הצבעה נשית והעדפת סיכון

טל שניידר סקרה בבלוג שלה כנס שנערך לאחרונה במכון ון-ליר בנושא השתתפות נשים במערכת הפוליטית. אחד המחקרים שהיא סוקרת שם נערך על ידי מיכל שמיר ובחן הצבעה נשית בבחירות, ומנסה להסביר אותו באמצעות בחינת העדפות מדיניות של נשים לעומת גברים בתחומי כלכלה ובטחון. ((פרופ' שמיר שלחה לי לבקשתי עותק של המחקר הצפוי להתפרסם בקרוב, ואף הפנתה אותי לנתונים המקוריים באתר מחקר הבחירות הישראלי. תודתי נתונה לה.))

כפי שמדווחת שניידר, שמיר טענה שנשים הן ניציות יותר בענייני בטחון, אבל סוציאליסטיות יותר בענייני כלכלה. לכאורה, במדינת ישראל בה ענייני חוץ ובטחון נחשבים חשובים יותר עבור המצביעים לעומת נושאים כלכליים (אפילו במערכת הבחירות האחרונה), המשמעות של ההעדפה הזו צריכה להיות העדפה רבתי של הימין על פני השמאל – במיוחד כשגם בימין יש כוחות "חברתיים" יותר מבחינה כלכלית (לדוג', אורלי לוי אבקסיס בישראל ביתנו). תחת זו, המחקר מצא העדפה דווקא של מפלגות המרכז והשמאל (במחקר עצמו שתי הקבוצות גובשו יחדיו לקבוצה אחת של "שמאל מרכז". אני לא רואה סיבה לעשות כן. תכף נחזור לזה): בעוד שבשמאל ובמרכז יש פער לזכות הנשים, שחמש אחוז יותר מהן הצביעו עבורו לעומת הגברים, בימין יש העדפה גברית בולטת – 9% יותר גברים הצביעו למפלגות הימין לעומת נשים. (יתר ההפרשים בין נשים לגברים נמצאים במפלגות החרדיות והערביות. אין בידי את הנתונים המקוריים, אבל על פניו הדבר מצביע על הפרשים ניכרים באחוז ההצבעה בין גברים לנשים. למעשה, אם אכן קיימים הפרשים באחוזי ההצבעה במגזרים הללו, הדבר מעלה שאלה לגבי משמעות שאר הנתונים – על פניו, צריך לבחון לא את הפער בין אחוז ההצבעה של נשים לעומת גברים למפלגות השונות, אלא את חלקן של הנשים בהצבעה לכל מפלגה מתוך חלקן של הנשים מתוך כלל המצביעים. עם זאת, עצם קיומם של פערים בין הימין לשמאל צריך להשאר בין כה וכה.)

(אוקי, זה השלב שבו פניתי לפרופ' שמיר וביקשתי את הנתונים המקוריים. אחרי שקיבלתי אותם התחלתי להשוות את החישובים שלי לחישובים עליהם דיווחה שניידר, ויש לי כמה הערות חשובות: א. לא מדובר על סקר יציאה, כפי שכתבה שניידר, אלא על סקרים שנערכו בחודש האחרון לפני הבחירות. ראוי לציין שלמעלה מרבע מכלל המשיבים בסקר בחרו באפשרויות "לא החלטתי" או "לא אצביע" — כדאי גם לציין שאם להאמין לסקר, אחוז ההצבעה בבחירות היה צריך להיות למעלה מ-90… — ויש הטייה מגדרית ברורה בקרב הקטגוריה הזו: בעוד שבקרב הגברים פחות מ-25% אחוז נכנסים לקטגוריה הזו, הרי שבקרב הנשים השיעור קרוב יותר לשליש. בסך הכל, למרות שנשים מהוות כמעט בדיוק חצי מהמדגם, הן מהוות רק כ-48% מקרב המשיבים שנקבו בשמה של מפלגה כלשהי – כנראה שכאן נמצאים ארבעת האחוזים החסרים, אבל אני לא בטוח, כי ראו ג' להלן; ב. הסקר ממש לא מייצג את תוצאות האמת. רק כדי לסבר את האוזן, יש עתיד זכתה בסקר לכ-6% מכלל המשיבים שבחרו בתשובה מהותית, פחות מ"התנועה" (8%). גם אם נסתכל רק על קבוצת המצביעים שבחרו במפלגות ספציפיות שעברו את אחוז החסימה (ולא, נגיד, "מפלגת שמאל כלשהי"), עדיין מגיעים רק לכ-8%. המפלגות החרדיות בכלל נמצאות בתת-ייצוג, עם כ-5% לש"ס וכ-3% ליהדות התורה. במצב כזה, ניסיון להפיק מידע פר מפלגה הוא מאוד בעייתי, כמובן; ג. לא הצלחתי לשחזר במדויק את הנתונים שהציגה פרופ' חזן ע"פ הדיווח של שניידר – יתכן שהיא הסתמכה על סקר שונה לגמרי – מספיק להסתכל על התוצאות של יש עתיד שם כדי לראות פער ניכר בין מה שהיא הציגה לבין הנתונים שבידי, אבל יתכן שהיא עשתה חישוב שונה של קבוצת הייחוס; ד. לאור זאת, לא ביצעתי ניתוח משלי של הנתונים, ואני מסתמך על הנתונים במחקר שהעבירה לי פרופ' שמיר ובדיווח של שניידר.)

כאמור, מבחינת מדיניות יש פערים בהעדפות שני המגדרים. בנושאי כלכלה, כפי שניתן היה לצפות לאור ההצבעה, נשים נוטות יותר לטובת מדיניות סוציאליסטית: יותר קצבאות אבטלה, יותר תקציב לחינוך, יותר תקציב לבריאות. עם זאת, נשים הביעו הרבה פחות נכונות להעלאת מיסים (רק 21% מהנשים לעומת 40% מהגברים). כלומר, נשים באופן כללי רוצות לקבל יותר מהמדינה אבל לא מוכנות לממן את זה. כפי שנראה בהמשך, נשים גם תמכו בהגדלת תקציב הבטחון הרבה יותר מאשר גברים, מה שאומר שגם המסלול הזה חסום לתקצוב מדיניות הרווחה המועדפת עליהן. ((ראוי להעיר, לפחות בהערת שוליים, שאני מבצע כאן הכללה בעייתית מאוד מבחינה סטטיסטית – יתכן מאוד שכל אשה ספציפית דוגלת בהעדפות קוהרנטיות, ורק הריכוז שלהן יחדיו יוצר תמונה מעוותת כאילו נשים רוצות יותר אבל לא מוכנות לשלם על זה. עם זאת, יש בכך כדי להצביע על האתגר הניצב בפני מי שמבקש לפנות ספציפית לקול הנשי – באופן כולל, זהו קול לא קוהרנטי.))

