ערה?

פוסט חדש בחורימבה עורר בי את חמתי – זעם של עורך מתוסכל. חורימבה עושה לי את זה הרבה, משום מה. הפוסט המדובר, תחת הכותרת "כך תעירו את הקוראים שלכם" נותן שלל עצות כיצד לגרום לקוראי הבלוג שלכם לא להרדם למרות שאתם משעממים לאללה. אני יודע שקהל היעד המדומיין של חורימבה הוא פרובלוגרים שכותבים מתוך אינטרס כלכלי, להבדיל מבלוגרים פושטים כמוני וכמו רוב הבלוגרים הישראלים האחרים, שכותבים כדי שיקראו אותם, אבל שליו בן-ארי לא עושה את ההבדלה הזו בצורה מפורשת, אלא פונה באופן כללי לכותבי בלוגים, ולכן אני מרשה לעצמי להתערב.

העניין הוא שלפחות חלק מהעצות של שליו הן, לדעתי לפחות, שגויות עד כאב. בואו נעבור עליהן אחת אחת.

תרווחו

לא חייבים לדחוס את תוכן הפוסט בגוש טקסט אחד גדול. תרווחו את השורות (130% מגובה הגופן יספיקו), אל תתקמצנו על שורות חדשות ותלמדו להשתמש במקפים. למשל, את המשפט הקודם אפשר לנסח גם כך – "את התוכן – ממש לא חייבים לדחוס בגוש טקסט אחד גדול. את השורות – תרווחו (130% מגובה הגופן יספיק) ובעניין שורות חדשות –  אל תתקמצנו עליהן." לא בטוח שהנוסח בהכרח נכון יותר מבחינת הדקדוק, אבל בוודאי קריא יותר.

אני בהחלט בעד "שטח לבן". הפרדה טיפוגרפית ברורה של הפסקאות בטקסט עוזרת לקורא להתמצא בטקסט, לדעת עד לאיפה לדלג אם לא מתחשק לו לקרוא את הרעיון הנוכחי עד סופו ולעבור לרעיון הבא (אצלי יש עוד חצי שורה רווח בין פסקה לפסקה. באייל הקורא הנוהל היה להכניס שורה רווח בין כל שתי פסקאות. הכי טוב, כמובן, היה הזחה של השורה הראשונה של כל פסקה ויישור לשני הצדדים, אבל אני לא בטוח שהאינטרנטים יודעים איך לעשות את זה, ובטח שאני לא ((עדכון: מישהו, אני מניח שזה נדב, תיקן לי את קובץ ה-CSS כדי לבצע בדיוק מה שהצעתי כאן. נכנסתי לתוך הקובץ כדי לראות איך עושים את זה ולתקן קצת את הגדלים, ועל הדרך גם הגדלתי קצת את הגופן שכבר קיבלתי תגובות לגביו. אשמח לקבל הערות נוספות אם יש למישהו, ותודה לנדב.))). אני גם אוהב להשתמש בפסקאות חד-שורתיות כאמצעי לייצור הפסקות בקריאה וריווח טיפוגרפי (השניים באים ביחד). כמתרגל אני מודע היטב להבדל המשמעותי בקריאות של טקסט צפוף לבין טקסט בריווח כפול. באותה מידה כדאי גם להמליץ על טורי טקסט צרים למדי – זה אומר יותר גלילה, אבל קריאת שורות ארוכות היא מועדת לפורענות עבור קוראים רבים.

אבל שליו חורג כאן מהמלצות טיפוגרפיות גרידא. הוא מציע לנו להתערב בפיסוק עצמו כדי לייצר שטח לבן מלאכותי בתוך רצפי מילים. כפי שכתבתי, ריווח טיפוגרפי מלווה בהפסקה בקריאה. קורא מיומן יודע לתרגם שטח לבן בתוךהטקסט, כמו גם סימני פיסוק שונים, להפסקה קצרה, על פי כללים לא לגמרי ברורים. להפסקות הללו, בדיוק כמו למילים שביניהן, יש משמעות. להגיד "לא בטוח שהנוסח בהכרח נכון יותר מבחינת הדקדוק, אבל בוודאי קריא יותר" זה לומר דבר והיפוכו. בבלוג דגש קל אוהבים לתת כדוגמא את המשפט woman without her man is nothing כמשפט ששתי צורות פיסוק שונות מניבות שתי משמעויות שונות בתכלית שלו. לזרוק מקפים בצורה רנדומלית בטקסט זו דרך מצויינת להפוך אותו לבלתי קריא ומעייף הרבה יותר עבור הקורא שגם ככה לא מי יודע מה אכפת לו ממה שאתה מדבר עליו.

