נחש מה?! גם רייל-רוד טייקון הוא freeware (הפרחים לסיד מייר, כמובן) ואפשר להוריד אותו מהאתר של המשחק החדש בסדרה Railroads:
http://www.2kgames.com/railroads/railroads.html
חפש בהורדות.

אתה רואה? זה רק מראה ששווה לדבר על הדברים שמתגעגעים אליהם. מישהו עוד יגיד לך שהוא יודע איפה למצוא אותם. עכשיו אני רק צריך להזכיר כדרך אגב את רייל-רוד טייקון ואת מולטי מיליונר, המשחק מכרות הישראלי, ואולי אני אגיע גם אליהם. :-)

אני הולך לבדוק את הכתובת שנתת, וכנראה לבזבז עליה את כל הזמן הפנוי שלי בשבוע-שבועיים הקרובים.
(-:

אילן,
SC1 היה משחק אסטרטגיה/לוחמה (כל כולו בניית ספינות וקרבות אחד על אחד) חביב לזמנו אבל לא יותר מזה, ואילו SC3 מנסה להדמות ל-SC2 אבל נכשל (לא מפתיע – החלק הזה לא נכתב ע"י יוצר הסדרה).

אבל אם כבר הזכרת את SC2, אז צריך להגיד שיש עכשיו פורט חינמי (יוצר הסדרה שחרר את הקוד ותכנים אחרים): The Ur-Quan Masters. המשחק יציב (למרות שיש מספר בגים קטנים) ועובד טוב ב-XP. בהחלט action-adventure שווה.
עוד כאן:
http://sc2.sourceforge.net/downloads.php

אני זוכר בהמון קסם ונוסטלגיה דווקא משחק אחר, ששילב סיפור עם משחק. זה סטאר קונטרול II (לא הכרתי את אחד, נדמה לי שהיה גם III אחר כך), שסיפור הרקע שלו היה כל כך מרתק, שחלק גדול מאוד מההנאה היה חשיפת יותר ויותר פרטים ממנו. ככל שלמדת יותר וגילית עוד חלק מהסיפור שהביא את העולם למקום אליו הוא נמצא, כך נהנית מהמשחק. ובכל זאת המשחקיות לא נפגעה, ובסופו של דבר ההתנהגות של השחקן בתוך המשחק הייתה הרבה יותר של משחק בריאה – כלומר של ניהול ויצירה ואסטרטגיה – מאשר מכזו של קווסט.
מצד שני, בהתנהגות הזו מעולם לא סיימתי את המשחק – האר-קוואן תמיד יצאו למסע השמדה שתפס אותי לא מוכן – כך שאולי הייתי אמור לשחק אותו יותר כמו קווסט.

http://en.wikipedia.org/wiki/Star_Control_II

אלכס, לא הזכרתי משחקי תפקידים, כאמור, כי אני לא מספיק מכיר אותם. התחושה שלי היא שהאינטראקציות הללו מזויפות מכדי להיות מהנות – עבורי לפחות. דווקא שם המכניזם וההכתבה מראש של המשחק (גם אם יש כמה מסלולים מוכתבים מראש) בולטים במיוחד עבורי.

ויש לי הרגשה שהמדד שלך, בעיקר לשאלת העלילה, הוא גרוע במיוחד. (אם לקחת דוגמא דווקא ממשחקי תפקידים (לא ממוחשבים), מבוכים ודרקונים הניב כמות אדירה של ספרים – למרות שהרקע העלילתי שלו הוא מהעלובים שיש).

דובי, באמת חבל שלא הזכרת משחקי תפקידים כי הם כבר מזמן לא איזה היבריד לא מוצלח של אקשן והרפתקאות. אדרבא, אם ברוב משחקי הרפתקאות אתה נמצא באינטראקציה עם חפצים בתוך המשחק והדמויות נמצאות בעיקר בשביל האווירה (או שלא נמצאות כלל כמו בסדרת myst), משחקי הרפתקאות טובים דורשים אינטראקציה מתמדת עם הדמויות.
שחר הזכיר את BG2, אבל Planescape: Torment לוקח בגדול: בניגוד מוחלט לרוב משחקי תפקידים שם אתה בעיקר משוחח עם דמויות מקוריות ומאוד מעניינות בעוד שהלחימה ושאר "המטריקס" תופסים חלק קטן עד בינוני. אם תרצה, תלך לאזורים לא נחוצים שמורכבים בעיקר מקרבות או תעצבן אנשים שעדיף לא לעצבן, אם לא תרצה, תמיד תוכל למצוא דרך להתחמק מקרב (ע"י מילה נכונה במקום הנכון ופיתוח נכון של הדמות שלך) גם באזורי החובה שבהם לכאורה לא ניתן להתחמק מקרב.
מכל מקום, יש דרך טובה לבדוק אם משחק, כל משחק – מאסטרטגיה כמו Starcraft ועד משחקי תפקידים – מצליח לשלב אווירה עם מכניקה והיא לברר עד כמה היה/עודנו המשחק פופולרי (כדי לוודע שהמכניקה טובה) והאם נכתבו ספרים בהשראת/על עלילת המשחק (כדי לדעת אם העלילה היתה טובה). אם שני התנאים מתקיימים יש סיכוי סביר שהמשחק מצליח לשלב את שני המרכיבים בצורה חלקה.