לעומת זאת, ובניגוד למה שהיינו מצפים מההצבעה בבחירות, נשים לכאורה ניציות יותר בהעדפות שלהן: הן הרבה פחות מוכנות להקמת מדינה פלסטינית, פינוי ישובים וחלוקת ירושלים, יותר חוששות מטרור, וכאמור, יותר מעוניינות להגדיל את תקציב הבטחון (למעלה ממחצית הנשים, לעומת 38% מהגברים). אבל מאידך, ובפערים משמעותיים, נשים מציבות את השלום כערך מרכזי, על פני ערכים אחרים כגון ארץ ישראל השלמה, רוב יהודי או דמוקרטי, מתנגדות להפצצת הכור הגרעיני באיראן, ולבסוף, חרף רצונן להגדיל את תקציב הבטחון, שמות יותר דגש על תהליך השלום לעומת הגברת העוצמה הצבאית (49% לעומת 43% בקרב הגברים. כעקרון, מכיוון ש-51% מהנשים תמכו בהגדלת תקציב הבטחון, אפשרי שאין שום חפיפה בין שתי הקבוצות, אבל זה לא סביר).

שמיר מסבירה את ההעדפה הנשית לשמאל-מרכז חרף ההעדפות הבטחוניות (לכאורה) בייצוג הגבוה יותר של נשים בשמאל ובמרכז, כולל שלוש מפלגות שבראשן עמדו נשים בבחירות האחרונות.

מה שאני אומר עכשיו הוא בגדר ניחוש, אבל אני חושב שיש כאן יותר מאשר "נשים מצביעות לנשים נקודה". יש מספר סיבות לכך. הראשונה היא שאפשר באותה מידה לתת הסבר הפוך לגמרי: זה לא שנשים העדיפו מפלגות עם אשה בראשן, אלא שגברים נרתעים מלהצביע למפלגה כזאת. המשמעות הטקטית של כל אחד מההסברים הללו היא הפוכה – ההסבר הראשון יעודד מפלגות להציב בראשן נשים כדי למשוך את הקול הנשי, בעוד שההסבר השני עלול להרתיע מפלגות מלעשות כן. השאלה, אם כן, היא האם הצבת אישה גורמת להגדלת כמות המצביעים (באמצעות משיכת נשים) או הקטנתה (באמצעות הרחקת גברים). אפשר להעלות על הדעת ניסויים שיבחנו זאת (למשל: לתת לשלוש קבוצות "מצע" מפלגתי מפוברק ולשאול אותם אם הם עשויים לשקול לחיוב הצבעה למפלגה כזו. קבוצה אחת תקבל את המצע כשיאוזכר בו שם נשי כעומדת בראש המפלגה, קבוצה שניה תקבל אותו מצע עם שם גברי בראשותה, וקבוצה שלישית תקבל מצע בלי אזכור שם כלשהו), וכמובן שאין סיבה ששני ההסברים לא יפעלו במקביל.

סיבה שניה היא המקום היחסי של קדימה, יש עתיד והתנועה בחלוקה המגדרית. כאמור, שמיר חילקה את המפלגות ל"ימין" ו"שמאל-מרכז", כאשר היא טוענת שעד 2009 כמעט לא היה פער מגדרי, אבל ב-2009 נוצר פער מגדרי מובהק. הפער המגדרי ב-2009 מונע כל כולו על ידי קדימה, שזכתה לשבעה אחוז יותר תמיכה בקרב נשים לעומת גברים. העבודה קיבלה בבחירות הללו העדפה של ארבעה אחוז בקרב הגברים, ומרצ, בהנהגת חיים אורון, זכתה בתמיכה עודפת של נשים, אבל רק באחוז בודד אחד. לכאורה, הנתון הזה מחזק את הטענה של שמיר, מה גם שאפילו בראייה היסטורית, המועמדות של גולדה מאיר יצרה העדפה חריגה של נשים למפלגת העבודה לעומת בחירות אחרות באותה תקופה. אבל מצד שני, בבחירות האחרונות המפלגה עם הפער המגדרי החיובי הכי גדול היא דווקא יש עתיד (3%), בעוד שיחימוביץ בראשות העבודה הצליחה להשיג העדפה של 2% בלבד, ומרצ עם גלאון גם כן 2%. לעומת זאת, התנועה של לבני השיגה תמיכה זהה בקרב נשים וגברים. קדימה עצמה, עם מופז, שקעה להעדפה גברית של אחוז אחד. כלומר, אם מפרקים את החבילה של "שמאל-מרכז", מקבלים מרכז עם +7 ב-2009 ו-+2 ב-2013 (אך ורק בזכות לפיד), ושמאל עם מינוס שלוש ופלוס ארבע, בהתאמה. יתר על כן – עיקר השינוי במפלגת העבודה הוא דווקא קריסה בהצבעה הגברית שנפלה מ-14% ל-9% בלבד, בעוד שההצבעה הנשית כמעט ולא השתנתה (עליה של אחוז אחד מ-10 ל-11), חרף יחימוביץ והתפנות הנוכחות הדומיננטית של קדימה בהובלת לבני, וחרף הדגש על נושאים חברתיים והצנעת הנושא המדיני בקמפיין של העבודה. ((במקביל, יש לציין שעיקר השינוי השלילי בצד הימין, לפחות על פי הטבלה שפרסמה שניידר, נגרם מהכללת "הבית היהודי" במפלגות הימין ב-2013 בעוד שהמפד"ל הושמטה ממנו ב-2009.))

