מה בין היסטוריה לנרטיב

בעקבות הפוסט האחרון שלי, חשבתי שאולי כדאי להרחיב על ההבדל בין היסטוריה לבין נרטיב, ומקומם של שניהם במחקר חברתי ובחינוך.

כפוזיטיביסט, אני מאמין שיש בנמצא אמת מוחלטת – שארועים קרו באופן מסויים ומסיבות מסוימות. גם אם לעולם לא נצליח לפענח את האמת על סמך המידע שניתן להשיג, עצם קיומה של אמת, לדידי, אינו ניתן לערעור. בכך, כמובן, אני מתנגד לעמדות פוסט-מודרניסטיות ששוללות את עצם קיומה של אמת אחת – לא רק את היכולת שלנו לגלות אותה, אלא את עצם הרעיון שיש מה לגלות. המציאות, בגישה הזו (ואינני מתיימר להיות מומחה גדול בהגות פוסט-מודרניסטית, אז תקנו אותי אם אני טועה) אינה אלא הבניה חברתית. איננו יכולים להבין את העולם אלא באמצעות שפה וקוגניציה שהם תוצאה של הבניה חברתית, ולכן איננו יכולים לדבר על "מציאות" בלי לדבר על הפריזמה החברתית דרכה אנחנו משקיפים על העולם. במידה לא מועטה, הפריזמה הופכת להיות המציאות עצמה, בעוד מה שאנחנו חושבים עליו כ"מציאות" כלל אינו קיים שם: במקום להביט דרך עדשת המצלמה על המתרחש מולה, אנחנו צופים בתמונה שמופיעה רק על העדשה הזו ולא בשום מקום אחר.

מכאן נובע שלכל אחד, או לפחות לכל קבוצה חברתית, יש תפיסה משלה של המציאות, ואין אפשרות לתעדף אחת על פני השניה. תפיסת המציאות של קבוצה חברתית היא ה"נרטיב" הידוע לשמצה. עבור הפוסט-מודרניסט, כל נרטיב עומד בפני עצמו, לצד הנרטיבים האחרים, וכולם שווי ערך, לפחות מבחינת ערך האמת שלהם (פוסטמודרניסטים רבים נוטים לתעדף את הנרטיב של המושתקים, מסיבות אסתטיות יותר מאשר מכל סיבה אחרת).

אך בהיפוך אירוני משהו, המחקר הפוזיטיביסטי נטל את מושג הנרטיב ושילב אותו לתוך עולם המושגים שלו כעובדה: אכן, לכל קבוצה חברתית יש את ההיסטוריוגרפיה שלה, את התפיסה ההיסטורית שלה. אפשר להתווכח עם הנכונות של נרטיבים שונים, אבל אי אפשר להתווכח עם עצם זה שהנרטיב קיים. אלא שמה שמהווה את סוף הדרך עבור הפוסטמודרניסט מהווה רק את תחילתה עבור הפוזיטיביסט. זה יכול ליטול את הנרטיב של קבוצה מסויימת ולהפוך אותו עצמו לאובייקט מחקר: מדוע עוצב הנרטיב באופן זה? מה מנציח את הנרטיב בצורתו הזו? (שתי השאלות הללו, כמובן, מעסיקות גם פוסטמודרניסטים) וכיצד ניתן לשנותו אם הוא אינו תואם את המציאות ההיסטורית? הנרטיב של כל קבוצה הופך לעוד פרט במערך הגורמים שמשפיעים על תהליכים היסטוריים ופוליטיים.

