על נשים וערבים

פעילים שמסייעים לארגון החלק הישראלי של ההפגנות בשייח ג'ראח פרסמו לאחרונה קריאה לחבריהם למאבק להגיע להפגנות בלבוש צנוע. הפעילים, שמודעים לנפיצותה של הבקשה הזו, לא רק טרחו להבהיר ש"אף אחד לא מבקש מנשים לעטות חיג'אב" אלא אף הציגו את הבקשה כנושא בעל משמעות חשובה דווקא לקידום הפמיניזם: "רבות משותפותינו הפלסטיניות, וגם כמה משותפינו הפלסטינים הביעו חוסר נוחות בעניין הלבוש החשוף. חלקן אף נמנעות במפורש מהגעה להפגנות בגלל הסוגיה הזו […] נוכחותן של הפעילות הפלסטיניות בהפגנות היא דבר שאיננו מוכנות לוותר עליו". משמע: הדרישה באה מהנשים הפלסיטיניות (ולכן, לכאורה, אין מדובר בדיכוי האשה), והמטרה היא דווקא קידום ההשתתפות הפוליטית של הנשים הפלסטיניות, ולכן היא מצדיקה את הגבלת חרותן של הנשים היהודיות.

מדובר בתופעה נפוצה למדי במאבקים של השמאל: קשה להלחם למען כל המטרות הנעלות בבת אחת, וקשה לקדם את השיוויון של כולם בו בזמן. התוצאה זכתה לכינוי "קניבליזם בלקניזציה שמאלנית"1 – המאבק לקידום מטרה שמאלנית אחת נעשה על חשבון מטרות שמאלניות אחרות, לעיתים תוך רמיסתן ממש. הדוגמא הקיצונית ביותר לתופעה הזו היא פית"ה, ארגון זכויות בעלי החיים, שהכלי הכמעט בלעדי שלו להשגת תשומת לב ציבורית היא חיפצונן של נשים ושימוש בפורנוגרפיה רכה. חברת ההלבשה ה"אתית" והירוקה אמריקן אפארל נוקטת באותה הגישה ממש. אבל לא תמיד נמצא המאבק הפמיניסטי בצד המפסיד – הפמיניזם עצמו הואשם פעמים רבות בהתנהגות דומה. כך, למשל, הואשם הפמיניזם הליברלי של הגל השני בכך שהוא דאג לזכויותיהן של נשים לבנות בנות המעמד הבינוני הגבוה בלבד, ושאת חרותן של אלו הן קנו על גבן של נשים לא-לבנות ובנות המעמדות הנמוכים יותר. המאבק בין זרמים שונים של פמיניזם בעשורים האחרונים לעיתים קרובות נסוב בדיוק סביב השאלה כיצד ניתן לקדם את שיוויון האשה כאשר אין הסכמה בין הנשים לגבי משמעותו של שיוויון כזה, שכן מה שחלקן רואות כהשפלה ודיכוי (שלא לומר "תודעה כוזבת"), אחרות רואות כחלק מעיקרי אמונתן, תרבותן והגדרתן העצמית כנשים.

כעת פעילי ופעילות שייח ג'ראח עומדים בדיוק על קו השבר הזה ומנסים לנווט את דרכם בשלום, אך אני אופתע מאוד אם הם יצאו מהקרב הזה ללא פגע.  השאלה היא האם אפשר לא לבחור – האם אפשר לפעול גם לקידום עניינם של הפלסטינים (שעל פי הדיווח לפחות חלקם אינם מקבלים את הדרישה הליברלית לחרות מלאה לנשים) וגם לקידום ושמירת חירותן של הנשים? או שמא חייבים לבחור? ואם חייבים לבחור, איך בוחרים?

נכון לעכשיו, הפעילים בחרו להגביל (גם אם במידה מצומצמת) את חירותן של הנשים היהודיות הבאות להפגין למען המטרה המשותפת של כולם. אמנם בהודעה המקורית, המנוסחת בקפידה, לא נאמר כך, אך בתגובות עלה די מהר הטיעון של "אפשר לחשוב" ו"איך אפשר להשוות" בין הפגיעה המהותית והמתמשכת בפלסטינים לבין הפגיעה השטחית וחסרת המשמעות לכאורה בנשים. "זכות ערביי ירושליים לשיוויון בפני החוק, ולאי גרוש מבתיהם, חשובה בעיני מונים רבים על זכותי ללבוש מכנסיים קצרים," כותבת שירה, לדוגמא. אבל אם שירה מנסה להציג כאילו הפגיעה כאן היא רק בה עצמה (ולכן זכותה למחול על כבודה), הגדיל לעשות מני ונגע בנקודה הבעייתית ביותר: "צריך לבחור את המאבקים החשובים כרגע. והמאבק נגד ההתנחלות בשייח ג'ראח עומד במקום גבוה יותר מבחינתי בסדר העדיפויות מאשר הדאגה לזכויות נשים בחברה הפלסטינית." נכון אמר מני – הכניעה לתכתיב כאן משמעה ויתור על המאבק למען שיוויון בתוך הקבוצה הפלסטינית, ולא רק ויתור רגעי של הנשים היהודיות על איזו נוחיות כלשהי. וגם על זה הוא מוכן לוותר. ואיך אפשר בלי מילת ה-ק' — "התפישה שבאנו לעזור או שהלבוש או ההתנהלות שלנו נאורה או נכונה יותר היא קולוניאליסטית מיסודה. אני לא הגורם המחנך" (אלונה). עצם הניסיון להכניס תכנים פמיניסטיים לתוך המאבק הוא "קולוניאליסטי", משום ששיוויון האשה הוא עקרון מערבי, כזה שזר לתרבותם של התושבים המקומיים. ומכיוון שבעולם רלטוויסטי אנו חיים, אין אנו רואים עוד, לכאורה, עליונות בעקרונות הליברליים המערביים. והרי לכם המהלך במלואו: אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב.

ולמה, בעצם, שלא נהיה גורם מחנך? השמאל מנסה לחנך את כולם, מדוע לא את אותם פלסטינים שנהנים מסיועם? הרי דווקא אותם פלסטינים נמצאים כעת בעמדה הטובה ביותר כדי להכיר בצדק שבערכים השמאלניים. אם נחכה עד שתושג המטרה ורק אז נסתובב ונתחיל לנסות להרצות להם על שיוויון מגדרי, זה יהיה מאוחר מדי – החירות שהושגה במאבק תזרום כולה לידי הגברים בקבוצה, והנשים תוותרנה מחוסרות קול להאבק על שיוויונן. דווקא סיטואציות כמו זו הנוכחית יוצרות הזדמנות פז להשוואת תנאיהן של הנשים לגברים. מאז ומתמיד רגעים של מאבק היו רגעים שבהן הנשים הורשו לתפוס עמדות כוח שלא ניתנו להן בזמנים שלווים יותר, ואם הן לא ניצלו את הרגעים הללו כדי למסד את מקומן החדש בחברה, הן איבדו אותו. כך היה במלחמת העולם הראשונה כאשר נשים נקראו אל הדגל, ובעקבות זאת הצליחו להשיג זכויות פוליטיות וחברתיות במקומות רבים שנשארו עימן גם אחרי המלחמה. (אולי זה לא צריך להפתיע אותנו שהדמוקרטיה האחרונה בעולם שנתנה זכות הצבעה לנשים הייתה שוויץ…) אפילו הכתומים שנאבקו כנגד ההתנתקות נאלצו לתת עדיפות למאבק הפוליטי שלהם על פני רצונם בדיכוי בנותיהם, והן הורשו להשתתף בהפגנות חרף האפשרות למה בעיניהם הוא מגע בלתי צנוע בינן לבין חיילים ושוטרים. אינני מכיר את הציבור הדתי-לאומי כדי לדעת איזה השלכות ארוכות טווח, אם בכלל, היו למאבק הזה על מעמדן של נשים בחברה הזו, אך לא אופתע אם מתחת לפני השטח רותחת שם מנהיגות נשית.