נחזור, אם כן, להעדפות המדיניות. האם אכן אנו רואים כאן דפוס של "ניציות וסוציאליסטיות, אבל תומכות בשלום"? אני ממש לא בטוח. אני חושב שהרמז מתחבא בפריט אחד מעניין: הפער המגדרי הבולט ביותר בסוגיות מדיניות עולה דווקא בשאלה לגבי חשש מפיגועי טרור. 17% יותר נשים ציינו חשש שכזה לעומת גברים. מה שהעלה בי תהיה – האם החוט המקשר בין ההעדפות הסותרות לכאורה של נשים הוא, אולי, רתיעה מסיכון? רתיעה מסיכון יכולה להסביר את שלל העדפות המדיניות של נשים, כמו גם את העדפתן למפלגות מרכזיות יותר, ואולי גם את הרתיעה התמוהה לכאורה ממפלגות כמו "ישראל ביתנו". לעומת זאת, העדפת סיכון תסביר את הדפוס ההפוך אצל גברים – גם אם הם לא כל כך ניציים בהעדפות שלהם, הם מעדיפים להעמיד פנים שכן כאסטרטגיה של הרתעה. כלומר, הם לוקחים סיכון.

מחקרים מצביעים על כך שנשים נוטות יותר לרתיעה מסיכון מגברים, וכן שאנשים בעלי העדפת סיכון נוטים יותר להעדיף מדיניות כלכלית ימנית (והצבעה למפלגות ימין, במדינות נורמליות בהן הנושא הכלכלי הוא מרכז הפוליטיקה), וטיעון כזה יכול לתת הסבר כולל לתופעה המוזרה שראינו: נשים מעדיפות לא לקחת סיכונים מבחינת מדיניות, ולכן גם מתנגדות לויתורים לפלסטינים, אבל גם דורשות להשיג הסכם שלום, גם רוצות יותר השקעה ציבורית ברווחה וגם לא מוכנות לקחת את הסיכון שבהעלאת מיסים, ובסופו של דבר הולכות על האופציות הבטוחות יותר – מפלגות מרכז פופולריות (ופופוליסטיות), פלוס העדפה לייצוג נשי פיזי. (שוב – הכללה, כמובן. לא כל הנשים נוהגות כך, ואף לא רוב הנשים, אלא רק יותר נשים מאשר גברים. וגם אז, מדובר על קבוצת הנשים בכללה. אין הכרח שתהיה אפילו אישה אחת ספציפית שנוהגת כפי שמתואר כאן, אבל בהחלט יתכן שאותה רתיעה מסיכון היא שמובילה יותר נשים להעדפות סותרות, בעת שהן מנסות לזהות את הדרך הכי פחות מסוכנת עבורן). ((בהערת שוליים נציין גם שעל פי הסקר של שמיר, נשים גם נוטות הרבה פחות להצביע למפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה, אבל מדובר על N כל כך קטן שלהסיק מסקנות כלשהן בנושא הזה יהיה בגדר חוסר אחריות.))

לא הצלחתי למצוא מחקר שבודק את הקשר בין שלושת הגורמים הללו – מגדר, הצבעה והעדפת סיכון. על פניו, נראה לי שזה יכול להיות כיוון מעניין כדי להסביר פערים בהצבעה מגדרית.

 

Croson, Rachel and Uri Gneezy. 2009. "Gender Differences in Preferences." Journal of Economic Literature 47(2): 448-474.

Kam, Cindy D. 2012. "Risk Attitudes and Political Participation." American Journal of Political Science 56: 817–836.

Nadeau, Richard, Martial Foucault, and Michael Lewis-beck. 2011. "Assets and Risk: A Neglected Dimension of Economic Voting." French Politics 9 (2): 97-119.

 

תעשו מה שטוב לכם

אני חייב להודות שאני לא ממש מבין את הקטע החדש הזה של מהגרים שמנסים לשכנע ישראלים להגר. כשהתחיל הסיפור של "עולים לברלין", התווכחתי עם בן-דודי בנושא. הוא טען שאין מקום למהגרים לקרוא לישראלים אחרים להגר, ואני טענתי שזו לא המטרה של עולים לברלין, אלא לעודד ישראלים להלחם כנגד יוקר המחיה, תוך שהקריאה להגירה אינה אלא התרסה, מעין סאטירה.

ובכן, מסתבר שטעיתי. הבחור מאחורי העמוד הזה ברצינות רוצה לשכנע ישראלים להגר לברלין, ואפילו הביע אכזבה על כך שרק מעטים הגיעו להפגנה המטופשת שהוא ארגן בתל-אביב. מפה לשם, מסתבר שיש עוד אנשים שמעבירים את זמנם בניכר בעידוד ישראלים להצטרף אליהם. ואני ממש לא מבין את זה. אני, כמובן, תמיד שמח לספר על החיים שלי פה, לטובה ולרעה; אני בהחלט משתדל לעזור לאנשים שפונים אלי ומבקשים סיוע בהגירה לקנדה (לפעמים הסיוע הזה מתבטא בעיקר בריסוק תקוותיהם של אנשים שלא באמת מבינים את המשמעות של הגירה ואת הקשיים הכרוכים בכך). אבל צריך להיות, תסלחו לי, דביל מוחלט כדי להגר למדינה אחרת מהסיבות שמוצגות על ידי אותם מעודדי הגירה.

הגירה היא החלטה מאוד אישית, והיא נובעת ממכלול שלם של גורמים, שנובעים הן ממדינת המקור והן ממדינת היעד. גורמים כלכליים בהחלט מהווים חלק מהעניין, אבל זה לא יכול להתחיל ולהסתיים בכך. אני יכול להעיד על עצמי שההגירה שלי נובעת יותר מההתאהבות שלי בקנדה מאשר מאיזשהו משהו לגבי ישראל עצמה שגרם לי לרצות לעזוב. אם קנדה הייתה חסומה בפני, יש סיכוי גדול שמעולם לא הייתי עוזב את הארץ. טוב, קנדה ואנגליה.

יתר על כן, מכיוון שהגורמים שאותם מעודדי הגירה מדברים עליהם הם ארוכי טווח, יש לא פחות, אם לא יותר הגיון במאבק בתוך ישראל למען שינוי המצב, במקום השינוי הדרסטי הכרוך בהגירה שאינה מונחית על ידי שיקול רחב יותר שלוקח בחשבון גם גורמים תרבותיים ואישיים. בסופו של דבר, גם גרמניה לא בדיוק חסינה מפני קשיים כלכליים וחברתיים (דמיינו לכם שישראל הייתה מוצפת על ידי מהגרים שהמדינה מעניינת להם את העכוז, אבל רוצים לנצל את מדינת הרווחה הישראלית לרווחתם האישית בלי להתערבב בכלל באוכלוסיה המקומית).

