגדרה הזו, בעצם, מקבלת את הגישה ההיררכית במלואה, אך במקום לדבר על הוספת עוד ועוד תכונות שונות, מדובר על שינוי בתכונה אחת בלבד.

כדי לגלות מהי התכונה האחת הזו, חזרתי לדאהל, ולהגדרה שלו של הדמוקרטיה האידאלית: שיוויון פוליטי. מה משמעות המושג הזה, וכיצד ניתן לתאר אותו כממד שאפשר לנוע בו? אפשר לנסות לחשוב על הרעיון באמצעות אנלוגיות. האנלוגיה המתבקשת היא למושג השיוויון הכלכלי. שיוויון כלכלי מודדים באמצעות מדד ג'יני. מדד זה נע בין אפס לאחד, כאשר אפס הוא מצב של אי שיוויון מוחלט ואחד הוא מצב של שיוויון מוחלט. שיוויון מוחלט מוגדר כמצב שבו לכל פרט בחברה יש אותה כמות של רכוש כמו כל פרט אחר, ואי שיוויון מוחלט הוא מצב בו כל הרכוש בחברה נתון בידיו של פרט אחד. ככל שהרכוש מחולק בין יותר פרטים, וככל שההפרשים ביניהם קטנים יותר, כך גדל מדד ג'יני. האם ניתן ליישם את מדד ג'יני גם לדמוקרטיה? מה המקבילה הפוליטית של כסף עבור הכלכלה?

כח. דמוקרטיה מתאפיינת בחלוקה שיוויונית של הכח בחברה. ככל שהכח מפוזר באופן שיוויוני יותר, כך המדינה דמוקרטית יותר. הדמוקרטיה המושלמת היא זו שבה לכל אזרח ישנה בדיוק אותה מידה של כח כמו כל אזרח אחר. מאידך, ההפך המוחלט של הדמוקרטיה הוא המשטר בו כל הכח הפוליטי מרוכז בידיו של אדם אחד – הדיקטטורה המושלמת. על פני הממד הזה, השאיפה הנורמטיבית צריכה להיות לפיזור אחיד יותר של הכח בחברה. לכן, נטילת הכח מקבוצה אחת והעברתו לקבוצה אחרת אינו יכול להיות דמוקרטיזציה, משום שהוא אינו משנה את מדד הכח בחברה.

דמוקרטיזציה וקונסולידציה: מה קורה אחרי זכות הבחירה?

חקר הדמוקרטיזציה מתמקד בתנאים הדרושים למדינה אוטוריטרית (היינו, לא דמוקרטית) להפוך לדמוקרטית. אין זה מפתיע, לכן, שהדגש הוא על הסכנה מפני עריצותו של מיעוט מסוים. לאחר שהתבצע תהליך הדמוקרטיזציה, עוברת הדמוקרטיה הצעירה לשלב המכונה "גיבוש הדמוקרטיה", או "קונסולידציה דמוקרטית". לתהליך זה ישנן שתי פרשנויות, אחת שלילית ואחת חיובית. הפרשנות השלילית ממשיכה בדגש על החשש מעריצות, ושואלת שאלות לגבי התנאים הדרושים כדי לבצר את הדמוקרטיה ולמנוע הדרדרות חזרה למשטר אוטוריטרי. חוקרים שמתמקדים במדינות דרום אמריקה, כמו אלפרד סטפן וחואן לינץ, מתרכזים בעיקר בסוגיה הזו. הפרשנות החיובית, לעומת זאת, רואה בקונסולידציה תהליך של חיזוק והעמקת הדמוקרטיה. עבור הרדיאלים המשמעות כאן היא הפיכת דמוקרטיות דפקטיביות לדמוקרטיות אמיתיות, בעוד שעבור ההיררכים מדובר בטיפוס במדרגות ההיררכיה מ"סתם" דמוקרטיה לעבר הדמוקרטיה הליברלית. שתי הקבוצות גם יחד מתמקדות בצדדים המוסדיים של הדמוקרטיה – חיזוק והרחבת החוקה, יצירת מנגנונים שימנעו הפיכות, הרחבת הזכויות הניתנות לאזרחים. אבל שתי הקבוצות, לדידי, מתעלמות מהאיום החדש שנוצר בדמוקרטיות צעירות (ומתקיים גם בדמוקרטיות ותיקות), שהוא האיום בעריצות הרוב.