זהו רגע בו אפשר לבוא אל הפלסטינים עם אמירה ברורה: אנחנו נהיה לצידכם, כי אנחנו רוצים להפסיק את הדיכוי, אך לא נסכים שתקיימו מיעוט מדוכא בתוך מיעוט מדוכא. אם אתם רוצים את הסיכוי הנוכחי להשיג את חרותכם, אתם חייבים לתת גם לנשותיכם את חירותן. אי אפשר להלחם באמת בדיכוי אחד על-ידי חיזוקו של דיכוי אחר. התנגדותו של השמאל לדיכוי נובעת מתוך ראיית עולם כוללת, וכל דבר בה קשור בכל דבר אחר. לא ניתן להשתמש בלשון ליברלית בעבור הסרת עול הדיכוי מהעם הפלסטיני, אך להמנע מהלשון הזו בבואנו לתאר את דיכויה של האשה הפלסטינית (או היהודית, למעשה – זה לא כאילו המאבק הפמיניסטי בקרב יהודי ישראל הושלם זה מכבר).

הרציונל של אנשים דוגמת יצחק לאור או אותה אלונה שצוטטה לעיל, שיכולים מצד אחד להתנגד נחרצות לדיכויו של העם הפלסטיני ומאידך לא לראות כל בעיה בדיכויין של נשים כאלו או אחרות, אינו ברור לי כלל. אינני מבין איזו השקפת עולם קוהרנטית יכולה ליצור שילוב מוזר שכזה. צורת החשיבה היחידה שיכולה להוביל לכך, עד כמה שאני רואה, היא פעילות פוליטית לשם מירוק המצפון, על ידי אלו שקונים את התאוריה שהכיבוש ורק הכיבוש הוא מקורו של כל הרוע, ואין בילתו.

אך מירוק המצפון אינו אידאולוגיה. המלחמה בכיבוש ובדיכוי צריכה לנבוע מתוך ניתוח המציאות ומתוך השקפת עולם קוהרנטית. נכון לעכשיו, וחרף העבודה החשובה והכוונות הבאמת טובות של מארגני ופעילי שייח ג'ראח, ההחלטה שלהם בנוגע לדרישת הלבוש הצנוע מהמפגינים מצביעה על כך ששני האלמנטים הללו לוקים אצלם בחסר.

  1. משום מה זכרתי שהשתמשו במונח קניבליזם. חיפוש בגוגל, לעומת זאת, העלה שהמונח שהתכוונתי אליו היה בלקניזציה שמאלנית. אני לא בטוח שקניבליזם שמאלני אינו מונח מוצלח יותר. נו, שויין. []

86 Replies to “על נשים וערבים”

  1. לא נראה לי שאתה מבין את ההשלכות. פיצוץ בין היהודים והערבים בהפגנות מחאה יחבל בשיתוף הפעולה השברירי הזה.

    גם עם בגדים צנועים יותר, מדובר במפגש בין הנציגות הכי ליברליות של היהודים לנציגים לא הכי ליברלים של הפלסטינים. גם עם בגדים צנועים יותר המפגש הזה הוא נפיץ. ישנן לא מעט יהודיות שוויתרו על בילעין ומקומות אחרים בגלל רמת ההטרדה המינית של פלסטינים שחושבים שאם הן נשים משוחררות אז הן בטח זורמות.

    הדיכוי המגדרי בחברה הפלסטינית לא מסתכם בלבוש, הוא חמור בהרבה. מפגשים תכופים עם יהודים עשויים להשפיע על הפלסטינים בטווח הארוך, ולכן עדיף לדעתי לסבול מעט כדי להמשיך לקיים את המפגשים האלה, בערך כמו שרוב האתאיסטים הגמורים שאני מכיר מתחתנים ברבנות כדי לא לפגוע בקשר עם הוריהם.

  2. הבעיה היא שצד אחד בוחר כרצונו מתי לאחוז בדגל המוסר המערבי ולטעון לאי צדק אבסולוטי, ומתי לאחוז בדגל המוסר המזרחי ולטעון לזכות להחזיק בעמדות מוסריות רלטביסטיות. העיתוי תלוי כמובן ביתרון של אותה תפיסה באותה נקודת זמן.

    מעניין שבדוגמה הזו הם אוחזים בשניהם בו זמנית!

    בעיה נוספת היא שהצד השני מזגזג באלגנטיות בין שתי ההשקפות האלה בלי להבין שהן סותרות אחת את השניה מדי פעם.

    — אריק

  3. אוהו, קולוניאליזם. כאילו רעיונות הלאומיות והמאבק הציבורי הם לא ייבוא מערבי פר אקסלנס. זה הטיעון הכי מסריח ששמעתי, ואני שומע אותו כל הזמן.

    אני מקבל את הטענה שצריך לעשות פשרות פה ושם. אבל ליצור קואליציה עם חברה אורתודוקסית במובהק מבלי לעמוד על המקח גם מצד הערכים הליברליים זה פשוט מטופש. המכתב הזה הוא סימן האזהרה על דרך שבסופה, הרחק הרחק, עומדים התרפסות בפני האורתודוקסיה וויתור על כל זהות ליברלית. זה קרה לאי אלו רדיקלים בעולם, ולא רק טלי פחימה התאסלמה בסופו של דבר.

    אז אנחנו נתמוך במאבק ונשמור לעצמנו את המחשבות על מפלצת הספגטי המעופפת שמוחמד רכב עליה להר הבית וננסה להיות מנומסים. אבל המאבק בשייח' ג'ראח הוא מאבק שהחברה הדמוקרטית והליברלית היא המרחב הלגיטימי היחיד לקיומו.

  4. דובי: מה שאתה אומר כאן זה טוב ויפה, אבל אתה מאמץ אחד לאחד את הטיעון של הדור השני. זה לגיטימי, אבל כדאי לפחות להתמודד עם הטיעון של הדור השלישי – במיוחד כשמדובר בנושאי צניעות, שהם אולי הויכוח הכי פומבי של שני הגלים האלו.

    בהנחה שנטשנו לצד הדרך אנשים כמו לאור, ציפר ו'אלונה', הטיעון כאן הוא לא שלא צריך לנהל מאבק פמיניסטי, אלא שלא צריך לנהל את המאבק הפמיניסטי של הנשים המערביות.
    אוקיי, המאבק על צניעות הוא מאבק חשוב עבור הנשים המערביות, אין ספק. מי אמר שזה המאבק שנכון לקיים עכשיו עבור הנשים הפלסטיניות? זה נכון בשני מובנים.
    ראשית, מי אמר שהמשמעות של צניעות וההשפעה שלה על תפיסות של נשים ושל גברים היא זהה בחברה הפלסטינית? דווקא על חברות מוסלמיות קל להביא את הביקורת הזו, בגלל שיש דיון כל-כך גדול על המגוון של המשמעויות שנשים מוסלמיות נותנות לחיג'אב – לפעמים הוא אמצעי לדיכוי נשים, אבל לפעמים הוא אמצעי להתחזקות רוחנית, ולפעמים אמצעי למחאה תרבותית (אפשר לראות סרטון יפה שמדגים את זה כאן.
    המובן השני הוא המובן הטקטי. אי אפשר לבוא ולהגיד לנשים פלסטיניות 'אתן צריכות לפתוח את המאבק שלכן איפה שאנחנו נמצאים כרגע', ולו בגלל שבתחילת המאבק המערבי הנושאים היו שונים – הסופרג'יסטיות לא נאבקו על צניעות, ואם היו נאבקות על צניעות זה היה פוגע במאבק שלהן.
    בניסוח אחר: בוא נניח, לצורך הדיון, שיש שתי אפשרויות: הראשונה, שנשים ישראליות יתלבשו איך שהן רוצות במאבקים האלה. השת"פ הישראלי פלסטיני יתפורר, או יחלש מאוד (שוב – לצורך הדיון). המאבק בשייח' ג'ראח יפגע, המאבק הפמיניסטי הפלסטיני לא יתקדם לשום מקום.
    האפשרות השנייה: נשים ישראליות מגיעות בלבוש 'צנוע'. נשים פלסטיניות – וגם גברים פלסטינים – שמשתתפים במאבק, אמנם לא לומדים שיעור על צניעות, אבל רואים נשים פעילות פוליטית ומובילות מאבקים. זה שיעור לא פחות חשוב, אם לא יותר.