אם אתם רוצים להגר, השקעתם בכך מחשבה ומחקר על מדינת היעד ועל ההליך וההוצאות הכרוכות בכך, למדתם את השפה המקומית ואתם חושבים שחייכם יהיו יותר טובים (לא "יותר זולים" – יותר טובים), לכו על זה. גם אם בסוף תחליטו לחזור, לחיות כמה שנים בתרבות אחרת ירחיב את אופקיכם ויתן לכם נקודת מבט חדשה על חייכם. אבל אם אתם רק מודאגים מיוקר המחיה בישראל ומהיכולת של צעירים בישראל להתקיים ולשגשג, אל תהגרו. הלחמו למען מה שאתם מאמינים בו, והפכו את ישראל למדינה טובה יותר.

במסגרת העסקתי כעוזר הוראה וירטואלי אני מתעסק לאחרונה עם טאמבלר, והחלטתי שאני די אוהב את הפלטפורמה, אז פתחתי בלוג חדש בטאמבלר בשביל קשקושים באנגלית, שהראשון בהם הוא טקסט ארוך מדי על המסרים המעמדיים של הקופסונים. חדי הזכרון מביניכם עשויים להתרעם שזה לא בדיוק הבלוג הראשון באנגלית שאני מכריז עליו מאז שחזרתי לקנדה, ושאף אחד מהבלוגים האחרים האלה לא מכיל יותר מפוסט אחד. אתם צודקים לגמרי, ויש סיכוי לא קטן שגם הבלוג הזה יגמור את חייו כך, אז קחו את ההכרזה הזו בערבון מוגבל.

לקריאה נוספת: המתבולל הסודי

קווי יסוד: מחקר משווה באירוניה היסטורית

שמועות שהגיעו בדרך הים מספרות שיש איזשהו בלאגן אצלכם שם, אבל אחרי יותר מדי ויכוחים פוליטיים חסרי כל תועלת, החלטתי שהרבה יותר כיף להתחפר עוד קצת בחומר ארכיוני ולערוך השוואות בין טקסטים חסרי משמעות פרקטית. כמו כן, הטקסט שלהלן התחיל את דרכו כסטטוס בעמוד "מתהום הנשיה" שלי בפייסבוק, אבל הוספתי כמה בונוסים ותיקונים, אז תקראו שוב גם אם קראתם שם.

ממשלת רבין השניה היא הראשונה שיצרה "קווי יסוד", להבדיל מסתם הסכמים קואליציוניים טכניים (לפחות עד כמה שאני יודע – באתר הכנסת אין התייחסות לממשלה הזו. כל הממשלות הקודמות שכן מופיעות שם, כולל ממשלת שמיר של 1990 וממשלת האחדות תחת פרס ב-1984, כוללות קישורים אך ורק להסכמים קואליציוניים). ((את העותק שלי של קווי היסוד של ממשלת רבין מצאתי בארכיון מפלגת העבודה בבית ברל.)) קווי היסוד של ממשלת רבין כוללים בראשיתם, אחרי פסקה קצרה של רקע היסטורי, את התיאור הזה:

היעדים המרכזיים של הממשלה הם: בטחון לאומי ובטחון אישי, שלום, מניעת מלחמה, מלחמה באבטלה, על ידי יצירת מקומות עבודה שיאפשרו את קליטת העליה והגברתה, מניעת ירידה, צמיחה כלכלית, ביצור יסודות הדמוקרטית, שלטון החוק, הבטחת שיוויון מלא לכל האזרחים ושמירה על זכויות האדם.

הפסקה הקצרה הזו תשמש בסיס לקווי היסוד של כל הממשלות בעשרים השנים הבאות, ולכן מעניין לבחון את השינויים שחלו בה עם השנים. נבחן בקצרה את הרשימה הזו: סדר הדברים הוא בטחון (ושלום), נושאים חברתיים (שמקושרים לעליה) וכלכלה, ולבסוף, דמוקרטיה שוויון וזכויות אדם. אפשר לפרשן את המיקום הזה של דמוקרטיה וזכויות אדם בסוף כדחיקתם למקום שולי, אבל נראה לי הגיוני יותר, בהקשר של ממשלת רבין, לראות בזה דווקא מקום בולט יחסית, על תקן "אחרון אחרון חביב" – קצת בדומה למיקום שמות החוקרים במאמר אקדמי.

באתר הכנסת לא מופיעים קווי היסוד של ממשלת נתניהו הראשונה. במקום שמסומן כ"קווי יסוד" מופיע עוד מסמך חוזי של תקנון הקואליציה, שמתייחס לקיומם של קווי יסוד. אני אניח שזו טעות טכנית. הצלחתי לחפור ולאתר את קווי היסוד בדברי הכנסת:

הממשלה המוצגת בפני הכנסת תפעל מתוך אמונה בזכותו של העם היהודי לארץ-ישראל כזכות נצחית שאיננה ניתנת לערעור, ומתוך הכרה כי מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, המקיימת משטר דמוקרטי ומבטיחה שוויון בין אזרחיה ושיעודה המרכזי – קיבוץ גלויות ומיזוגן.

שלמות העם, אחדותו, פעולה למען צדק חברתי, השמירה על חירות האדם והחתירה לשלום אמת עם כל שכנינו, תוך קיום הביטחון הלאומי והאישי, יעמדו בבסיס מדיניות הממשלה.

הממשלה תפעל להשגת היעדים העיקריים הבאים:
א. הרחבת מעגל השלום על כל שכנינו, תוך שמירה על הביטחון הלאומי והאישי.
ב. ביצור מעמדה של ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי.
ג. הגברת העלייה לישראל וקליטת העולים בכל מערכות החיים.
ד. יצירת התנאים להתפתחות כלכלה חופשית, משק משגשג ורווחה חברתית.
ה. חיזוק ההתיישבות ברחבי הארץ, הרחבתה ופיתוחה.
ו. טיפוח ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ושמירה על איזון ראוי בין רצונו של הרוב לבין זכויות הפרט והמיעוטים.
ז. העמקת החינוך והגברת הזיקה למורשת ישראל ולהגשמה ציונית.