עריצות הרוב, עבורי, משמעה שימוש של הרוב בכח השניתן לו מפאת היותו רוב כדי לשלול מהמיעוט את הכח הפוליטי שלו. איונו של כחו הפוליטי של המיעוט מביאה, כמובן, לפיזור פחות שיוויוני של הכח בחברה, ומכאן שחברה בה הרוב עריץ על פני המיעוט היא חברה פחות דמוקרטית מאשר חברה שבה הרוב אינו נוהג בעריצות. הכלי העיקרי למניעת עריצות הרוב אינו יכול להיות כלי מוסדי, משום שכל כלי מוסדי שכזה יכחד אל מול כחו של הרוב. הכלי חייב להיות כלי רעיוני: העמקת המחויבות הדמוקרטית של האוכלוסיה. רק באמצעות פעולה זו ניתן יהיה למנוע מצבים של עריצות הרוב. מחויבות דמוקרטית היא אותה רתיעה מהשימוש בכחך שלך כדי להגביל את כחו של האחר.

מהו כח?

כעת לא נותרה לי ברירה אלא להגדיר את מושג המפתח הזה בהגדרת הדמוקרטיה המחודשת שלי. מה משמעות המילה "כח"?

יש אינספור הגדרות שונות לכח, ולא אלאה אתכם באופן בו הגעתי להגדרה שלי, אלא רק אסביר את הרציונל מאחוריה. באופן פורמלי, אני מגדיר כח כך:

  • א' מפעיל כח על ב' כאשר ב' מבצע פעולה שהוא אינו מעוניין לבצע, אך ורק משום ש-א' שינה את הסיטואציה באופן שהופך זאת לבלתי כדאי ל-ב' שלא לבצע את הפעולה.
  • ב' אינו רוצה לבצע פעולה כאשר העלות של ביצוע הפעולה גבוהה יותר מהתועלת שבה. (c>u)
  • א' יכול להשפיע על הסיטואציה באמצעים הבאים:
    • כח כלכלי: הוספת תמריצים נוספים לתועלת (r) כך ש- c<u+r
    • כח כפיה: הטלת סנקציות (s) על אי ביצוע הפעולה כך שהעלות נטו של ביצוע הפעולה נמוכה יותר מהעלות של הסנקציות וגם מהעלות של התנגדות לסנקציות (t) כך ש- c-(u+r)<s  AND t (וזאת בתנאי שהעלות להטלת הסנקציות אינה עולה על התועלת של א' מהטלתן. מקרים של אי ודאות, בהם א' חושב שהוא יכול לכפות את הסנקציות ו-ב' חושב שהוא יכול להתנגד להן גורמים למשחק "שפן").
    • כח חברתי: שינוי תפיסת התועלת של ב' כך שתהיה גדולה יותר מהעלות (למשל, על-ידי הוספת משמעות ערכית לביצוע הפעולה).
    • כח מיקוח: הקטנת העלות (או תפיסת העלות) של ב'.

חשוב לשים לב לשני פנים חשובים של ההגדרה הזו. ראשית, הגורם המרכזי כאן הוא תפיסת המציאות של ב' וההשפעה שיש ל-א' עליה. הגורם הזה משאיר את ההגדרה פגיעה לכשל סנטה קלאוס: אני מאמין שסנטה קלאוס רוצה שאני אהיה טוב ויטיל עלי סנקציות אם לא, ולכן אני משנה את ההתנגדות שלי, למרות ש(להחביא את הילדים)סנטה קלאוס לא קיים. הפתרון לכשל הזה נעוץ בדרישה של ההגדרה ששינוי ההתנגדות של ב' נובע מתוך פעולה של א'. אם א' לא עשה כלום, מן הסתם לא ניתן לדבר על הפעלת כח.