  5. המקרה הזה רק מדגיש לי את מה שאני מרגיש זה זמן-מה: שגם אם תהיה פה מדינה דו-לאומית, היא לא תהיה מדינה ליברלית אלא חור תחת חשוך הנשלט על ידי דתיים ומדכאים משני העמים. מדכא.

  6. אני באמת לא בטוחה מה אני אעשה בפעם הבאה שאגיע לשייח' ג'ראח, אבל ברמת הדיון, בהמשך למה שנדב אמר, אני חוששת שאתה מערבב פה, דובי, את תפיסת הפמיניזם במערב שאחרי הפמיניזם, עם חברה פרה-פמיניסטית ברובה. המאבק הראשון של הסופרג'יסטיות לא היה על הזכות ללבוש גופיות ספגטי: אלו הגיעו עם האופנה. הוא גם לא היה על הזכות ללבוש מכנסיים: אלו הגיעו עם האופניים. אלו התפתחויות שבאו בעקבות, אבל לא היו המטרות הראשוניות.
    אתה בטח יודע לדקלם יותר טוב ממני במה עסק הגל הראשון – בזכות ההצבעה, באזרחות חופשית, בחופש הבסיסי ביותר לתנועה, לדעה. זה השחרור הראשוני. כל השאר זה רק תוצרי לוואי.
    ואמנם, בתרבות שלנו המקומות בהם אישה לבושה צנוע הם בד"כ גם המקומות בהם אישה מדוכאת, אבל זה רק בתרבות *שלנו*. ולכן זה באמת קולוניאליזם להניח שרק בגלל שאישה לובשת חיג'אב היא מדוכאת. יכול להיות שכן, יכול להיות שלא. לפעמים אנחנו נתפסים לסממנים חיצוניים בלי לחשוב עליהם עד הסוף. אני רואה את זה כל פעם שאני הולכת ברחוב עם החצאית השחורה הארוכה שלי (החצאית האהובה עלי, מאוד נוחה ויפה בעיני, ורצה הגורל וגם עומדת בדרישות צניעות של רוב פלגי היהדות). לא משנה אם אני לובשת גופיה שחושפת יותר ממה שהיא מסתירה, ומדברת בטלפון בצהרי שבת תוך אכילת סנדוויץ' עם גבינה וחזיר ביום צום, כל עוד אני לובשת חצאית שחורה שמגיעה מתחת לברך, היחס אלי הוא כאל יהודייה אורתודוקסית. האם אני מדוכאת כי בא לי ללבוש חצאית שחורה ארוכה? אולי כדאי שמישהו יספר לאבא שלי או לחבר שלי שהם אמורים לדכא אותי, כי לא נראה לי שהם יודעים מזה.
    אז אולי במקום להילחם על החיג'אב, ננסה להעצים נשים באמת? באמצעות כך שייקחו חלק במאבקים פוליטיים, באמצעות תוכניות יזמות עסקית לנשים שאני יודעת שקיימות, באמצעות קידום אמצעי מניעה, אולי, אם כי זה עשוי להיות יותר מסובך. יש המון דרכים לסייע לצמצום דיכוא האישה המוסלמית. חוקי חיג'אב בצרפת לא באמת יעזרו, אני חוששת. פשוט לא.
    מה זה אומר לגבי הפעם הבאה שאסע לשייח' ג'ראח ויהיה לי חם וארצה ללבוש גופיית ספגטי? אני בכנות לא יודעת.

  7. המתח הזה שאתה מתאר באמת משמעותי.
    אני רק תוהה, מאז תחילת הסיפור, אם זה לא קצת מוגזם להעמיד את כולו על הרווח שבין גופייה וחולצה קצרה.
    זה החינוך לפמיניזם? הזכות ללבוש בגדים חושפניים? כשאישה בחולצת טריקו מחזיקה מגפון זה לא חינוך לפמיניזם? כשילדות שייח ג'ראח (לא בגופייה, גם לא בחיג'אב) מצטרפות למפגינים וקוראות סיסמאות, זה לא חינוך לפמיניזם?

    חייבים לקחת את זה לקו השבר, על משהו שגם בחברה החילונית הוא לא ברור עד הסוף? (לא *הזכות* להתלבש חושפני אלא מידת התבונה, ההחפצה וההתיישרות לפי העין הגברית; וכן, אני שוב יוצא כאן ריאקציונר, אבל אני לא מדבר בהכרח בשמי.)

    דרך אגב, בשייח ג'ראח מפגינים גם יהודים דתיים בצד ה"נכון".

    אחת הבעיות של השמאל הליברלי היא שהוא מדבר יותר מדי על זכויות, ופחות מדי על התחשבות. כולם מדברים על צדק, אף אחד לא מדבר על אחריות.

  8. קהל נכבד, הרשו לי להתנצל מראש על הפמיניזם המתלהם, אבל מדהים אותי שהשמאל, כמו הימין או כל אופציה "פוליטית" אחרת מצליח לדפוק קבוצת נשים בדרך זו או אחרת: אם את פמיניסטית ערביה, אין לך מקום בהפגנות של שייח' ג'ארח כיום (לטענת ועד הפעילים). אם את פמיניסטית יהודיה, לא יהיה לך מקום בהפגנות בעתיד, או כפי שאמיתי ס מספר על כך, בהפגנות בבילעין ובמקומות אחרים בהווה (ולא, לא שחסרה הטרדה מינית והטרדת רחוב (cat-calling) גם ברחובות ירושלים החילונית ותל אביב).

    מה שאני קוראת כאן הוא זה: עזבו אתכן מהכיבוש. הגוף החשוף/המכוסה שלכן הוא הבעיה שיש להסדיר על-ידי כך שתתחשבו בסביבתכן בדרך זו או אחרת. אתן עצמכן הבעיה.

    אין לי פתרונות, למרות שאני דווקא נוטה לכיבוד בקשתן של הפעילות הפלסטיניות (אם זו אכן הגיעה מהן), ולכך שכל אחת ואחד יחליטו בעצמם האם לכבד בקשה זו או לא, בשם עקרון זכויות הפרט הנעלה: אבל יש לי הרבה סימני שאלה כלפי מי שמוכן לדרוס ולבטל זכויות של קבוצת נשים זו או אחרת די בקלות בשם מאבק אחר. הרי אם אין קדושה בעיר כבושה, לא אמורה להיות קדושה בגוף כבוש.

  9. מרמיט, מנקודת מבטי לא מדובר "בזכות ללבוש בגדים חושפניים" אלא בזכות ללבוש *מה שאני רוצה* ולנתק את ההנחה שהבגדים שלי מעידים על האופי שלי. לפני כמה שנים התנדבתי בקליניקה משפטית שפעלה במועדון נוער באחת מהשכונות בירושלים. הנערים שם, כך יצא, קצת נתנו לי כבוד. כיוון שכך, נהגתי להגיע למועדון בקיץ בגופיות ולא בטישרטס מתוך כוונה מודעת – להבהיר בצורה החד משמעית ביותר שהעובדה שאשה מתלבשת בדרך "חשופה", לא מקנה לאף אחד את הזכות לגעת בה בצורה בלתי הולמת, או לזלזל בה. אני יכלתי להרשות לעצמי לעשות את זה, הנערות במועדון, קצת פחות.

  10. ובכן, בעיני הדבר פשוט למדי:
    לאף אחד אין את הזכות שלא להיעלב. אם מישהו מוצא עצמו נפגע מלבושו של אדם אחר, זוהי בעיה שלו ושלו בלבד- אין לו שום זכות להחיל אותה על מישהו אחר.
    הדרישה לצניעות בשם ההתחשבות גרועה לא פחות מהדרישה לצניעות בשם הדת ואולי אף יותר, משום שהיא מטילה את האשמה על הנדרש ולא על הדורש.