וואו. בואו נתחיל מהפתיח המפעים משהו של נתניהו, שכל כולו יהדות ויהודית ויהודים (עם משטר דמוקרטי), כולל הטענה שיעודה המרכזי של ישראל הוא קיבוץ גלויות ומיזוגן. אני חייב להודות שלא זכרתי את ממשלת נתניהו הראשונה כעד כדי כך… "יהודית". חשבתי שזה משהו שבא לו עם השנים, כולל ההתעקשות הזאת שהפלסטינים יעזרו לנו להחליט שישראל היא מדינה יהודית. אבל מסתבר שזה תמיד היה שם. אולי הדחקתי.

אם מסתכלים על הרשימה עצמה, נבחין שסדר הדברים פחות או יותר נשמר – הנושאים החברתיים והכלכליים אוחדו לפסקה אחת וסדר הדברים בין עליה וכלכלה התהפך, וכך גם שלום ובטחון שהחליפו מקומות, אבל בגדול זה עדיין בטחון-כלכלה-דמוקרטיה. אלא שלאחר כל סעיף כזה נוסף סעיף "יהודי" – ירושלים, התיישבות, חינוך למורשת ישראל וציונות. קריאת הרשימה המקוטעת הזו מרגישה כאילו מישהו יושב ומקריא את הרשימה של ממשלת רבין, ומישהו לידו צועק "ויהודית!" אחרי כל משפט. תוצר לוואי של המבנה הזה הוא שהדמוקרטיה (שהוכפפה, כמובן, ליהדות, כי לא היו מספיק סעיפים שעוסקים בזה) איבדה את המקום שלה בסוף הרשימה והפכה לעוד סעיף ברשימה, בעוד "מורשת ישראל" ו"הגשמה ציונית" הפכו לסיום הדרמטי של הסעיף. כמו כן: שיוויון בחוץ.

העובדה שהדמוקרטיה נדחקה לקרן הפינה באופן כזה עוד יותר מרשימה כשזוכרים שמדובר על שנה וקצת אחרי רצח רבין על ידי אדם קיצוני שפעל במובהק כדי למנוע הכרעה דמוקרטית. אם נבחן את קווי היסוד של ממשלת הביניים של פרס, למשל, נגלה לא רק שפסקת הפתיחה עוסקת בעיקרה במחויבות לחיזוק הדמוקרטיה, אלא שסעיף הדמוקרטיה שודרג ומצא את מקומו בין יעד הבטחון ליעד השלום(!).

אצל ברק (שויתר לגמרי על פסקת פתיחה, כנראה בזכות המוח האנליטי שלו) יש קווי יסוד שבבירור נבנו על בסיס קווי היסוד של רבין:

היעדים המרכזיים של הממשלה הם: בטחון לאומי ובטחון אישי תוך מאבק נחרץ בטרור, סיום הסכסוך הישראלי-ערבי תוך השגת שלום אמת; מניעת מלחמה ושפיכות דמים; מאבק באבטלה וטיפוח צמיחה יציבה היוצרת תעסוקה; צמצום הפערים החברתיים; עידוד העלייה וקליטתה מתוך שילוב ושותפות; יצירת תנאי חיים וסביבה שיתנו תחושת יעוד ותקוה ויעודדו עליה לארץ; ביצור הדמוקרטיה, שלטון החוק, מורשת ישראל, וזכויות האדם תוך כבוד לבתי המשפט; הבטחת שוויון הזדמנויות לכל; הצבת החינוך בראש סדר העדיפויות תוך דאגה לחינוך הדור הצעיר מגן הילדים ועד לאוניברסיטה; מאבק באלימות ובתאונות הדרכים.

מה שהכי בולט לי פה זו הנטייה לברברת מיותרת. לא סתם בטחון לאומי, אלא גם מאבק בטרור. לא סתם מניעת מלחמה, אלא גם שפיכות דמים! שריד מרכזי מקווי היסוד של נתניהו היא התוספת של "מורשת ישראל" לצד שלטון החוק וזכויות האדם. גם הניסוח של "יצירת תנאים" בסעיף הכלכלי השתמר, והפך להרבה יותר מעצבן בגרסא הברקית. וגם החינוך זוכה להשאר ברשימה, אך הפעם כסתם משהו פרקטי שכדאי להשקיע בו, כמו מאבק בתאונות דרכים. כנראה מבלי בכלל לשים לב לכך, ברק שימר גם את שלילת המקום הבולט בסוף הרשימה מהדמוקרטיה והשיוויון, ומשאיר את הרשימה עם סוף שהוא בגדר אנטיקליימקס.

קווי היסוד של שרון (שלא עברו כל שינוי בין שתי הממשלות שלו) מהווים שעטנז מבולגן של שתי הממשלות האחרונות:

* השגת בטחון לאומי ובטחון אישי לכל אזרחי המדינה.
* השגת בטחון ושלום אמת בין ישראל לבין שכנותיה על בסיס הסכמי שלום יציבים.
* יצירת התנאים להתפתחות כלכלה חופשית, משק משגשג ורווחה חברתית.
* ביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל.
* העמקת החינוך והגברת הזיקה למורשת ישראל ולהגשמה ציונית.
* מאבק בעוני ובאבטלה, צמצום הפערים החברתיים, ושיפור איכות החיים בערי הפיתוח, בשכונות ובאזורי המצוקה.
* הגברת העליה לישראל וקליטתם המוצלחת של העולים בכל מערכות החיים.
* חיזוק ההתיישבות ברחבי הארץ, הרחבתה ופיתוחה.
* ביצור המשטר הדמוקרטי, זכויות האדם ושלטון החוק.
* חיזוק השוויון בחברה הישראלית בקרב כל המגזרים, העדות וקבוצות האכולוסיה השונות.

בגדול סדר הדברים נשמר: בטחון ושלום כמובן, ראשונים, אבל לשרון אין שום דבר נגד מלחמות. בהמשך הכלכלה בנוסח הנתניהוי שלה, שפוצלה לראשונה מהנושאים החברתיים והעליה שמופרדים ממנה על ידי שני סעיפים לא רלוונטיים. לאחר מכן שני סעיפים שהועתקו מנתניהו – ירושלים (שבגרסא הקודמת, כזכור, הייתה במקום השני ועכשיו נדחקה לרביעי), והחינוך למורשת ישראל וציונות שאיבד את מקומו הדרמטי בסוף הרשימה. חיזוק ההתיישבות (הבטחתי אירוניה, לא?) מוצא שוב את מקומו בין כלכלה לדמוקרטיה, ואילו זכויות האדם מסופחות לסעיף הדמוקרטיה במקום לסעיף השיוויון כפי שהיה אצל רבין, אבל שניהם יחדיו חזרו לסוף הרשימה.