שנית, הפעולה ש-א' רוצה ש-ב' יעשה יכולה להיות גם אי-פעולה. הפעלת כח יכולה להיות, לפיכך, גם מניעת האפשרות לבצע את הפעולה. במקרה זה מתהפכים הסימנים: האמצעי למניעת פעולה הוא באמצעות הגדלת העלות לביצוע הפעולה הלא רצויה. מדובר על מקרה פרטי של כח מיקוח, אבל חשוב לציין אותו משום שהוא אינו מהווה מיקוח. לשם דוגמא, אם ב' רוצה להדליק את הטלוויזיה ו-א' רוצה למנוע זו ממנו, א' יכול לשבור את הטלוויזיה, וכך להפוך את העלות של הדלקת הטלוויזיה לבלתי סבירה (או, אם תרצו, אינסופית), כך שהתועלת ממנה בהכרח קטנה יותר. צריך להבדיל בין פעולה הזו שמשנה את העלויות לבין איום בפעולה כזו, שמהווה סוג של סנקציה.

מההגדרה הזו נובע שיש מידה של סימטריות או דו-כיווניות בכח. הבחירה של א' בסוג הכח שכדאי לו להפעיל קשורה בכח הנגדי שיכול להפעיל ב'. כך, למשל, אם חתמתי על חוזה עם מישהו, אבל אני יודע שאין לו המשאבים הכלכליים הדרושים כדי לתבוע אותי על הפרתו, אני יכול להתעלם מכח הכפייה שלו (להטיל עלי סנקציות) באמצעות כח המיקוח שלי (להגדיל את העלות שלו להטלת הסנקציות עלי).

כח ודמוקרטיה: מה הלאה?

כח פוליטי מוגדר ככחו של הפרט להשפיע על הכלל. כדי שההגדרה שהצעתי לדמוקרטיה תוכל להיות שימושית לאיזשהו צורך, יש למצוא דרך פרקטית להכריע על פיזור הכח הפוליטי בקרב כלל האוכלוסיה במדינה מסוימת. כל המרכיבים המקובלים של הגדרת הדמוקרטיה המקסימלית יכללו כאן – זכות הצבעה, זכויות אדם ושיוויון בפני החוק – אך התחושה שלי היא שהם אינם מספיקים בפני עצמם, וחשוב מכך, שצריכה להיות דרך להפשיט אותם כך שיוכלו לשמש כיחידות של כח פוליטי. כמו כן, האופן שבו הכח הזה מתקיים בפועל חשוב לא פחות מאשר פוטנציאל הכח. כאשר מפלגות מסוימות נחשבות מוקצות מחמת המיאוס מכל קואליציה אפשרית, המשמעות היא איון הכח האלקטורלי של מצביעיהן, במיוחד אם הדחיה שלהן היא לא על רקע אי הסכמה רעיונית אלא בשל מאפיינים קבוצתיים (אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר). אם הרוב מנצל את כחו כדי לאסור על הבעת עמדות כלשהן שאינן, בפני עצמן, מבקשות להגביל את כחו של מגזר מסוים באוכלוסיה, הרי שיש כאן שלילה של כח לגיטימי מידי האוכלוסיה האוחזת בדעות כאלו.

עד כאן הגעתי בינתיים. ביקורת, הצעות והפניות רלוונטיות יתקבלו בשמחה.