לכן, הדרישה ללמד את הנרטיב הפלסטיני לצד הנרטיב הציוני בבתי הספר היא פרדוקסלית: מרגע שאנחנו מלמדים נרטיב חלופי כלשהו (בהנחה שאיננו מלמדים אותו רק כדי לפסול אותו מכל וכל), אנחנו בהכרח פוסלים את הנרטיב ה"מרכזי" כ"אמת": או שיש אמת כלשהי בנרטיב החלופי (שאחרת, מדוע נלמד אותו כלל?), ואז הנרטיב המרכזי פגום; או שאין שום יתרון לנרטיב אחד על פני אחר, ובכך אנו חושפים את ערוותו של הנרטיב המרכזי כלא יותר מעוד סיפור שאפשר לספר. בדרישה לספר גם את הנרטיב הפלסטיני, אם כן, הדורשים מבקשים בעצם לערער את הנרטיב הציוני. ואם המטרה היא לערער את הנרטיב הציוני, מדוע לתת מקום של כבוד דווקא לנרטיב הפלסטיני? במקום זאת, עדיף לנסות להתעלם מהנרטיב של כל צד, וללמד את העובדות הידועות לגבי ההיסטוריה, תוך הצגת פרשנויות שונות לעובדות הללו – חלק מהפרשנויות הללו, מן הסתם, תתאמנה לכל אחד משני הנרטיבים היריבים, וחלק תהיינה מנוגדות לשניהם.

אך המציאות (!) היא שלא ניתן להשיג את המטרה הזו במסגרת בית הספר. אם הפוסטמודרניסטים צודקים במשהו, הרי הוא שלא ניתן לתפוס את המציאות מבלי שקודם תהיה פריזמה לתפוס אותה דרכה. ילדים אינם יכולים לבנות לעצמם נרטיב מתוך בליל עובדות ופרשנויות סותרות. אי אפשר באמת ללמד היסטוריה לתיכוניסטים. כל שאפשר לעשות הוא ללמד אותם נרטיב.

מכאן, שעלינו לשנות את הנרטיב הציוני, לתקן אותו, לכלול בתוכו גם את העוולות של הציונות, וזאת מבלי לפגוע בעצם הלגיטימיות של העמדה הציונית הבסיסית. הכרה בטעויות אינה סימן לחולשה, אלא דווקא לחוזק. אידאולוגיה שאינה מסוגלת להביט נכוחה ולהכיר בשגיאות ובעוולות שבוצעו בשמה, לא תוכל לשרוד לאורך זמן, שכן היא תאלץ לבצע עוד ועוד עוולות כדי שתוכל להמשיך ולהתעלם מהעוולות הקודמות, עד שתקרוס תחת העול המוסרי של עצמה.

רק אחרי שהנרטיב הציוני יכלול בתוכו את אותן עובדות היסטוריות שהושמטו ממנו אך נכללו בנרטיב הפלסטיני, יוכל המחנך הציוני להעמיד את השניים זה מול זה, להצביע על נקודות ההשקה והחפיפה, להסביר את הליקויים בנרטיב הפלסטיני, ולהצדיק את העדפת הנרטיב הציוני על בסיס עדיפות היסטוריוגרפית, ולא על בסיס עדיפות "מוסרית" התלויה בנקודת המבט של הדובר. ואם בכלל יתמזל מזלנו, יעבור הנרטיב הפלסטיני תהליך דומה בתגובה.