ועכשיו אנחנו מגיעים לקטע החביב עלי: ממשלת אולמרט.

אולמרט המשיך את מגמת הברברת, ומרשימה של נקודות זה הפך לשורה של סעיפים שלמים ורבי מלל, אז אני לא אצטט הכל במלואו. אבל קווי היסוד של הממשלה הזו מהווים את השינוי המהותי ביותר מהמודל שהציבה ממשלת רבין.

כראוי למפלגת המפץ הגדול, הסעיף הראשון החדש עוסק באחדות בעם אותה תטפח הממשלה. שני סעיפים עוסקים במו"מ לשלום. הדמוקרטיה מסופחת לתוך הנושא הזה: "הממשלה תשאף להביא לעיצוב גבולות הקבע של המדינה, כמדינה יהודית עם רוב יהודי וכמדינה דמוקרטית". מסתבר שגם הדמוקרטיה הישראלית תלויה בהסכמה של הפלסטינים. כמו כן, אזכור של תוכנית ההתכנסות של אולמרט.

סעיף הכלכלה החופשית של נתניהו ושרון נעלם חזרה אל תהומות הנשיה, ובמקומו חזר הדיון בנושאים חברתיים למקומו מיד אחרי נושאי השלום, אבל עם טוויסט מעניין: סוגיית שיוויון ההזדמנויות, שעד כה התלוותה תמיד לסעיף ביצור הדמוקרטיה, הועברה לסוף הסעיף הזה, והפכה לשאלה כלכלית גרידא: "ותניח את היסודות למתן הזדמנות שווה לכל האזרחים בלא הבדל של גזע, דת או מין." על הדרך אולמרט מאבד כל אזכור של עליה – נו, הדבר הזה שנתניהו טען שהוא הפונקציה המרכזית של מדינת ישראל. עוד דבר שהלך לאיבוד באופן חסר תקדים הוא הבטחון הלאומי (אי אפשר להגיד שהוא לא עמד באי-ההתחייבות שלו). קווי היסוד מבטיחים מלחמה בפשיעה ובאלימות והגנה על הבטחון האישי, אבל בטחון לאומי אין. גם החינוך הוחזר לסוף הרשימה, בנוסח פרקטי שקרוב יותר לזה של ברק מאשר לאלו של נתניהו ושרון. שוויון וזכויות אדם אין.

אבל ללא שום תחרות, החידוש החביב והאירוני ביותר של אולמרט הוא צמד הסעיפים 5 ו-6, אותם אצטט במלואם כדי שגם אתם תוכלו להנות:

5. הממשלה תאבק בשחיתות ובהשחתת המידות בכל מערכות החיים במדינה ובראשן במערכות השלטון והמינהל הציבורי.

6. הממשלה מכבדת ותכבד את רשויות השלטון בישראל: את הכנסת ואת בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון של ישראל. הממשלה תפעל לחיזוק גורמי אכיפת החוק.

מה עוד אפשר לבקש?

קווי היסוד של ממשלת נתניהו השניה זוכים לתואר קווי היסוד הקצרים ביותר. למעשה, בעוד שבממשלות הקודמות הסעיפים שציטטתי היו רק הפרק הראשון שהציג בכלליות את יעדי הממשלה, בממשלת נתניהו השניה הרשימה הקצרה הזו היא כל מה שיש. נתניהו כנראה הפנים שאף אחד חוץ מדוקטורנטים משועממים לא יקרא את זה בחיים בכל מקרה, אז בשביל מה לטרוח?

הממשלה תפעל באופן אקטיבי כדי לבצר את הביטחון הלאומי ולהקנות ביטחון אישי לאזרחיה תוך מאבק נחרץ ונחוש באלימות ובטרור.
הממשלה תקדם את התהליך המדיני ותפעל לקידום השלום עם כל שכנינו תוך שמירת האינטרסים הביטחוניים, ההיסטוריים והלאומיים של ישראל.
הממשלה תקדם תוכנית להתמודדות עם המשבר הכלכלי ותפעל ליצירת התנאים הכלכליים שיאפשרו צמיחה בת קיימא, וכן יצירה ושמירה על מקומות העבודה במשק.
הממשלה תחתור לצדק חברתי על ידי צמצום הפערים החברתיים ומאבק בלתי מתפשר בעוני באמצעות חינוך, תעסוקה והגברת הסיוע לשכבות החלשות באוכלוסייה.
הממשלה תעמיד את נושא העלייה והקליטה בראש מעייניה ותפעל בנחרצות להגברת העלייה מכל מדינות תבל.
הממשלה תעמיד את החינוך במרכז סדר העדיפות הלאומי ותפעל לקידום רפורמות במערכת החינוך.
הממשלה תשמור על צביונה היהודי של המדינה ומורשת ישראל, וכן תכבד את הדתות והמסורות של בני הדתות במדינה בהתאם לערכי מגילת העצמאות.
הממשלה תפעל לקידום רפורמות ממשליות לשיפור היציבות והמשילות.
הממשלה תפעל לביצור שלטון החוק בישראל.
הממשלה תפעל להגנה על איכות הסביבה בישראל, לשיפור איכות החיים של תושבי המדינה ולהשתתפות ישראל בתרומה למאמץ הגלובלי בנושאי אקלים וסביבה.

אז כמובן שבטחון לאומי חזר, לצד "מאבק נחרץ ונחוש באלימות ובטרור". נתניהו גם הואיל בטובו להתייחס בקווי היסוד לסוגיות חברתיות, למרות שמחאת הצדק החברתי טרם הגיעה. גם את העלייה החזיר נתניהו לרשימה, ואפילו סעיף ירוק אחד נדחס שם בסוף. ((למעשה, כל קווי היסוד כללו התייחסות גם לנושא איכות הסביבה, תמיד בסוף המסמך, אבל עד כה הסוגיה לא נכנסה לרשימת הנושאים המרכזיים.)) נתניהו גם הצליח לרסן את עצמו וריכז את כל נושאי היהדות לסעיף אחד מרוכז (ובדרך נוטש את ירושלים!), וכמובן שהוסיף סעיף על שיפור היציבות והמשילות, כי זה מה שהיה חסר בקנדציה שלו. מה אין? נכון – דמוקרטיה, שיוויון, זכויות אדם.