  11. האם לא ייתכן שאדם (דתי, נניח) ילחם למען זכויות של קבוצה אתנית מודחקת אך באותה מידה יאמין בצניעות כערך – לגברים ונשים כאחד?

  12. זכותו המלאה להאמין בכך. חובו שלא לכפות זאת על אנשים אחרים.

    Thy shalt Keep Thou Religion To Thyself.

  13. ואולי זה הרקע לבקשה: "בעקבות הלחצים שהופעלו עליה הסכימה הנפגעת למשוך את תלונתה כדי שלא ייגרם נזק למאבק העממי, שבחודשים האחרונים עורר גלי אהדה ברחבי העולם." (http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1179618.html)

    דירדור שיוויון האשה מפני מאבקים נאצלים ממנו מזכיר גם את טיעוניו של רן אורן בזמנו: "..מדובר במקרתיזם פשיסטי שמנסה
    לבטל אותי ולמזער אותי לכדי מטרד חברתי וסביבתי,
    תוך כדי התעלמות מהיותי איש שמאל רדיקלי
    שעמד על דעתו מול גורמים כוחניים
    כמו הצבא, המשטרה ומנגנון העירייה המגה קפיטליסטי,
    בניגוד לברים פופולריים אחרים
    המשתפים פעולה עם העירייה והמשטרה
    ולא מביעים התנגדות לשום אקט מלחמתי ישראלי.

    לא אתפלא אם לפמיניסטיות המזויפות או לחלקן
    אף יש קשרים חברתיים או רומנטיים עם אנשים
    המשרתים בצבא ומבצעים פשעי מלחמה על בסיס יומיומי,
    כגון הפגזות חפים מפשע, הריסות בתים והשפלות יומיומיות אחרות,
    אך מה זה לעומת ליטוף ישבן…" (http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,778,209,37494,.aspx)

  14. אם את באמת רוצה לשנות משהו, פשרות וסדרי עדיפויות הם כורח בלתי נמנע. השאלה האמיתית היא מה הפרמטרים ואיפה הקו האדום. ללבוש מכנסיים ארוכים וטי שירט להפגנה זה מחיר שלדעתי אפשר לשלם למען הסולידריות. אם היתה דרישה, נאמר, שנשים לא יבואו בכלל להפגנה, אז זה עובר את הגבול. דין פרוטה אינו כדין מאה, ואם נשמור על מאה אחוז טהרנות בכל מצב בגלל הפחד ממדרון חלקלק, אז אף פעם לא נצליח להביא שינוי. השאלה אם צריך להתפשר או לא היא שאלה עקרה, כי ברור שחייבים להתפשר. השאלה החשובה היא מה הדרך הנכונה להגדיר את הקוים האדומים ולשמור עליהם. זה יותר מסובך ופחות "נקי" מאשר לעמוד מהצד ולאמץ עמדה של הכל או לא כלום, אבל זה חיוני.

  15. החברה הפלסטינית היא ללא ספק חברה שמרנית מאוד. ועם זאת אנחנו מפגינים איתם, פמיניסטיות, הומואים, לסביות, טרנסג'נדרים, חיילים משוחררים שאך לפני רגע היו חלק מהכוח הכובש שמתחזק את הכיבוש. אנחנו לא רק מפגינים איתם אלא חיים איתם חלק נכבד מחיינו. מהבחינה הזו אפשר גם לפרסם איזו קריאה לפלסטינים להפסיק להיות צבועים ולהתחיל להקיא מקרבם את כל הגורמים האלה המנוגדים לחלוטין לתרבות הפלסטינית של ימינו, שהיא כאמור שמרנית.

    מסיבה פרגמטית לחלוטין אני ארצה לשמור על שיתוף הפעולה וההישגים שכבר הושגו במאבק העממי הפלסטיני לסיום הכיבוש. לרוע המזל יש מעט מאוד אנשים שמחזיקים בדיעות האולטרא-מתקדמות שלי, ואני לא רואה את עצמי מפסיק לשתף פעולה עם אנשים שאוכלים בשר, או שזורקים בדלי סיגריות על הרצפה, או שלא ממחזרים פלסטיק, או מאמינים באלוהים, או כאלה שבחרו למול את צאציהם הזכרים, או נשים שהחליטו לשנות את שם המשפחה שלהן לזה של הבעל. אני יכול לעשות את זה, ואז אני לא אהיה צבוע – אני אהיה לבד לגמרי בצדקתי.

    אגב, גם בחורים מתבקשים לא להגיע עם גופיות להפגנות בשטחים.

  16. אני מסכים עם ינון, וזו גם הבעיה העיקרית שלי עם השמאל הרדיקלי (ולא רק בישראל). מתוך החשש להתפס כ"קולוניאליסטים" הם מאמצים תפיסה של רלטיביזם מוסרי בצורה כזו או אחרת, ולבסוף הם ימצאו את עצמם נדרסים על ידי אותה תפיסה אורתודוכסית, או שמרנית.
    אותו דבר, אגב, תקף בעניין האימוץ חסר הביקורת של הלאומנות הפלסטינית והנרטיב שלה (מה שאני קורא לו "שמאל ישראלי שהופך לימין פלסטיני). אם אתם נגד לאומיות – סבבה, תהיו נגד לאומיות בצורה אוניברסלית.
    לכן, מי שמתיישרת עם הדרישות הללו כיום, שלא תתפלא כאשר אותם פלסטינים שהיא מתחשבת בהם עכשיו (גם אם מטעמים פרגמטיים) יכפו עליה להתלבש כך, בבוא היום שתקום המדינה-האחת אליה שואף השמאל הרדיקלי (מה שאני מקווה מאד שלא יקרה).

  17. אמיתי, דומני שדובי מנתח מצויין את הנושא ומי שלא מבין זה אתה, כי ההיבט המגדרי לרוב שקוף לגברים: בעיית פעילות השמאל היהודיות היא לא הטרדה מינית מצד פלשתינאים אלא זילות מגדרית והטרדה מינית מצד פעילי שמאל, שמקבלת הכשר בבקשה כזו המופנית אליהן. כבר כתבתי את דעתי, בעקבות סיפור יצחק לאור, על מקומן של אותן פעילות צעירות בהפגנות השמאל: בשר טרי חדש, ליהודים – לא לערבים. בדרך נותנים להן לנאום נאומים חוצבי להבות ולחשוב שהן משנות את העולם. כשהן מתעוררות ומבינות מה קרה שם, הן כבר בנות 40 ובשר חדש כבר נכנס למערכת, וחוזר חלילה לעולמים. עד שלא תעשו בדק בית רציני בשורות פעילי השמאל וחשבון נפש עמוק לגבי מהם ערכי שמאל בכל התחומים, זה ימשיך להיות המצב. יש הבדל מהותי בין הסברה לשני הצדדים כפתרון לקונפליקט מקומי ושיח פתוח בנושא מעמדן של נשים, לבין הפניית בקשה חצופה כזו לקבוצה מובחנת של נשים בלבד, שהן מספיק צעירות כדי לא להבין מה עושים להן ולכן משתפות עם זה פעולה. אין לזה קשר ל- dress code, למרות שאתם מנסים ליצור רושם שבכך העניין.

  18. תגידו אתם ירדתם מהפסים כולכם?
    איך הפכה בקשה לגיטימית ביותר לכבד מנהגים וקודי התנהגות של צד אחד למאבק על פמיניזם?
    יש כאן שתי חברות עם קודי התנהגות ולבוש שונים, למה הן לא יכולות לכבד אחת את השנייה?
    נולדתם היום? אתם לא יודעים שהחברה הערבית היא חברה דתית ושמרנית (לפחות כמו החברה הדתית היהודית). זה ככה לאורך הדורות. הרבה דורות וזו זכותה. לא תפקידנו לשנות את החברה הפלסטינאית. בסך הכל מדובר כאן בנסיון לעזור לה במאבקה נגד הכיבוש. לא באיזה פטרנליזם קולוניליסטי מערבי שבא להביא את האור לחברה הנחשלת.