הכלל הראשון, לפיכך, צריך להיות: היה ברור!

הלאה.

תפשטו

פצלו משפטים ופסקאות באורך הגלות לכמה משפטים פשוטים. חתכו בלי סנטימנטים. כתבו קצר ולעניין, אך אל תגזימו, אתם לא בצה"ל. גבוהים הסיכויים שגם אם נושא הפוסט אינו מעניין חלק מהקוראים, צורת הגשתו הקריאה והפשוטה יגרמו לקוראים להתעניין. אולי.

עם זה אין לי בעיות. אכן, פסקאות ארוכות יתר על המידה שמערבות רעיונות שונים, כמו גם משפטים מבולגנים שלא ברור איפה התחילו ולמה עוד לא נגמרו, הם מהרעות החולות של הרבה כותבים בלתי מיומנים. לפעמים נדמה לנו שיש לנו רעיון שהוא מורכב מכדי להסביר אותו במשפט קצר, אבל להביע רעיון מורכב במשפט אחד ארוך זה הרבה יותר גרוע. כלל האצבע שלי, לפחות עבור כתיבה אקדמית, הוא לא יותר מארבע שורות (באנגלית, פונט טיימס ניו רומן, 12 נקודות) בלי נקודה. בכתיבה "פופולרית" עדיף לא להתקרב אפילו לאורך שורה כזה.

מה שצריך לזכור, כמובן, זה בשביל מה יש לנו פסקאות ומשפטים, ומה כל יחידה כזו אמורה להכיל: רעיון קוהרנטי. המשפט הוא יחידת המידע הבסיסית ביותר של הטקסט. הוא צריך להיות לכיד, כך שלא ניתן להפיק ממנו יותר מרעיון אחד בלבד. פיתוח של רעיון הוא תפקידה של הפסקה השלמה. פסקה נוטלת רעיון ומפתחת אותו, אבל עדיין, כששואלים "על מה הפסקה הזו", התשובה צריכה להיות "רעיון איקס, ופיתוח שלו", ולא מעבר לכך. בנייה טובה של פסקה גם תדע להתקשר לפסקאות שסביבה, למשל באמצעות מילות קישור, או אזכור של מילים שהופיעו בסוף הפסקה הקודמת בתחילת הפסקה הבאה. (למשל, בפסקה הזו, המילים "מה שצריך לזכור" משמשות כדי לחבר את הרעיון של הפסקה – מה תפקידיהן של יחידות המידע בטקסט – לרעיון של המקטע בתוכו היא מופיעה, שהוא החשיבות של הפרדת טקסט לפסקאות).

כותרות משנה

חלקו את הפוסט לתת-חלקים הגיוניים ותנו לכל חלק כותרת משנה. כך תשיגו שני דברים – תאפשרו לקוראים לדלג על קטעים שמעניינים אותם פחות וגם תספקו את חסרי הסבלנות. אלה האחרונים יסתפקו במעבר חטוף על כותרות המשנה ועדיין יגיעו לסוף הפוסט.

כותרת משנה היא דרך אחת להפריד בין מקטעים (אפשר, באותה מידה, פשוט לשים סימן מפריד, כמו שלושה מקפים בשורה משלהם). זה כלי שאני משתמש בו פחות מדי, יש להודות על האמת, אולי כי הוא נראה לי רלוונטי יותר לטקסטים באמת ארוכים. טקסט בן 600 מילה (ראו להלן) לא צריך כותרות משנה. חלוקת טקסט כה קצר למקטעים קצרים עם כותרת נפרדת מסתכן בהפיכת כותרות המשנה ל"תקציר" של הטקסט, שקריאתן תחליף את קריאתו.