ולבסוף, אנחנו מגיעים לממשלת נתניהו השלישית (זהירות, מסמך PDF. לא בזין של אתר הכנסת להדפיס את הדרעק הזה. מבין אותם). מדובר במסמך העלוב והמבולגן ביותר שראיתי מימי. אם קווי היסוד של 2009 נראו כמו ניסיון לסגור את הפינה הזו כמה שיותר מהר ולהמשיך הלאה, ב-2013 זה אפילו לא מרגיש כמו מסמך. הוא מתחיל עם קטע מתוך ההקדמה של קווי היסוד של ממשלת נתניהו הראשונה על כמה שליהודים יש זכות בלתי ניתנת לבלה בלה בלה, ממשיך עם עוד כמה סעיפים מקווי היסוד של הממשלה הקודמת, ואחרי זה מה שנראה כמו קאט-אנד-פייסט של רשימת הסעיפים ששלחו לו יש עתיד והבית היהודי בלי לבטל את מעקב הגרסאות. סעיפים מבולגנים, חוזרים על עצמם בלי סדר, ואמירות פומפוזיות חסרות משמעות כמו "הגברת העליה מכל מדינות תבל". כולן? כולל טרינידד וטובאגו? גם משם תנסו להגביר את העליה?

תשמחו לשמוע שהמילה "שיוויון" חזרה באחד הסעיפים, אגב, אבל לדמוקרטיה לא נשאר מקום. שוב.

אין לנו אלא להכריז בצער כי נדמה כי ימיו של מסמך קווי היסוד הם ספורים. נתניהו עשה בו קבורת חמור, כפי שעשה עם המצע המפלגתי. אבל לאף אחד לא אכפת, ולכן אין שום סיבה להניח שראש הממשלה הבא של ישראל יטרח לכתוב משהו מהותי יותר מ"הממשלה תעשה מה שבזין שלה".

לקריאה נוספת: האבולוציה של ההסכמים הקואליציוניים

שלושה חוקים ובלוג

שני קצרים:

א. פתחתי בלוג קולקטיבי חדש באנגלית עם כמה מדעני מדינה אחרים. מטרת הבלוג היא לעסוק בפוליטיקה המקומית של מדינות שונות ברחבי העולם. הבלוג הזה מגיע מעייפות מסויימת שלי מהכתיבה הפוליטית פה, ואי הנוחות שלי מהטפת המוסר מהגולה שאפיינה לא מעט מהפוסטים האחרונים שלי כאן. בבלוג החדש אני אשתדל לעסוק יותר בניתוח מנקודת מבט אקדמית. פוסט ראשון מאת ד"ר אתל טונגוהן התפרסם כבר לפני זמן מה, והפוסט הראשון שלי התפרסם אתמול, על מה שעובר על הפוליטיקה ישראל בימים אלו. אתם מוזמנים לקרוא, לשתף, ולתרום פוסטים משלכם אם בא לכם.

begin

 

ובניגוד גמור למה שאמרתי למעלה – שני הסנטים שלי על הסטטוס המדובר של חה"כ עדי קול. קול הייתה צריכה לדעת למה היא נכנסת – תמיכת יש עתיד ב"חוק המשילות" לא בדיוק הוסתרה על ידי לפיד, ויש משהו פגום בח"כ שאומר שהוא חושב שהסעיף המרכזי במצע המפלגה שהוא התמודד בה הוא רע. עם זאת, עצם האמירה שהיא נאמנה לעמדת המפלגה שלה היא לא בעייתית בפני עצמה, בניגוד למה שטל שניידר טוענת. עמדת המפלגה היא חלק לגיטימי בשיקול הדעת של ח"כ בבואו להצביע.

אבל אם אני הייתי עדי קול, הנה הסטטוס שהייתי מפרסם:

"היום אני הולכת לעשות מעשה לא פשוט. בכוונתי להצביע בניגוד לעמדת המפלגה שלי, ולהתנגד לחוק המשילות. יש לכך, כמובן, השלכות. במעשה הזה, מעשית, אני פורשת מסיעת "יש עתיד", והופכת, פחות או יותר, ללווין של מפלגת העבודה. אני בטוחה שאקבל הרבה ביקורת על זה. יגידו שאני גונבת את קולותיהם של מצביעי יש עתיד. אבל אני לא רואה זאת כך. אני מאמינה שאני דווקא מצביעה בשם נתח משמעותי של מצביעי המפלגה – אלו שאיבדו את אמונם בדרכה ובמנהיגותו של יאיר לפיד. כל אותם אנשים שעל פי הסקרים נפוצו לכל עבר חודשים ספורים אחרי הבחירות וצופים בעיניים כלות כיצד מי שנשא את תקוותיהם מכזיב מיום ליום. אינני יכולה להמשיך לפעול על פי מוצא פיו של לפיד, עלי לפעול על פי צו מצפוני, ולתת קול לכל אותם מצביעים שהתאכזבו משנתה הראשונה של המפלגה שהם האמינו בה. יאיר, אני מעריכה אותך ומכבדת אותך, אבל אני חושבת שאיפשהו, איבדת קצת את הדרך, ועשית טעויות שמצריכות חשבון נפש. היום אני נותנת קול לכל אותם מצביעים ששמו את נפשם בכפם ושמו פתק של מפלגה לא מוכרת, בהנהגת אדם שמנהיגותו מעולם לא הועמדה במבחן. כל אותם מצביעים שאתה מסרב לראות ולדבר איתם. היום אני מפסיקה להיות מריונטה. היום אני אני, עדי קול."

זהות בדויה

בלי שום קשר לפוסט שלי על זהות ישראלית, הבחנתי בעת האחרונה בכמה וכמה טקסטים שסובבים פחות או יותר סביב אותו נושא. כפי שקורה הרבה פעמים, לפעמים השיח הציבורי, או משהו כזה, מוביל הרבה אנשים לחשוב על אותו נושא גם בלי שהם ידברו האחד עם השני — קצת כמו שלעיתים קרובות כמה קבוצות של מדענים עובדים על אותו גילוי או פיתוח במקביל בלי לדעת האחת על השניה. לא מעט מזה, כמובן, נובע מהדרישה של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית (ולאחרונה, הספין המוצהר במסגרתו הציע שיהודים ישארו כאזרחי המדינה הפלסטינית). חלק מזה נובע מהדיון על שתי מדינות מול מדינה אחת. הסיבה פחות משנה. מה שמעניין הוא שמדברים על זה.