    פעילי השמאל הישראלים מגיעים לשייח ג'ארח שזו טריטוריה עם קודי התנהגות שונים, אם הם רוצים להצטרף למאבק, למה בדרך הם צריכים לפגוע בקודים הקיימים וכשמבקשים מהם להתחשב זו הופכת פתאום לזעקה פמיניסטית?
    האם כל המאבק המפמיניסטי מקבל עכשיו צורה אחת והיא הזכות של האשה ללכת עם מכנסיים מתחת לפיפי וגופיות דקיקות?
    אגב, גם לי אישית קשה עם צורת הלבוש הזו ואני אשה. זה פוגע לי בחושים האסתטיים וגם גורם לי אי נעימות למראה כל השדיים וישבנים הנפרשים לנגד עיני, אז מה יגידו שם כשהם רגילים לראות נשים מכוסות וגם גברים לבושים לבוש מלא (לא גופיות ולא מכנסיים קצרים ולא שום דבר כזה)?

    כשאתה מגיע להתארח באיזשהו מקום, אתה צריך לכבד את מנהגי המקום, לא להתריס נגדם, אלא אם כן אתה לא מגיע להתארח אלא מגיע למחות, להתריס או לייצר פרובוקציה. עד כמה שאני מבינה את הנעשה שם, פעילי השמאל באים להתארח כדי לשתף פעולה במאבק שהוא לא לגמרי משותף, הוא בעיקרו למען עניינם של המארחים.

    אגב, הבעייה הזו לא נולדה היום. אני זוכרת אותה לאורך כל חיי בשמאל. במפגשים ישראלים פלסטינאים או מפגשי יהודים-ערבים, תמיד מגיעות נערות השמאל בלבוש שאיך נגיד את זה בעדינות – לא ממש צנוע, ולתוך הדיונים והפעילויות נכנס גורם חדש שנקרא הורמונים וטסטוסטרון שמכוון לא בדיוק לכיוון המאבק בכיבוש.

  19. אסתי, לא באים להתארח אצלהם, אלא לתמוך במאבקם. שטח הפעילות הוא שטח ציבורי פתוח, לא ביתו של אף תושב שייך ג'ראח. מה השלב הבא? תחזרי לסיפור שתרגם ראובן מירן אצלינו באתר, הוא מספר בדיוק את סיפור ה"בקשה" הזו, שהיא די קונסיסטנטית לקו הפעולה הכללי בשמאל הישראלי, שמנוהל ב- good old way של צריכת בשר (נשי) טרי והחפצה מלאה של נשים בטיעון שיש "לתעדף מאבקים". כנסי לפוסט המקורי עם ההודעה ולתגובות כאן ושימי לב שהם אומרים את זה בגלוי.

  20. לא קשור אחד לעשירי.
    את לא יכולה לכפות את קודי ההתנהגות והחשיבה שלך על אחרים. לא משנה מה המטרה. צודקת ככל שתהיה (לדעתך כמובן).
    ואם את בוחרת להעביר את המאבק הפמינסטי שלך לזכותה של אשה לתקוע את השדיים שלה אל מול עיניהם של אנשים שחיים בחברה שמרנית, שצורת הלבוש שלהם שמרנית ביותר – זה אותי באופן אישי מאוד מעציב אבל זו כמובן זכותך.

  21. אסתי, "לתקוע את השדיים שלה אל מול עיניהם של אנשים שחיים בחברה שמרנית"? זוהי לשון ביטוי קצת בוטה מדי לטעמי, שמסיתה את הדיון מעיקריו. תמונת מראה ל"מה תענה לשמאלני"…. מה גם שיש בהתנסחות הזו בדיוק את מה שאני אומרת: האשה היא האשמה…

  22. אסתי,

    מבלי להתייחס לכל הטיעון כולו ואפילו מבלי ליטול צד – שמת לב למה שאת בעצמך כתבת? "את לא יכולה לכפות את קודי ההתנהגות והחשיבה שלך על אחרים. לא משנה מה המטרה."

    כך שלדעתך, זה עובד בצד אחד בלבד? אסור "לכפות" מה שאת מכנה חוסר צניעות, אבל לצד השני כן מותר לכפות את הצניעות? בשם מה בדיוק ומה הופך את הכפיה הזו לטובה יותר מהשניה?

    ואם יותר לי לצטט מילה במילה את מה שכתב יותם, ממש כאן למעלה: "הדרישה לצניעות בשם ההתחשבות גרועה לא פחות מהדרישה לצניעות בשם הדת ואולי אף יותר, משום שהיא מטילה את האשמה על הנדרש ולא על הדורש."

  23. גם אני חושבת שהדיכוי שבבקשה להגיע בלבוש צנוע שקוף ובלתי-נראה מדי לגברים שבחבורה.
    מזמן לא הגעתי לשייח ג'ראח, בדרך כלל יוצא שאני חייבת לעבוד בשישי. את משמרת שישי של השבוע הקרוב חסמתי, ואני רוצה לבוא להפגנה. הבקשה האחרונה מעוררת בעיה מהותית: כשאני מסתכלת על הארון שלי אני רואה שם שמלות וחצאיות, גופיות, מכנסיים קצרים. אף אחד מהבגדים שאני לובשת ביומיום בחודשי הקיץ לא עונה להגדרה המקובלת של "לבוש צנוע" ואני ממש לא מדברת על שמלות מיקרו-מיני עם מחשופים מטורפים, אני מדברת על מה שאני לובשת בדרך כלל לעבודה או ללימודים – בעיקר שמלות נוחות עם כתפיות דקות שמגיעות בערך עד הברכיים.
    כן, ברור לי שזה לא מקרי שבגדים שנחשבים נשיים הם בממוצע חשופים יותר ונוחים פחות מבגדים שנחשבים גבריים (אף על פי שבקיץ הישראלי באמת נראה לי שגופייה נוחה יותר מטי-שירט, ונראה לי די מוזר שרוב הגברים לא לובשים גופיות ביומיום). צריך לדבר על הנושא הזה, צריך לעסוק בו, אבל השימוש בו כדי "להכשיר" דרישות לצניעות נראה לי כמו גיוס ציני של טענה פמיניסטית למטרות אחרות רק ברגע שהשורה התחתונה פתאום מתאימה.
    ואני חוזרת לבעיה המעשית, שעדיין אין לי מושג איך אפתור אותה בשישי בצהריים – מה לעזאזל ללבוש כשאני יוצאת מהבית? אם אלבש אחד מבגדי הקיץ הרגילים שלי, יכול להיות שהפעילים שהעלו את הבקשה צודקים ואני "מבריחה" בזה פעילות פלסטיניות מההפגנה. מצד שני, לפשפש בארון, לשלוף משם את המכנסיים הארוכים שנשבעת לכם שלא לבשתי מאז אפריל ואת אחת הטי-שירטס הבודדות שיש לי ושאני לא אוהבת ולכן אף פעם לא לובשת – זה מעורר בי הרגשה כל כך לא נעימה. ולא, לא כי אוי-אוי-אוי, אני לא יכולה ללבוש את השמלה האהובה עליי, כמאמר הטענות המקטינות והמבטלות שנשמעו בדיון הזה (פה ובמקומות אחרים) – אלא בגלל התחושה שהגוף שלי מופקע ממני, שהזכות להחליט מה בא *לי* ללבוש כבר לא בדיוק בידיי. תחושה שאני משתפת פעולה עם תפיסה שרואה בגוף שלי דבר שלא שייך לי ושיש לאחרים זכות למשטר אותו – בין אם בהטרדות מיניות בלתי פוסקות ברחוב (ורוב הגברים שאני מכירה לא מבינים עד כמה כל אישה עוברת את זה ובאיזה היקף, ולא משנה באיזה סגנון היא לבושה), או בדרישה לכסות אותו, שמבחינתי הן שני צדדים של אותו המטבע.

  24. פינגבאק: קרוא וכתוב
  25. העמדת השאלה על נושא הייררכיה בין מאבקים ("קודם נעשה את הדבר החשוב, אחר כך נדאג לשאר") מפספסת את הנקודה בגדול.