כאמור, אם משפט הוא רעיון ופסקה היא פיתוח של רעיון, הרי שהמקטע הוא צביר רעיונות שיחד מהווים יחידה לכידה ונהירה. מקטעים קצרים מדי מתחילים לפלוש לטריטוריה של הפסקה מבחינת התפקיד הארגוני שלהם בטקסט. אם הטקסט שלכם אכן מתחלק למספר רעיונות קצרים בני פסקה או שתיים, אולי מוטב לוותר על כותרות משנה לגמרי ולהתחיל כל פסקה במשפט בגופן מודגש שיכיל את הרעיון של הפסקה בקצרה. היתרון של השיטה הזו הוא בכך שיש יותר לגיטימציה לשימוש במשפטים אינפורמטיביים של ממש בצורה הזו מאשר בצורה של כותרות משנה. אלו, במיוחד בכתיבה הפופולרית, נוטות להיות מאוד קצרות, ולשמש דווקא לגירוי הסקרנות במקום מתן אינפורמציה.

שלבו גרפיקה

לא על טקסט לבדו. גם אם אינכם זקוקים ממש לגרפים, טבלאות או איורים אחרים על מנת להדגים את הנאמר בפוסט, שלבו בכל זאת. אפשר להסתפק באיור או בצילום פשוט הקרוב לנושא הפוסט. השתמשו ב-PicApp המאפשרת שימוש בתמונות ממאגרים מקצועיים מבלי לדאוג לעניין זכויות היוצרים.

שוב, אני בעד. גם זה כלי שאני לא משתמש בו הרבה, מתוך עצלנות בעיקר, אבל יש מי שעושה בו שימושים מופלאים בעליל, כמו תום. העניין הוא בדיוק זה: שלא מדובר פה במשהו שאפשר לזרוק סתם כך לתוך טקסט ולהניח שבכך הפכנו את הטקסט למעניין יותר. בחירת תמונות לליווי טקסט היא מלאכה לא טריוויאלית, שדורשת מחשבה ואף חוש אסתטי שלא לכולם יש. אין דבר גרוע יותר מטקסט שמלווה בצילום נדוש או בלתי רלוונטי בעליל שנותן תחושה של פרסומת.

TEEN VOGUE'S Fashion University - DAY 1

תמונה שעלתה בחיפוש המילה "בלוגינג" באתר PicApp. (אילוסטרציה)

לא עוד פוסטים של 600 מלה

חתכו פוסטים ארוכים. פשוט חתכו אותם.  אלא אם לקוראים שלכם יש זמן פנוי רב או ניחנו בסבלנות יתרה, בשלב מסוים בפוסט ארוך תאבדו לפחות חלק מהם. לכן אם הפוסט מכסה יותר מדי נושאים, פצלו אותו לסדרה של שניים או שלושה פוסטים קצרים יותר. כך תרוויחו יותר תשומת לב מהקוראים וגם יותר צפיות בבלוג.

נאה דורש נאה מקיים. הפוסט של שליו הוא בן כ-350 מילה בלבד. הפוסט הנוכחי כבר מתקרב לכפליים המגבלה שניתנה. האם זה הופך אותו לפחות מעניין?

השאלה שצריכה להשאל, כמובן, היא למה לעזאזל שאני ארצה שהקוראים שלי ירפרפו עד סוף הפוסט אם מה שאני כותב בעליל לא מעניין אותם. כל כללי הכתיבה שאני מכיר, כולל כתיבה "פרסומית" יותר, פועלים בכיוון ההפוך: כדאי לשים כותרת משנה לטקסט (באקדמית מדברים על אבסטרקט) כדי לתת את עיקרי הדברים, אולי עם איזה גירוי סקרנות קטן כדי לעודד קריאת הטקסט המלא; כדאי לרכז את כל הפרטים החשובים בראשית הטקסט (באקדמיה ממליצים גם לתת תקציר של הטיעון ומבנה המאמר איפשהו במקטע הראשון, אם לא בפסקה הראשונה. בעיתונות הנחת היסוד היא שהעורך חותך בלי לחשוב, והוא עובד מהסוף להתחלה. כלומר – את הדברים שהכי פחות אכפת לך שיחתכו שים בפסקה האחרונה וכן הלאה); כשמוסיפים כותרות ביניים בעיתון, בדרך כלל הן ההפך מאינפורמטיביות: המטרה היא לעורר את סקרנות הקורא ולגרום לו לקרוא עוד מקטע, גם אם הוא החליט לדלג על הקודם (בניגוד להצעה של שליו שמעודדת רפרוף על הטקסט והסתפקות בקריאת כותרות ביניים אינפורמטיביות פחות או יותר); גם השימוש ב"אינסרטים" (ציטוטים בגופן גדול שמשולבים בינות לטקסט), כמו גם בציטוטים לצד תמונות, נועד לגרום לי לפתח עניין בטקסט, ולא סתם "להשאיר אותי ער" בזמן שאני מרפרף עליו.