18 תגובות בנושא “דמוקרטיה: הגדרה מחדש”

  1. נקודה למחשבה – יהיה עליך לקחת בחשבון גם את מימד הזמן. אם תבחן חברה X בנקודת זמן a ותעריך את חלוקת הכח בה (ומכך את מיקומה על ציר הדמוקרטיה ואת מה שעליה לעשות כדי 'להתקדם' או 'לסגת'), עשוי אתה לקבל רושם מוטעה לעומת בחינת אותה חברה בזמן b.
    למשל – הערכת חלוקת הכח בחברה הישראלית בזמן בחירות ובאמצע קדנציה של ממשלה.

  2. יש לי הצעה שיש בה מן הפלצנות המתמטית:

    אפשר להרחיב את הרעיון של מדד ג'יני לכל קבוצה של סקאלות שנבחר. כך למשל – בחלק השני כתבת על דמוקרטיות שיש או אין בהן זכות בחירה לכולם ושיש או אין בהן הגנה על זכויות אדם. זה כמובן מחמיץ את הרעיון שמדובר בסקאלה רציפה ולא בחלוקה בינארית לגמרי. לכן אולי נתמקד במה שמעניין אותנו – במקומה של כל דמוקרטיה על סקאלת ההגנה על זכויות האדם או זכות הבחירה בעת ובעונה אחת (שהרי גם במקום שבו ל"כולם" יש זכות בחירה, בדרך כלל לא סופרים פעוטות בכלל זה, ולכן גם המושג של "כולם" הוא לא בינארי).
    אני מציע לקחת אוסף של מושגים שמעניינים אותנו, למשל הגנה על זכויות אדם, זכות בחירה כללית וכו'. לכל מושג שכזה נגדיר בצורה מסודרת כיצד נותנים לו ערך ממשי בין 0 ל 1, לפי פרמטרים מדידים. כעת אם יש לנו m מושגים כאלו, נוכל לתאר דמוקרטיה על ידי m מספרים שכולם בין 0 ל 1, ובעצם נוכל למקם את הדמוקרטיות שבהן אנו עוסקים בתוך מרחב וקטורי ממימד m.

    נגדיר לנו מדד דמוקרטיה שמכיל אלמנטים שונים שמתחשק לנו להתייחס אליהם, ומה שנחמד כעת בבחירה להשתמש דווקא במרחב וקטורי, הוא אפשר עתה לדבר על מרחק בין דמוקרטיות. שתי דמוקרטיות, ואפילו יהיו שונות בכל המדדים, ניתנות להשוואה על ידי המרחק ביניהן…. ואולי זה אפילו יגיד משהו, לך תדע.

  3. עבגד יבאור – כבר עשו את זה. http://graphics.eiu.com/PDF/Democracy%20Index%202008.pdf

  4. ועוד הערה קטנה, יואב, שים לב שאם מסתכלים על כל העניין מזווית גיאומטרית (!), אז לתת ציון כולל, כמו שיש בלינק שנתת, מפספס את המרחקים בין הדמוקרטיות השונות. יכול להיות שלשתי מדינות יהיה ציון כולל דומה, אבל הן תהיינה רחוקות מאד זו מזו ברוב המדדים…

  5. הפרידום האוז עושה משהו דומה למה שעבגד יבאור מציע:

    The ratings process is based on a checklist of 10 political rights questions and 15 civil liberties questions. The political rights questions are grouped into three subcategories: Electoral Process (3 questions), Political Pluralism and Participation (4), and Functioning of Government (3). The civil liberties questions are grouped into four subcategories: Freedom of Expression and Belief (4 questions), Associational and Organizational Rights (3), Rule of Law (4), and Personal Autonomy and Individual Rights (4).

    http://www.freedomhouse.org/template.cfm?page=351&ana_page=363&year=2010

  6. ועוד משהו, דובי, בעניין הכוח – אני לא בטוח שהשאלה אם א' עשה משהו או לא מחלצת אותך לגמרי מבעית סנטה קלאוס.