    גם נושא כיבוד הזולת לא רלבנטי.

    לא מדובר בדחיית עיסוק בנושא מסויים, מדובר בהצהרה "אנחנו אתכם במאבקכם הצודק בנושא X, ולמענו אנחנו מוכנים לאפשר לכם לעשות עוולה Y". יתרה מזאת, רב-תרבותיות ורלטיביזם תרבותי הם דבר מזיק שבשמו אפשר להכשיר כל פשע ועוול, כל עוד הוא אצל מישהו אחר.

    להסכים לשנות את קודי הלבוש כך שיתאימו לדרישות החשוכות של חברות דתיות מסורתיות תוך כדי מאבק לזכותם של אנשי אותן חברות לקבל את המגיע להם מביע הצהרתית תמיכה בכך שכאשר הם יקבלו את הזכויות המגיעות להן נתמוך בכל דבר לא מוסרי שירצו לעשות, כל עוד זה שלהם.

    צריך להלחם למען זכויות מיעוט מדוכא בתנאי שאותו מיעוט לא ישתמש בזכויות האלו כדי לדכא בעצמו.

  26. העלית נקודה חשובה מאוד, דובי (והמשך הניתוח של חנה גם הוא מצוין בעיני). הורגלנו כל כך לדחות את המאבק בדיכוי האישה לשוליים מחמת "המצב", אותה מילת קסם הדוחקת לשוליים כל מה שאינו על האג'נדה של האליטה השלטת, או כל מה שמקדמי מאבק מסוים לא עתידים להרוויח ממנו משהו, בלי להבין שכל המאבקים האלה ארגוים אלה בתוך אלה. כתבתי השבוע על ג'ון סטיוארט מיל, שהיה חכם דיו (או יותר נכון, הייתה לו בת זוג שהטיבה לבטא את עצמה, למרות הדיכוי שעטף את סביבתה) להבין שאין שום ערך לטפל בשחרור מסוג א' אגב שמירה קנאית על דיכוי מסוג אחר.

  27. אסתי, מה שאת כותבת מדאיג מאד. זה מזכיר לי את הלך הרוח של תנועות השמאל באיראן שלפני המהפכה. מה שעניין אותן זה לעשות קואליציות, כי "המאבק החשוב הוא להפיל את השאח", ובמסגרת הפרגמטיקה הזו הם הפקירו לחלוטין את האינטרסים שלהן. לכן, ממש לא הייתה לאנשי השמאל בעיה לשתף פעולה עם ח'ומייני ואנשיו. ח'ומייני רכב על שיתוף הפעולה הזה, והפלא ופלא, רגע לאחר המהפכה, הוא חיסל את התנועות הללו – שרק כמה חודשים קודם פעלו יחד אתו.
    אם המאבק שלכם הוא ליברלי, אז הוא צריך להיות ליברלי באמת – גם במשמעות של לא לקבל מאפיינים דכאניים בחברה הפלסטינית; אם הוא על-לאומי, אז שיהיה על-לאומי באמת – גם במשמעות של לא לקבל מאפיינים לאומנים שם. אחרת, כל מה שאתם עושים הוא לסייע לימין הפלסטיני, שלא שונה בדבר מימין במקומות אחרים, אפילו אם הם כרגע הצד החלש.

  28. אני חושב שהשאלה שהובלעה כאן "למה גברים לא הולכים יותר בגופיות" יכולה לשפוך אור מעניין על הדיון.

    אפשר לדבר על דיכוי מטרוסקסואלי שמדכא את הנכחת שיער הגוף במרחב הציבורי.
    אפשר לדבר על קוד לבוש קולוניאלי.

    אולי יש משהו בטענות האלה על דיכוי, אבל בשורה התחתונה אני נוהג לא להסתובב במקומות ציבוריים בגופייה כי אני יודע שיש אנשים שזה מפריע להם, ואני משתדל לא להפריע לזולת כל עוד זה לא ממש קריטי לי.

    כמה פשוט.
    ואני חושב שכאן ואצל נעמה כרמי יש היסחפות פראית, קידוש ערכים תאורטיים ("אידיוטים מועילים" עלק) והתעלמות ממה שקורה בשטח.

    מה שקורה בשטח זה שיהודים ובינלאומיים, חלקם הניכר בעלי עמדות ואורח חיים רדיקליים יחסית, משתפים פעולה עם אוכלוסייה מסורתית בחלקה.
    אז אולי הם לא מעוז הנאורות הבלתי מעורער, אבל השמאל ימשיך להיות שולי ומפוצל אם הוא ימשיך בגישה הטהרנית הזאת שלפיה הוא משתף פעולה רק עם המהטמה גנדי (שגם הוא, יש אומרים, לא היה צדיק גדול בחיי האישות שלו).

    הורס אותי שאתם פוטרים בכזאת קלות את כל הערכים ש*כן* מחלחלים בין פעילי שייח ג'ראח והתושבים, ומוכנים לפוצץ הכל על ההבדל שבין גופייה וחולצה קצרה. גם אני לא הגעתי לשייח ג'ראח במכנסיים קצרים וגופייה, וגם אני עשיתי את זה מתוך "כיבוד הבדלים תרבותיים".
    אפשר לחשוב שמשמרות הצניעות עומדות בכניסה לשכונה ומונעות מנשים בגופייה להיכנס. בסך הכל בקשה.

  29. מרמיט – יפה אמרת.

    אליאב – אני מתקשה ליישב את התפיסה שלך עם המציאות היום-יומית הפשוטה שצריך להתמודד איתה. זה אולי היה נחמד מאוד אם התושבים בשייח' ג'ראח היו פינלנדים שחיים בקומונות אורגניות שוויוניות ומתמקדים ביצור קומפוסט (למרות שאותי זה היה מרתיע) אבל המציאות היא שהתושבים בשייח' ג'ראח הם סתם אנשים קשיי יום פשוטים, בעלי אורח חיים מסורתי, שיום אחד המדינה החליטה לגרש מבתיהם. אנחנו יכולים להחליט שאנחנו לא משתפים איתם פעולה במאבק שלהם עד שהם יתנהגו בדיוק כמו שנרצה, או שאנחנו יכולים לפעול בתוך המציאות הזו.
    אני לא מכיר מאוד את המאבק בשיח' ג'ראח, אבל אני כן מכיר מאבקים אחרים בשטחים הכבושים. אני יכול להגיד לך שכמו שהמאבק המשותף משפיע על היהודים המשתתפים בו, הוא גם משפיע על הפעילים הפלסטינים. ביותר ממקרה אחד שמעתי איך דעות לגבי הומוסקסואלים ונשים משתנות בעקבות פעילות משותפת איתם. פעילות לא מתריסה, אבל כזו שלא מתפשרת.
    כפי שכתבתי אצל נעמה – המאבק בשיח' ג'ראח מצטיין במנהיגות דומיננטיות מאוד. כשנשים הן אלו שמנהיגות את הצועדים, צועקות במגפון, מתעמתות עם השוטרים וכן הלאה – יש לכך בעיני השפעה פמינסטית מאוד ברורה. להחליט שכל זה לא ראוי בגלל הדיון על קוד הלבוש – דכאני ככל שזה יהיה – נשמע לי כמו טעות. אני לא יכול לבוא בטענה לשום אישה שתחליט שהיא לא יכולה להצטרף למאבק בגלל זה. בוודאי שלא מתוך העמדה המיוחסת שלי בתור גבר אשכנזי יהודי. אבל בהקשר הרחב של המאבק כולו יש לו ערך פמיניסטי רב (בנוסף לערכים אחרים) גם אל נוכח הבקשה הזו (וזה מה שזה – בקשה).

  30. חנה,
    לנוחותך, את מתעלמת מהעובדה שגם בחורים צעירים שהם פעילים חדשים יכולים להיות בשר טרי עבור פעילות שמאל.

    וכמובן שלא שמת לב לכך שהבקשה לא לבוא בגופיות הופנתה גם לגברים ולא רק לנשים.