בסופו של דבר, הדרך להשאיר את הקוראים שלך ערים היא לכתוב מעניין. אפשר לכתוב מעניין גם על נושא לא מעניין (למשל, באמצעות הומור, או הפיכת נושא לא מעניין ליותר רלוונטי לקוראים על ידי הקבלתו למשהו שקרוב יותר לליבם), אבל אף כלי טיפוגרפי לא יעשה את העבודה הזו עבורכם, ואי אפשר להחליף עבודה על טקסט בכלי אוטומטי שיהפוך אותו למעניין יותר בלי מאמץ. רוצים לכתוב בלוג מעניין? הנה העצה שלי: תתאמצו.

(1380 מילים, כולל).

30 Replies to “ערה?”

  1. תודה לך.
    גם אני התחלחלתי קלות מהטקסט של שליו ועשית עבודה נפלאה בלהסביר למה.
    ואחר כך שואלים למה יש כזה אנטי לפרובלוגינג. זאת פשוט דוגמה למופת, להעמיד זה מול זה את הפוסטים של שליו ושלך. אחד שטחי ומרפרף, אחד בשרני ומנומק. בלי כוונה לפגוע באף אחד. אבל כשאתה מכוון לרייטינג אתה מנמיך את עצמך אוטומטית כנראה.

  2. כן.
    אני קיבלתי את הרושם שכל הפוסט דוחף אותך להנחה שהקוראים מטומטמים ולכן צריך לכתוב פשוט, קצר ועם הרבה תמונות.
    גם את הפוסט שהיה שם לא מזמן על איך למצוא רעיונות לא כל כך אהבתי. עיקר העניין היה שם המלצה למיחזור רעיונות ממקומות אחרים.

  3. שלא לדבר על זה שהאינטרנט הישראלי פשוט קטן מדי בשביל לפרנס בלוגרים רק מתנועה לשם תנועה. אם אתה לא כותב תוכן מקצועי שמוסיף משהו למישהו, ,חבל לך על הזמן. גם חורימבה צבר קוראים בגלל תוכן טכנולוגי מעניין מושקע וארוך, ולא בגלל תוכן אוויר מזויף.

  4. מוזר, כשאני מסתכל על הבלוג שלך דווקא נראה לי שהטקסט מיושר לשני הצדדים ומוזח פנימה.

  5. באופן כללי, העצות של שליו לדעתי ברורות מאליהן ("חלקו את הפוסט לתת-חלקים הגיוניים"), מהסוג שקשה להתנגד אליו אבל מצד שני לא מקדם הרבה את הכותב הבלתי-מנוסה.

    אבל לנסות לתת עצות סגנוניות ולהמליץ בו בעת על אסון מקפים כמו: "את התוכן – ממש לא חייבים לדחוס בגוש טקסט אחד גדול. את השורות – תרווחו (130% מגובה הגופן יספיק) ובעניין שורות חדשות – אל תתקמצנו עליהן" זה בכלל מצחיק. שליו מסתייג בעצמו וכותב "לא בטוח שהנוסח בהכרח נכון יותר מבחינת הדקדוק, אבל בוודאי קריא יותר". לעניות דעתי המשפט הזה הוא גם בלתי-דקדוקי וגם, כתוצאה מכך, בלתי קריא לחלוטין (אני מניח שהוא רצה בעיקר להמחיש את הנקודה ונאלץ להמציא דוגמה מראש על חשבון דוגמה אמיתית, אבל עדיין, נו).