10 Replies to “מה בין היסטוריה לנרטיב”

  1. אני אנסה להבהיר כאן משהו, אבל לפני זה כדאי להזהיר שמסוכן לדבר על 'העמדה הפוסטמודרניסטית', כמו שמסוכן לדבר על 'העמדה של הפילוסופים של הנאורות'. יש הרבה פילוסופים פוסטמודרניים, וכל אחד מהם אומר משהו אחר. מה שאני אגיד כאן הוא, למיטב הבנתי, נאמן לפוקו ולא חוטא יותר מדי לדרידה.
    בניגוד לתפיסה המקובלת, הפוסטמודרניזם לא טוען ש'אין אמת', ושהכל נרטיב. מה שהוא כן אומר זה שיש מציאות 'שם בחוץ', אבל אנחנו לא יכולים לתפוס אותה כשלעצמה, אלא רק בתיווך של מנגנונים תפיסתיים כאלה ואחרים. כלומר, אין טעם לדבר על 'מה שבאמת יש שם בחוץ', כי אין לנו דרך לתפוס אותו. יש טעם לדבר על מה שאנחנו תופסים. אבל – מכיוון שבסופו של דבר כן יש משהו אמיתי בחוץ, לא 'הכל הולך'. אם אתה אומר שאתה רואה פיל ואני אומר שאני רואה עכבר, לא יכול להיות ששנינו צודקים באותה מידה – בהנחה שההגדרות שלנו ל'פיל' ול'עכבר' הן זהות, אנחנו יכולים להכריע בשאלה מי צודק, גם אם זה לא באמת פיל ולא באמת עכבר.
    וכאן אנחנו מגיעים לנקודה החשובה של הפוסטמודרניסטים. כל מה שאמרתי עד עכשיו הוא לא חידוש – קאנט אמר בדיוק את זה, ובמידה מסויימת גם ויטגנשטיין. החידוש של הפוסטמודרניסטים הוא שהדרך שבה אנחנו תופסים את המציאות היא לא תוצר הכרחי של מבנה השכל שלנו (כמו שקאנט טען), אלא תוצר חברתי – וככזה, תוצר של יחסי כוח, שמעצבים את האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות.

    וכאן אני מגיע גם לנושא הפוסט. כשאני אומר 'יש נראטיב פלסטיני ויש נראטיב ישראלי', אני לא מנסה לומר שמבחינת הפלסטינים, היה טבח בטנטורה, ומבחינת הישראלים, לא היה טבח בטנטורה. השאלה האם עמדה שורה של תושבי הכפר על החוף, וחבורה של לוחמי הגנה ירו בהם בכוונה תחילה – היא שאלה עובדתית שניתנת להכרעה ברורה, גם במסגרת הדיון הפוסטמודרניסטי.
    השאלה שקשורה לנרטיבים היא השאלה האם היה כאן 'מאבק לאומי מוצדק לעצמאות, שנעשו בו מפעם לפעם מעשים לא ראויים', או 'גירוש של עם מאדמתו מטעמים קולוניאליסטיים'. על השאלה הזו אי אפשר לענות באמצעים עובדתיים, כי עיקר המחלוקת היא לא עובדתית (גם אם יש נקודות עובדתיות שנויות במחלוקת). זו שאלה שנוגעת למהם אמצעים ראויים במהלך מלחמה, למי יש זכות על הארץ הזו (ולכן המלחמה היא מוצדקת, מנקודת הראות שלו), ועוד.
    כשאתה מלמד את שני הנראטיבים, אתה מספר מצד אחד את סיפורו של עם שנרדף בארצות גלותו, וניסה למצוא מחסה בארץ אבותיו – ומצד שני את הסיפור של עם שחי לו בשלום ובשלווה ועיבד את האדמה, עד שבאו אנשים, התיישבו במקומו וגירשו אותו.
    שני הסיפורים האלה, כמובן, לא מתיישבים אחד עם השני. לכן, כדי לספר את שני הנראטיבים אתה צריך ליצור נראטיב מאוחד (מהלך בכלל לא פשוט, בלשון המעטה), או להצביע על ההבדלים ביניהם ולהשאיר את השאלה 'איזה נרטיב נכון' להכרעת התלמידים. אנחנו יודעים מה הם יכריעו – הם בכל זאת גדלו בישראל – אבל כך הם יכירו את המורכבות.

  2. נדב: אם "הדרך שבה אנחנו תופסים את המציאות היא לא תוצר הכרחי של מבנה השכל שלנו (כמו שקאנט טען), אלא תוצר חברתי", אז איך יכול להתקיים נרטיב מאוחד? נראה לי שרק כשתהיה לנו חברה אחת, יהיה גם רק נרטיב אחד. לא ככה?