    אליאב,
    אתה ממילא מחוץ לדיון, כי אתה ממילא מתנגד לשמאל בכל מקרה. אתה כמובן גם יודע יותר טוב מאיתנו מה ואיך יהיה בעתיד.

    אז אנא ממך – אנחנו יודעים להיות רואי שחורות לא פחות ממך, אתה אולי חושב שאתה מאיר את עינינו, אבל אתה לא מחדש לנו דבר. להבדיל ממך, לנו יש גם את היכולת לראות שינוי לטובה בעתיד.

  31. לאמיתי,

    אליאב אמר דברי טעם.
    נסה אולי להתייחס אליהם (אם יש לך משהו ענייני להגיד עליהם) או להסכים במקום להשתמש באד הומינם.

    כל מי שאומר את דעתו שאינה מתאימה לשלך "יודע יותר טוב מאיתנו"?
    והיכולת לראות שינוי לטובה לעתיד לא תמיד יכולה להפוך לראיה כזאת, אם מתעקשים לא לכסות את העיניים ולדקלם סיסמאות.

  32. אני ירושלמית. אני עם שלל דעות שמאל, אבל אני בעיקר פמיניסטית.

    וכמי שגרה בעיר הזאת, אפילו שהיא לא טרנס, לא מקועקעת ובאופן כללי נוטה להתמזג עם קירות, קשה לי לחשוב על חמישה "מרחבים ציבוריים" בהם אני יכולה להסתובב עם גופיה לבדי בלי לחטוף שלל הערות ומבטים. פעם אחת, באמצע רחוב יפו, זה גם הסתיים בתקיפה פיזית (ודווקא כשלא לבשתי גופיה. הייתי רוצה לעזור לכם להוכיח נקודה, אבל אני סתם נראית חילונית). שלא לדבר על מה שקורה אם אני בטעות יוצרת קשר עין עם מישהו ליותר משנייה.

    יש שאלות נוספות לגבי "התאמת לבוש למקום אליו את הולכת", "כיבוד המקום שאת מגיעה אליו" ו"שטחים ציבוריים" בעיר בה אני חיה, או שכותבי חצי מההערות כאן באמת צריכים תזכורת לגבי במה כרוכה הסתובבות בעיר כשאת בחורה, בלי קשר למוצאך?

    מה שבאמת הייתי רוצה זה לשבת עם הבחורות שביקשו זאת, ולדבר איתן ישירות ולשמוע מהן היכן ניתן להתפשר מכל צד. אם כבר סולידריות פמיניסטית, זה מה שהולך כאן לאיבוד: הסוגיה הזאת של עור חשוף ומבט ציבורי, מסתבר, היא לא של השמאל. היא שלנו, של הפמיניסטים.

  33. חנה בית-הלחמי – ברוכה הבאה. שמח לראותך כאן. אם את כבר פה ומשבחת את כתיבתי הפמיניסטית, אפשר לנצל את ההזדמנות ולבקש התנצלות על ההערה שבסוף הרשומה הזו – http://www.notes.co.il/hanna/63925.asp ?
    תודה.

    (לכל שאר המגיבים – תודה על הדיון המעניין. אני צריך עוד להרהר קצת על חלק מהדברים שנאמרו כאן. אולי יבוא פוסט המשך בקרוב).

  34. איפשהו במהלך הפוסטים כאן, אצל נעמה כרמי ויוסי גורביץ' (ובטוויטר, ובאופן כללי) נתקלתי בתגובות שטענו שהיות והבקשה מגיעה מהערביות (ולא מהערבים) היא מעניקה לה לגיטימציה. העניין הזה לא לגמרי מובן לי. העובדה שטענה/דרישה/בקשה כלשהי מגיעה מקבוצה נשית לא מגנה לה הגנה מביקורת (פמיניסטית או אחרת). העובדה שייתכן והנשים הערביות *בוחרות* ללבוש חיג'אב או בורקה או סתם שמלה מקסי, לא אומרת שאני אמורה לקבל את זה שבשם הערכים *שהן* מאמינות בהן אני אמורה לשנות ממנהגי.

  35. דובי, יש והיו עוררין לגביך, לא לגבי האתר לצערי.
    לאורך שנים, זה הרושם שנוצר ואלו האנשים והדיונים שהוא משך אליו. בדקתי עם הייתי לבד בהרגשה הזו, שהרחיקה אותי משם – הסתבר לאורך השנים שלא.
    ככותבת לכותב – גם המבקר אינו חסין מביקורת.
    בכל מקרה זה off topic לדיון הזה. תוחמא מכך שכל עבודת העיצוב האדירה של מיברג הסתכמה ב- take off על הלוגו של האייל…

  36. שלום
    אני פעילה מרכזית במאבק בשייח ג'ראח.אני כותבת כאן מתוך תחושת עלבון אישית. מרבית חיי כמו חייהן של פעילים ופעילות אחרות מוקדשים כעת למאבק בשייח ג'ארח, והנה נדמה שבאיבחת מקלדת ניתן לבטל עבודה שאנחנו עמלות עליה ימים ולילות. כמובן שניהול המאבק רחוק מלהיות מושלם וביקורת היא קריטית , אלא שהביקורת הספציפית הזאת בעיני היא שטחית ונובעת מחוסר היכרות אני אתייחס למספר נקודות
    1. יש לי פרספקיטבה של מספר שנים בתור פעילה והיכרות עם רבים מאירגוני השמאל בארץ . מתוך הפרספקטיבה הזאת אני יכולה לומר שהמאבק בשייח ג'ארח יוצא דופן בהובלה הנשית שלו. מההפגנות עצמן שבהן שרה בנינגה היא הקול הבולט במגפונים ,דרך הועדה המשותפת עם הפלסטינים שמרבית היושבות בה מהצד הישראלי הן פעילות, ועד לכל מנגנוני קבלת ההחלטות האחרים , נשים מובילות. יתרה מזאת הנשים שבחזית המאבק בשייח ג'ארח רובן ככולן בעלות תודעה פמינסטית עמוקה
    2.המאבק שאנחנו מנהלים בשייח ג'ארח הוא מאבק משותף. במאבק משותף יש ויתורים משני הצדדים. בעבר הדגשנו את עוצמת הקרבה שנדרשת מהפלסטינים כדי לעבוד איתנו, הפעם חשוב לי להתייחס לצד שלנו. אכן בעבודה המשותפת אנחנו נאלצות לפעמים להקריב עקרונות שאנחנו מאמינות בהן. במאבק משותף אין טהרנות. מאידך כן חשוב לנו להבין את הגבולות שלנו ,להבין על מה אנחנו מוכנות לוותר ועל מה לא, ובשיח הפנימי שלנו לחזק את הבסיס שלנו כקבוצה פמיניסטית. שיח בנושאים האלו מתקיים כל הזמן ועכשיו לאור גדילת מספר הפעילים אנחנו עובדת כדי להרחיב אותו למעגלים הרחבים יותר.
    3. הטענה שלמרבית אירגוני השמאל שפעלו או פעלים בשטחים אין אג'נדה ברורה או הם נמנעים במובהק מלהתעסק בדיכוי של הנשים הפלסטניות היא ככל הנראה נכונה. ההרגשה שלי היא שהמצב במאבק בשייח ג'ארח שונה ,קיימים נסיונות אומנם ראשוניים לפתח אג'דנה כזאת. הפתח לתקווה כאן הוא שזה מאבק משותף שכרוך אומנם בויתורים אך מאידך מתקיימת בו גם השפעה הדדית. אני יכולה להגיד שבמקרה על שייח ג'ארח השינויים האלה מתחילים לקרות, אומנם בקצב איטי מאוד אבל הם רק הולכים להתעצם. לדוגמא אנחנו הולכים ככל הנראה להשתתף במצעד הגאווה תחת הסמל של שייח ג'ראח. המאבק המשותף חושף את החברה הפלסטינית: נשים ,גברים, נוער, וילדים להשפעות חדשות, ובהתאמה אם דברים נעשים ברגישות הפתיחות מצדם עולה.
    4. ספציפית לגבי סוגיית הלבוש. אחת המוטבציות העקריות אכן הייתה פנייה מכיוון הנשים הפלסטניות. אני אגיד זאת בצורה הכי ברורה היסוד לבקשה הזאת הוא דיכוי מופנם , ואף על פי כן אנחנו הפעילות ישראליות בחרנו לקבל אותה. המאבק בשיייח ג'ארח יוצר סיטואציה של חיכוך אינטנסבי בין חברה מסורתית לקבוצת פעילים בעלת ערכים ליברליים. התוצאה בפועל היא תיהום של אנטגוניזם שנפער אצל נשות שייח ג'ארח שמופנה כלפי המאבק עצמו. ואכן יש מספר נשים בשכונה שכבר הודיעו שהן מדירות רגליהן מההפגנות. בעיננו לא ראוי לחגוג את החופש שלנו בהפגנה בזמן שאותן נשים ספונות בביתיהן( אם יש להן כזה). אחד העקרונות של האג'נדה הפמיניסטית שלנו היא להביא למקסימום את המוערבות הפוליטית של השותפות הפלסטניות שלנו.
    5.כדי שאישה תוכל להשתחרר היא צריכה חדר משלה. לנשות שייח ג'ארח אין חדר כי אין להן בית. הנקודה כאן היא שאי אפשר להוציא בשום פנים ואופן את הכיבוש ממשוואת הדיכוי של נשים פלסטניות.הטענה קודם נלחם בכיבוש ואחר בדיכוי של הנשים היא לא נכונה , כי הכיבוש הוא נדבך מרכזי בדיכוי שלהן. המהלך ההגיוני בעיני הוא לגייס אותם למלחמה משותפת בדיכוי החיצוני שתעצים אותם מספיק כדי שיוכלו להילחם בדיכוי מהבית .
    6.בהקשר של סוגיית הלבוש עלו מספר הערות על המרחב הציבורי כשהמרכזית שבהן היא שהגן בו אנחנו מפגינות הוא מרחב כזה ולכן אין זכות לומר לאף אחת או אחד איך להתנהג בו. נקודה שחשוב מאוד להבאיר -המשמעות של הכיבוש במזרח ירושלים ובשייח ג'ראח בפרט היא הפקעת המרחב האישי מפרטים והפקעת המרחב הציבורי מהקהילה .אחת המטרות שלנו אפוא היא להחזיר לתושבי שייח ג'ארח תחושת השליטה במרחב הציבורי באיזור מגוריהם. המצב בהפגנות בו קבוצה יהודית גדולה משתלטת על המרחב ומתנהגת בצורה שסותרת את המסורת המקומית מערער על כך. הבקשות שעלו גם בנושא האלכוהל וגם בנושא הלבוש מנסות לאזן מעט את המצב הזה. בהקשר הזה חשוב להזכיר שמדובר בקהילה שעברה לא מעט טלטלות בתקופה האחרונה וכל שינוי או לחץ לא מידתי עלול לפורר אותה.
    ד.