    חיבור קלאסי על הכוח ראה
    S. Lukes, Power: A Radical View (Basingstoke: Palgrave Macmillan, 2005)
    במיטוחד "המימד השלישי של כוח", שבו הנשלטים מקבלים את מקומם הנחות בחברה משום שאינם מעלים על דעתם חלופה אחרת. מעין "עבד נרצע".

  7. ענבר: ממד הזמן זה כל הפואנטה. אחת המטרות שלי היא לאפשר מעקב אחרי שינויים ב"מידת הדמוקרטיות" של מדינה על פני טווחי זמן קצרים יחסית בלי להיות תלוי בשינויים מוסדיים משמעותיים.

    שי ועבגד: מובן שיש אינספור דירוגים של דמוקרטיות. אחד הדברים שאני דווקא מנסה להמנע ממנו הוא הרב-ממדיות הזאת. קושי אחד שאני צריך להתמודד איתו, למשל, הוא עניין השקלול, או כיצד ראוי לנרמל את המרחקים. כלומר, אם יש תוספת של כך וכך יחידות במדד א' (נגיד, אחוז האוכלוסיה בעל זכות הצבעה), כמה יחידות של מדד ב' (נגישות לבתי המשפט, למשל) זה "שווה" כדי להגיד ששתי מדינות נמצאות במרחק שווה מהדמוקרטיה האידאלית? מכיוון שהמטרה שלי היא למדוד את המרחק הזה, עצם ההבדלים במדדים השונים פחות מעניין אותי, ויותר מעניין אותי הוקטור המשוקלל.
    בנוסף, אני במידה לא קטנה מקבל את הטענה של מולר וסקאאנינג, לפיה בסך הכל ההתקדמות לכיוון הדמוקרטיה נבנית בשלבים פחות או יותר משותפים לכל המדינות, או לכל הפחות, אין כל כך הרבה מסלולים להתקדמות הוא נסיגה במידת הדמוקרטיות. אם הם אכן צודקים, הניקוד בכל מדד ספציפי בפני עצמו פחות חשוב.

  8. אה, שי, לעניין הכח – מה שאתה מתאר הוא מה שכיניתי "כח חברתי", כלומר היכולת של גורם מסויים בחברה להשפיע על עצם תפיסת העלות והתועלת שלנו. אני לא רואה איך זה מתקשר לעניין הסנטה קלאוס, שהרי יצירת המצב החברתי הזה היא ללא ספק מעשה. למעשה, מדובר פה בעשייה ארוכת טווח הדורשת משאבים רבים ושיתוף פעולה של הרבה פרטים.

  9. דובי, הטענה שהזכרת (שיש מסלול "טבעי" להתפתחות דמוקרטיה) דווקא מעניינת בהקשר של המידול המתמטי, כי הביטוי הגיאומטרי שלה הוא מסילה כלשהי מהנקודה (0,0,0,…) עד (1,1,1,…,1). בשלב זה אפשר לטעון שדמוקרטיות מתפתחות נצפה לראות בסביבות המסילה הזו, ולא במקומו אחרים, אפילו אם המקומות האחרים הללו הם קרובים יותר לנקודת "מקסימום הדמוקרטיה" שהיא (1,1,1…,1).
    מה שיפה בהשלכה הגיאומטרית של ההשערה הזו, שקל יחסית לבדוק אותה (אם כי כשמשחקים עם הרבה מימדים זה לא לגמרי פשוט).

    כלומר – אתה ממש יכול לבדוק את ההשערה של שני החבר'ה שציטטת… לא?
    (בשלב זה נדמה לי שברור שאני לא מהתחום)

  10. עבגד – הם בדקו את ההשערה הזאת, ואם אני מבין נכון את מה שאתה אומר, אז הבדיקה שהם ביצעו היא בדיוק מה שאתה מציע. ספציפית, הם הציעו שלושה מדדים, שניים מהם דיכוטומיים ואחד נע בין 0 ל-2, והראו שכל המדינות נמצאות באחת האופציות הבאות:

    0,0,0; 1,0,0; 2,0,0; 2,1,0; 2,1,1.