בשנים האחרונות בקושי שיחקתי אבל טעמתי מהמשחקים האחרונים..
בכל מקרה- נראה לי מעניין להעלות את Portal למשל, שבו המשחקיות חשופה כמעט לגמרי, אבל מה שמוציא את השחקן מדעתו הם השלטים בעלי המשמעות המשחקית המפוקפקת מני כיתובים על קירות החדרים וכמובן ההערות של GLaDOS המחשב שבעזרת קול בלבד הצליח להטיל אימה יותר מהרבה מחשבים קולנועיים.
אזהרה- נראה לי שזה ספוילר די רציני!
http://www.youtube.com/watch?v=mgP4kT5-9Cc&feature=related

חוץ מזה יש את Assassins' Creed משחק קולנעי ביותר שטורח להכניס את הממשק לתוך העלילה.

זיו, אני ממש לא חושב שההכללה הזו נכונה, במיוחד לא בימינו, כשמתכנני משחקי המחשב הם בדרך כלל אנשים שגדלו כגיימרים.
אבל באמת שכחתי לגמרי ממשחקי התפקידים הממוחשבים, אולי כי אף פעם לא באמת התחברתי אליהם. איכשהו הם תמיד נראו לי פשרה פושרת בין משחקי הרפתקאות ("קווסטים") לבין משחקי מלחמה למיניהם, בלי שאף אחד מהחלקים יבוצע בצורה טובה במיוחד. מצד שני, אני חושב שתור הזהב של הז'אנר הזה היה בדיוק בתקופה שאני הייתי די מנותק מהתחביב.

ירדן – דווקא הף-לייף 2, בקטעים מסויימים, הצליח ליצור אצלי מצבי לחץ הרבה יותר ממה שדום אי פעם יכול לקוות ליצור – כי כל האווירה היא הרבה יותר מלחיצה, וההפחדה לא מתבססת רק על אפקט ה"בו!".

פשש נושא טוב. לא זוכר אותו עולה עד עכשיו.
בכל אופן לי נראה שיש משחקים שמשלבים את העלילה טוב יותר מאחרים. התחום הטכני מורכב בעיקר מזיהוי, מהירות תגובה וניתוח. בשביל להגיב היטב, גם במציאות, צריך הרבה פעמים להתמקד במה שאתה עושה ולא המסביב. משחק טוב הוא משחק שדורש ממך להבין את העלילה ולעבוד לפיה או משחק שמאפשר לך להינות מהעלילה בלי להפריע לך לתפקד טכנית.
אמצעים לחיבור לעלילה הם בעיקר הגרפיקה והצלילים.

בגדול משחקים שהצליחו לשלב עלילה טוב הם לדעתי משחקים שמכניסים גם הרבה אווירה. כך למשל את דיאבלו. העיצוב הגרפי של השלבים, המוזיקה- הם יוצרים עניין. בלי האווירה והעלילה דיאבלו לא היה מצליח כל כך – משחק שטכנית רק דורש ממך ללחוץ על כפתור כדי להרוג ולחשוב על תקטיקות לעשות את זה. אין הרבה כפתורים, אין מי יודע הרבה יכולות.

דוגמא פחות מוצלחת אבל אולי טובה רעיונית היא דום 3 שהרעיון שלו היה להפחיד את השחקן. ואז אתה נמצא בהרבה מצבי לחץ וצריך לכוון ולירות כשקופצת עליך מפלצת בפתאומיות.

משחקים שאני מרגיש שנורא התחברתי אליהם עלילתית ואווירתית: משחקי בליזרד, ריימן הראשון (למרות שהעלילה עצמה לא משמעותית), טוב זה מה שהצלכתי לחשוב עליו.
לדעתי בלי העלילה אף אחד לא היה משחק בWOW.

שחר – לדעתי מה שמבדיל בין משחק טוב למציאות הכאוטית שממנה אנחנו בורחים טמון בחוקיות הברורה והקבועה של המשחק (או עולם המשחק, במשחקים יותר מורכבים), יחד עם הקלות היחסית להגיע להישגים ולתחושת הסיפוק שנלוות אליהם. לא לחינם דמות הגיימר הקריקטורית היא של לוזר שמן שיושב במרתף. כל עוד המשחק מאפשר לך להיות מלך העולם השולתתתת!!!11 (או לפחות לא להיכשל יותר מידי) והכללים שלו מספיק ברורים, בעיקר אם אפשר להחשף אל מלוא המורכבות של עולם המשחק בהדרגה – הוא יענה על הצורך המשחקי.

אנשים שיחקו בתוך העולם האמיתי המורכב עם אנשים אמיתיים מורכבים אחרים עוד לפני שהיו מחשבים.