  3. קראתי פעם משהו שמישהו אמר שקישר בין מכניקת הקוואנטים לפוסטמודרניזם.
    מה שאני הצלחתי ללמוד מהבליל הפוסטמודרניסטי, זה שאם שנינו רואים פיל, אתה אומר שזה עכבר ואני אומר שזה פיל, כנראה שזה גם פיל וגם עכבר(בסופרפוזיציה! קוואנטום! זריקת מונחים תוך עיוות משמעותם!). ובנסיגה למודרניזם, כנראה שבמחקר מעמיק יתברר שזה עכבר במידה פחותה מאשר פיל, אבל במקרים מסוימים עדיין משתלם לראות זה כעכבר ואין בכך פסול.

  4. אז נדב, פוסטמדרניזם מיתמצה באמונה שאם אין לנו הגדרה משותפת למושג לא נגיע להסכמה בהגדרת עובדה. זה הכל? זה משהו שמודרניסטים לא ידעו?

  5. עוז: לא הבנתי מה אתה מנסה להגיד (למעט זה שיש פוסטמודרניסטים שמשתמשים בהשוואות מטופשות, אבל עם זה אני מסכים)

    ירדן – לא, זו רק אחת הטענות. יש עוד הרבה טענות, שהן תוצר של הטענה הזו, ואלו הן שבאמת מעניינות.
    הראשונה, והמרכזית, היא שאין דבר כזה 'הגדרה נכונה'. יש 'הגדרה שתואמת את המציאות כמו שאנחנו תופסים אותה', אבל אז יכולה להיות יותר מאחת כזו.

    עוד אחת היא "הגדרה משותפת' היא תמיד תוצר של הפעלת כוח, ולא של איזה סיעור מוחות קונסטרוקטיבי' (מכיוון שאין הגדרה 'נכונה', אין תהליך 'נכון' שמוביל להגדרה הנכונה. ההגדרה שנבחרת היא זו שמשרתת מישהו, שיכול להשפיע על קביעתה)

    השלישית – והחשובה בהקשר הפוסט הזה – היא 'מדע (בדגש על היסטוריה) אינו אלא עוד פרקטיקה של כוח, שנועדה להשפיע על יצירת הגדרה משותפת'.

  6. נדב תודה על ההסבר הבהיר.

    למרות שברור שיוצרים עבורינו הבניה חברתית של המציאות, אני מעריך שדיון מורכב על הראיות, שכל נרטיב מדגיש, יכול ליצור תמונה רחבה יותר ופרשנות משותפת. איך זה יכול לקרות? כי זה מה שקורה גם במדע.

    התופעה של ראיה סלקטיבית של הראיות, על פי ההבניה הפסיכולוגית או החברתית של אדם, נקראת Theory dependent observation או Theory leaden observation. זאת נטיה פסיכלוגית לבחון רק את הראיות שתואמות לתיאוריה שלך. כדי להימנע מהתופעה הזאת, קיים השיח הביקורתי. שיח שמנסה להפריך את התיאוריות שאדם אוחז, על ידי הצגת ראיות שלא מתיישבות עם התיאוריה.
    באופן פרטי, אנשים אינם אוהבים שהתיאוריות שלהן מופרכות. הם סובלים מדיסוננס קוגנטיבי, ומנסים לחפות עליו באמצעות תיאוריות מתווספות לא מבוססות. ברמה הפוליטית, יש כאן גם מאבקי שליטה על המסר שמועבר להמונים.

    אם אנו מבקשים ליצור "נרטיב" רחב, צריכה קהילת האינטלקטואלים, לבחון את הראיות ומהימנותן, ולנסות לגבש לעצמה נרטיב רחב יותר. כשהיא תגיע להקונצנזוס, אני משער שהשאר יבואו אחריה. כך היה מאז ומעולם.

  7. חבל שהנאצים רצחו,או עפ"י הנריטיב שלך 'קידמו לשלב הבא' פרשנים מוצלחים כמותך.במילים אחרות,לעסוק באקטואליה בעיסוק פילוספי זה כמו להכניס פורנו לסרט דקומנטרי…תשאל את סבתא שלך.

סגור לתגובות.