  11. "כח. דמוקרטיה מתאפיינת בחלוקה שיוויונית של הכח בחברה. ככל שהכח מפוזר באופן שיוויוני יותר, כך המדינה דמוקרטית יותר"
    כשחשבתי על הנושא הזה, אני תמיד הגדרתי את זה כ"השפעה" דווקא. כח זה דיי דומה להשפעה, רק שהשפעה נראה לי קולעת טוב יותר למטרה שלנו ולדעתי זה מה שאנשים מחפשים בשלטון. האידיאל של שלטון דמוקרטי הוא שלכל אזרח תהיה מקסימום השפעה על חייו וסביבתו. ההשפעה הזו היא כח מסויים, אבל המטרה היא היכולת לבחור את הדרך שלך ושל הסביבה שלך. כח היא מילה עם קונותציה קצת אחרת ודגש על חלקים אחרים של אותו השלם. כלומר בכח אתה אומר, אנחנו רוצים להיות חזקים כמו כולם. לדעתי השפעה קולעת פה יותר.

    דוגמאות:
    הדמוקרטיה הראשונה היא ארה"ב. המרד של ארה"ב על אנגליה היה על כך שהתושבים שילמו מיסים בלי כוח השפעה בפרלמנט.
    המהפכה הצרפתית הגדירה את הדמוקרטיה יותר במובנים של כוח, הכוח שלנו ולא של המלך. – אבל מהמהפכה הזו לא יצא שלטון. לא יודע אם זו דוגמא טובה.

  12. ירדן – מה שאנשים מחפשים בשלטון זה השפעה? אני חושב שבהחלט אפשר להגיד שמה שאנשים מחפשים בשלטון זה כח. מה שכן, הרעיון שלך בהחלט מעלה את האפשרות המעניינת לפיה דמוקרטיות מתאפיינות בכך שהכח הפוליטי בחברה הופך לכח מסוג השפעה (מה שקראתי מיקוח, חברתי וכלכלי), במקום כוח כפיה – כלומר, אנשים מסכימים לפעול באמצעות שכנוע ולא באמצעות סנקציות. אם נקבל את הרעיון הזה, הרי שצורת הדמוקרטיה הדמוקרטית ביותר היא הדמוקרטיה הקונסוציונלית, שם עיקר הדגש הוא על מקסימום הסכמה לכל החלטה.
    אני תוהה איפה לשבץ את ארה"ב בסכימה כזו – ארה"ב בנויה בצורה כזו שכל החלטה תדרוש הסכמה רחבה מאוד, אבל זה כולל גם החלטות על ביטול של חקיקה קודמת (לדוג', הדיון לאחרונה על ביטול מדיניות "אל תשאל, אל תגיד", שלא עבר בקונגרס. באותה מידה גם חקיקה הפוכה לא הייתה עוברת. לארה"ב של העדפה ברורה לסטטוס קוו).

  13. קודם כל שלום,
    התחלתי לקרוא את הבלוג לאחרונה, וזו הפעם הראשונה שאני מגיב בו.

    שאלה אחת שהציקה לאורך קריאת הפוסט היתה שאלת המדינה והמחוקק. בכל משטר יש משטרה, מערכת אכיפת חוק שהיא רבת כוח מעצם הגדרתה. אני מבין לאן אתה שואף בכל מה שקשור לאזרח הפרטי, אבל בידיו של כל שוטר וכל פקיד מס ישנו כוח ואפילו כוח רב להשפיע על אזרחים במדינה. זהו איננו כוח אישי, אלא כוח שניתן בידיו של אותו שוטר או פקיד בידי המדינה. רק במשטר אנרכי לחלוטין אין משטרה משום סוג ומכאן ברור לחלוטין שאתה לא שולל מתן כוח למדינה (ואני משתדל להיצמד כאן להגדרה שנתת לכוח).