  37. אחד האספקטים הבעייתייים שבדיון הזה הוא שהוא מצלצל כל כך נכון לכל האנשים שמעולם לא הלכו ולא התכוונו ללכת להפגנה בשייח ג'ראח. "זה בדיוק מה שאני לא אוהב בשמאל הרדיקלי", הם אומרים לעצמם, "וזו הסיבה שאני לא מפגין". לפחות זה מה שעבר *לי* בראש, עד שהבנתי שאני בכלל לא חלק מהוויכוח הזה.

    אני חושב שטוב יעשו הפמינסטים בדיון הזה אם הם יבהירו מראש את המובן מאליו, שהדיון הוא על האם לבוא להפגנה בבגדים כאלה או אחרים, ולא האם לבוא להפגנה בכלל.

    נדב ניסח את הדיכוטומיה הזו הכי טוב, וגם רמז שייתכן שהיא מזוייפת (כפי שדובי בוודאי יטען). בכל מקרה, אף אחד לא מדבר על להחרים את ההפגנות.

    (נכון?)

  38. "לא נסכים שתקיימו מיעוט מדוכא בתוך מיעוט מדוכא"

    נשים החיות תחת משטרים איסלמיים הן לא מיעוט. לפעמים הן אפילו הרוב, מבחינה סטטיסטית. תוסיף אליהם את הגברים ההומוסקסואלים ותקבל רוב ברור, שמדוכא ע"י מיעוט של גברים הטרוסקסואלים. אפשר לטעון כנגד, שמדובר בקוד לבוש של חברה שמרנית, ואף יותר מזה – לנקוט בגישה של רלטיביזם מוסרי. עם זאת, כאשר אנשי שמאל נדרשים לקחת חלק בכך, בהחלט כדאי שלכל הפחות הם יביעו עמדה בעניין שמשקפת את ערכיהם, אחרת הם פשוט עושים מעצמם צחוק.

  39. דורית: כתבת דברי טעם שאני מכבד וכמובן מכבד את המאבק. אבל לטעון שלנשים הפלסטיניות אין חדר משלהן כי אין להן בית (כלומר בגלל הכיבוש) זו התעלמות בוטה מדיכוי של נשים בחברה הערבית\ איסלאמית (או אורתודוקסית פטריארכלית בכלל) לנשים האלה אין חדר משלהן גם בבתים בעלי 10 חדרים העומדים על יסודות איתנים

    מרמיט: עד אדם שאת כתיבתו אני מכבד מהבלוג שלך. בהתייחסות לגוף שלך כאלמנט שמפריע לסובבים אותך גלומה כמות גדושה של שנאה עצמית. שאם כי לא אכחיש שאני מזדהה עם הרגש שעומד מאחוריה, לדעתי זו סיבה ללבוש יותר גופיות ולא פחות.

    זה דיון רחב יותר ממה שקורה פה, אבל יש מעין בון טון של שנאה עצמית והתייחסות לגוף ותוצריו השונים כמשהו פוגעני. זה משהו שצריך, לטעמי, לרסק, לא להפנים ולהרחיב

  40. אלעד:
    יש משהו בדבריך על שנאה עצמית. אבל זאת אכן לא הבמה לדסקס את היחס שלי עם הגוף שלי.

    הנקודה היא רק שמוסכמות כאלה לגבי שיער גוף (אצל גברים, ועל אחת כמה וכמה אצל נשים) הן גם סוג של "דיכוי מופנם". ועל אף שאני יודע שזה דיכוי מופנם, אני לא מציף ומרסק אותו בכל הזדמנות. יש סביבות שבהן יותר מקובל להיחשף, יש כאלה שפחות, זה לא בהכרח עניין של רגשות דתיים אלא של כל מיני מוסכמות.

    בראייה תאורטית, אני מודע לזה שכל מוסכמה היא דיכוי מופנם.
    בהסתכלות מעשית, אני מבין שאם אחכה עד ששותפים-פוטנציאליים-למאבק יפתרו את כל ההתניות הדכאניות שלהם לפני שאסכים לשתף איתם פעולה, לא יישאר אף אחד כי גם אני לא פתור לגמרי.

    טהרנות היא משיחיות כי היא רוצה גאולה עכשיו, ואם זה לא קורה היא עוברת להתנצחות במקום להידברות, מנפחת כל פשרה בדחלילים של מדרון חלקלק: "היום, חולצות, מחר, חיג'אב!"
    הכי תנוחו, כאילו כל הערביות עצמן לובשות חיג'אב.

    מעניין למצוא בדיון הזה אנשים שבזים בימים כתיקונם לניסיון האמריקאי להשליט "דמוקרטיה" בעירק, ובה בעת מנסים להשליט בכוח ערכים ליברליים על אוכלוסייה מסורתית, קורס מזורז בפמיניזם.
    אני חושב שכולנו יודעים מה שווים קורסים מזורזים. הידברות ממושכת ופורייה, כמו שהפעילים בשייח ג'ראח עושים עם התושבים, מצריכה לפעמים צעדים בוני אמון. אבל נראה שגם השמאל יכול לצעוק "אף שעל" בגרון ניחר אל מול הצעות פשרה.

סגור לתגובות.