    ולסיום, הערה רק חצי-קשורה לנושא: אחד הדברים שמקלים עליי לקרוא טקסטים ארוכים באינטרנט הוא סימון קצת-אובססיבי של מילים או משפטים או פסקאות עם העכבר. משיחות עם אנשים אחרים הבנתי שאני לא לבד בתופעה הזאת. בכל אופן, ראיתי עכשיו שב"חורים ברשת" שמו איזה תוסף שמוסיף בלון צהוב ומעצבן ליד כל טקסט שמסמנים, בלון שקל ללחוץ עליו בטעות כשעוסקים בפעילות הזאת. מאוד לא מקל על הקריאה. גם בניו-יורק טיימס יש כזה והוא מחרפן אותי כל פעם מחדש.

  6. חורימבה בכלל אכזבו אותי מאז ההכרזה הגרנדיוזית שלהם על תכנית השותפים (שבעיני זה פשוט תוכן שיווקי, אין לי מושג למה הם בכלל טורחים להסתיר את זה).

    לגבי הפוסט ההוא, גם אני קראתי אותי ולא ממש התלהבתי ממנו. אני יכול להבין שהם לא מנסים באמת לטעון שהחיצוניות חשובה יותר מהתוכן, וברור שהתוכן הוא המלך יאדה יאדה יאדה.

    אבל כן, יש משהו מטריד בכל הגישה הזאת שכנראה מיועדת בעיקר לקהל של פרובלוגרים וואנאביז (למרות שאני לא אתפלא אם רוב הקוראים של חורימבה הם לא בהכרח כאלה בפועל, זה אולי יותר ה"קורא האידיאלי" של חורימבה).

    החלוקה לפסקאות בפוסטים קצרים היא סוג של אופנה שמתחילה להיות מאוד רווחת היום ברשת. ראיתי כבר כמה "קואצ'רים" שמדריכים לכתוב בצורה הזאת. בדר"כ זה באמת נראה די מגוחך וקרוב יותר לאוסף של ציוצים מאשר לפוסט אמיתי.

    כל הגישה הזאת היא עוד סממן של רידוד השיח באינטרנט (סליחה על ה"גבוהה גבוהה"). משהו שמקבל עידוד מאוד חזק מהטרנד של שיווק באינטרנט, קידום, ויראליות, פרובולוגינג ושאר מרעין בישין.

  7. אלה שכתיבה וטקסטים הם החיים שלהם, יכולים רק להניד בראשם בעצב כשהם קוראים טקסט כמו של חורים.

    למרות שבהחלט יש כמה כללי אצבע לכתיבה לאינטרנט, הרי שלכל טקסט חוקים משלו, מטרה משלו ומסר משלו, ועל פי אלה עורכים אותו – לא לפי סדרת כללים טכניים דביליים. מי שכותב לרובוטים, סופו שיקראו אותו רובוטים.

  8. לא אוהב את גל מור ואת חבורת לקקני העכוז שלו שמריעים היידד לכל גחמה.

    שליו בן-ארי הוא בעיניי תת רמה של בלוגר ויומרתו להיות פרובלוגר ממש מצחיקה.

    העיצוב של חורים ברשת קטסטרופאלי בעיניי.

    הפוסט שלך מצוין.

    כן ירבו.

    :)

  9. רוצה לחזק ולהדגיש את הנקודה של מתקשי הריכוז – אני גם מסמנת את הטקסט כחלופה לסימניה/דף לבן שאני מעבירה על טקסטים מודפסים ארוכים כדי שאוכל לקרוא אותם. כל מי שפוגע בהכהייה של הטקסט המסומן או מוסיף כלים שקופצים עליו פוגע ביכולת שלי לקרוא את הטקסט שלו יותר מכל שימוש בסגנון כזה או אחר.
    שרדתי כבר טקסטים ארוכים מאוד – אם הם היו מעניינים ואם אפשר לסמן אותם.

  10. אני רואה כאן סטרטאפ מטורף – קוד ג'אווהסקריפט שמזהה סימון חוזר ונשנה של הטקסט, ואז מקפיץ פרסומת לריטאלין!

  11. דרומי, לא יפה לצחוק על אנשים עם מוגבלויות :P.

    לגבי העיצוב, דרך אגב, לרוב זה לא כל כך משנה. שואבים את התוכן ב- RSS שמתעלם מהעיצוב ומגדילים את הפונט בדפדפן עד שהכל נהיה קריא. גם האתרים שעוד מתעקשים ששמונה נקודות זה גודל פונט לגיטימי לטקסט רץ.

סגור לתגובות.