    מצד שני, הכוח שניתן למדינה הוא בהחלט פרמטר חשוב להיותה דמורקטיה או לא. האם מדינה חלשה ומתפרקת, שלא מסוגלת לאכוף את חוקייה שלה היא מדינה דמוקרטית ?

    מצד שני, מדינה חלשה ומתפרקת, על גבול האנרכייה, היא מדינה שבה הכוח של האזרחים מוגבל. הוא אולי מחולק בצורה שיווניות ביחס לדיקטטורה, אבל הכוח שניתן לכל אזרח מועט מאוד. לכל אזרח במדינה דמוקרטית ליברלית מתפקדת לעומת זאת, יש את היכולת (לדוגמה) לתבוע אזרחים אחרים שעשו לו עוולה (אפילו אם האזרח הוא מזכירה והנתבע הוא נשיא המדינה). זה נותן בידים שלו המון כוח. אני חושב לכן שהכוח במדינה דמו' מתפקדת הוא לא רק מחולק בצורה שיוויונית אלא גדול יותר באופן אובייקטיבי מאשר במדינה שאיננה דמוקרטית. הדרישה היא לא רק על סטיית התקן במדד הכוח האישי אלא גם על הערך האבסולוטי של הממוצע או החציון. בנוסף, אני חושב שלמרות הכל המדד שלך חייב להתייחס באיזהשהוא אופן גם למידת הכוח שהמדינה צוברת לעצמה ולמנגנונייה.

    חנן ש.

  14. השפעה היא מושג רחב בהרבה מכוח. לדוגמא, התאגידים הגדולים שולטים בפרסומות בטלוויזיה, שהמסר העיקרי של רובן הואשאם תקנה משהו תהיה מאושר (ע"ע ריטייל ת'ראפי). כתוצאה, אנשים באמת ובתמים רוצים לקנות את המכונית היקרה יותר והבית הגדול יותר, גם אם כתוצאה הם יהיו פחות מאושרים (הם יעבדו יותר שעות, נאמר, בעבודה לא מספקת, על חשבון זמן עם משפחה, חברים תחביבים). אז פה אנחנו כבר נכנסים למימטיקה – מידת ההשפעה פרופורציונלית לרמת הגישה שיש לך לערוצי ההשפעה. דווקא מוצא חן בעיני בתור בסיס למדד דמוי ג'יני. (לא נורא מעניין אותי איך מוגדרת דמוקרטיה, אבל איך מתבזר הכוח דווקא מעניין אותי מאוד).

  15. ארך אפיים – זה, כמובן, תלוי באיך אתה מגדיר כח. יש הגדרות לפיהן כח הוא סוג של השפעה, ויש הגדרות (זו שאני נוטה להעדיף, למשל) לפיהן השפעה היא סוג של כח. ויש גם כאלו שרואות בשני המושגים שני תחומים נפרדים של קשרים אנושיים. אחת הצרות עם שפה טבעית היא שכל ההגדרות הללו מתקיימות במקביל בשיח נורמלי.

  16. דובי, נראה לי שמח' יחסי ציבור של האוניברסיטה תאהב מאוד את הדוקטורט.
    רק תחשוב על כותרות העיתונים. אפשר לפרסם כל חודש את מקומנו במדד הדמוקרטיה, אפשר לעשות תחרות בין המדינות… ממש מבחן פסיכומטרי לדמוקרטיות.

    מה שכן, כשחשבתי על מדד הדמוקרטיות חשבתי עוד על ההשוואה עם מדד ג'יני. בעצם לא טוב שהוא יהיה 1. זה אומר שוויון מוחלט בין כולם, ובהקשר מציאותי זה אומר אפס לכולם.
    באנלוגיה, נחשוב על כח/השפעה שווים לכולם. לכו-לם? גם לפעוטות? גם לבני 9? גם לחולי אלצהיימר?

סגור לתגובות.