דניאל – אתה צודק, התעשיות הבטחוניות היו רק מקל בגלגלי ההיטק הישראלי. אם לא תע"ש, יוסי ורדי היה ממציא את אייסיקיו כבר בשנות ה-50.
(ואגב, אני אשמח לקבל תשובה – באיזו ארץ נורא חופשית גדלת, בהנחה שזה לא ארה"ב?)

אם יותר לי בכל זאת, בהנתן הנתון הזה שלעיל, בכל זאת להציע תאוריית פסיכולוגיה-בגרוש לריבוי ההייטקיסטים בשורות הכת השוקחופשיסטית, אני חושב שהמקור לכך הוא בכך שחלק גדול מההייטקיסטים הם אכן "סלף-מייד מן". כמו דניאל, הם אינם חבים את הצלחתם לשום מערכת ממשלתית, אלא לתחום עניין שהיה להם מנעוריהם, ושהם השקיעו מזמנם ומכספם כדי לפתח את הידע שלהם בו. זאת, להבדיל מרופאים ועורכי דין שבהכרח באים במגע עם מערכות ממשלתיות במהלך הכשרתם ועבודתם, כך שאינם יכולים לטעון לחוסר ערך של המדינה. הניתוק הזה מאפשר לאיש ההייטק לראות את העולם שסביבו כמורכב משני סוגים של אנשים – אנשים כמותם, שאינם זקוקים לסיוע, ואנשים שאינם ראויים לסיוע משום שהם לא מסוגלים לדאוג לעצמם (ממגוון סיבות). יול, ידידו של נמרוד, הוא דוגמא טובה לאנשים כאלו (וכמה לא מפתיע – איש הייטק שהצליח בכוחות עצמו ולמרות כל המגבלות שעמדו בדרכו).
כאמור, לא כל אנשי ההייטק הם כאלו. ישנם אלו שמסוגלים לראות מעבר לאפם שלהם, להבין שזה שהם החריגים לא אומר שכל השאר פשוט לא התאמצו מספיק, אלא בדיוק את זה: שהם החריגים. ששפר מזלם, ושאי אפשר לקיים חברה שמבוססת על הצלחתם של בני המזל, אלא צריך לסייע גם לאלו שנולדו עם הורים פחות דוחפים, או עם פחות כסף בבית, או – מה לעשות – אולי אפילו פחות אינטליגנטיים; שמדינה צריכה תחבורה ציבורית לא רק איפה שיש הרבה אנשים שישתמשו בה אלא גם – ובמיוחד – באותם אזורים מרוחקים יותר שם לא יהיה כלכלי להפעיל מערך אפקטיבי של תחבורה ציבורית; שישנם דברים שאינם נמדדים בכסף, ולכן "כמה כסף יש שם בחוץ שאנשים מוכנים לשים על זה" הוא לא מדד נכון כדי להחליט לגביהם; שבעית הפעולה הקולקטיבית היא דבר שרק ארגון כמו מדינה יכול להתגבר עליו, ושכולם יפגעו בלעדיו, גם אנשי ההייטק שמרוויחים עשרות אלפי שקלים בחודש.
בקיצור, היותו של אדם הייטקיסט יציר-כפי-עצמו משחררת אותו מהמחוייבות להבין שהוא פועל בתוך חברה. מי שלא הזדמן לו להכיר בעובדה הזו בדרכים אחרות, יהיה שוקחופשיסט קיצוני. השאר, לא. אינטליגנציה, גבוהה ככל שתהיה, אינה ערובה כנגד עיוורון.