זהות צריכה לכלול לפחות שני אלמנטים: היא צריכה להגדיר מי בפנים, והיא צריכה להגדיר מי בחוץ. שתי ההגדרות הללו לא חייבות להיות ממצות – תתכן זהות שתשאיר שטחים אפורים: אנשים שלא בברור בפנים, אבל גם לא לגמרי בחוץ. מגילת העצמאות, למשל, מגדירה את ה"אנחנו" כ"הישוב העברי והתנועה הציונית" – מועצת העם כוללת את נציגיהם של שני אלו. במפורש המכריזים אינם רואים בעצמם נציגיו של "העם היהודי", אלא של אותו חלק ממנו שדוגל באידאולוגיה הציונית (טיוטות מוקדמות יותר של ההכרזה דווקא דיברו על החותמים כנציגי העם היהודי, אבל הדרג הפוליטי תיקן). המדינה, בהתאם, אינה "מדינת היהודים", אלא "מדינה יהודית" – היא יהודית באופיה, אבל היא לא שייכת ליהודים אלא לציונים. אפשר לזהות את המיקום של היהודים שאינם ציונים כשטח אפור – מחוץ ל"אנחנו" אבל עדיין יכולים להכנס פנימה – בכך ש"אנו קוראים לעם היהודי בתפוצות". כלומר, יש הכרה בכך שמדובר בקבוצה שאינה חופפת את ה"אנחנו", אם כי היא מכילה אותו, אבל שניתן לה להצטרף לתוך ה"אנחנו" הזה.

מאידך, ההכרזה כוללת גם הגדרה ברורה של מי לא בפנים, ולא יכולים להיות בפנים. המילה "ערבי" על הטיותיה מופיעה רק פעם אחת במגילה. היא לא מופיעה בפיסקה בה מושיטה ישראל יד למדינות השכנות, והיא אינה מופיעה בפיסקה על שיוויון הזכויות שיתקיים ללא הבדלי דת, גזע ומין. היא מופיעה אך ורק באותה פיסקה שאף מכילה את הביטוי "בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים". אותם ערבים, נאמר, יכולים להשתתף בבניין המדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה, אבל גם אז הם ישארו "הם". השפה הלגליסטית – "אזרחות מלאה ושווה", לעומת השפה מלאת הפאתוס בכל חלק אחר, מבהירה זאת מעבר לכל ספק.

אבל אם ב-1948 מצאו קברניטי המדינה לנכון להגדיר אותה כ"מדינה יהודית" ולא כ"מדינת היהודים", עד מהרה התהפכו היוצרות. למדינה הצעירה היה צורך אקוטי בתמיכה של יהדות העולם, מחד, ומהות ה"יהודיות" של המדינה, בידי הנהגה חילונית למשעי שביקשה להבטיח את תדמיתה הדמוקרטית והליברלית של המדינה, נהייתה בעייתית. כך, ב-1952, כאשר ביקשה הכנסת להעניק מעמד חוקי להסתדרות הציונית, נאמר על ישראל רק כי היא "רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו". בחוק השבות (1950), החוק החשוב ביותר כנראה לזהותה היהודית של המדינה, לא מצאה הכנסת לנכון לכלול הגדרה כלשהי של מדינת ישראל. המדינה נמנעה באופן כללי מהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית בחוק – כידוע, הכרזת העצמאות עצמה מעולם לא זכתה למעמד רשמי במדינה. בה בעת שהמדינה הבטיחה במגוון דרכים את ההגמוניה היהודית בה, היא התעקשה שלא לכנותה במפורש "מדינה יהודית".

גם בשנת 1985, כאשר נחקק סעיף לחוק יסוד הכנסת, הקובע את העילות לפסילת מפלגות מהתמודדות לכנסת, דובר על "שלילת קיומה של המדינה כמדינתו של העם היהודי", לצד סעיף האוסר את שלילת אופיה הדמוקרטי של המדינה. רק ב-2002 אוחדו שני הסעיפים ואומץ הנוסח הנוכחי, המדבר על שלילת קיומה של מדינת ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית" – נוסח ששימש לראשונה בחוקי היסוד שנחקקו ב-1992.

אולי זה לא צריך להפתיע אותנו שדווקא אל מול צמיחת הזהות הפלסטינית, שבעצמה צמחה כתגובה לזהות הציונית, נוצר צורך מובהק יותר להגדיר את זהותה של מדינת ישראל עצמה. אין זה מספיק עוד להגיד של מי המדינה, צריך גם להגיד מה היא.

אבל, כמובן, הגדרת זהות של מדינה היא משימה בעייתית בעולם שבו הדמוקרטיה הליברלית היא המודל שכולם שואפים אליו. מדינות מערביות רבות נדרשות להגדיר את הערכים שלהן בחוקותיהן, אך אינן יכולות להגדיר את הערכים הללו במונחים תרבותיים צרים, בשל הלחץ הליברלי. נוצר מתח בין האופי הפרטיקולרי של מדינת הלאום לבין האידאל האוניברסליסטי של הדמוקרטיה הליברלית. מצד אחד למדינה יש גבולות – גיאוגרפיים ודמוגרפיים – ברורים, ומצד שני אין היא יכול להגדיר אותם בשום צורה שתייחד אותם מאזורים ואנשים אחרים סביבה. מדינות נדרשות להגדיר את הערכים שמאפיינים אותן כמדינתו של לאום ספציפי, אבל הערכים הללו חייבים להיות ערכים אוניברסליים.

כך קרה גם בחוקי היסוד של 1992 – שני חוקים שעוסקים בערכים אוניברסליים שאינם נובעים כלל מהיהדות (אפשר למצוא, כמובן, בסיס להם ביהדות, אבל לא משם נשאבו העקרונות שבבסיסם, בטח שלא באופן ישיר), אבל שויכו ל"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". המשפט הזה היה עובד לא פחות טוב בלי המילה "יהודית". למעשה, יותר משהמשפט הזה תולה את הבסיס לחוקים הללו בזהות היהודית של המדינה, הוא מנסה לעגן את הזהות היהודית של המדינה בערכים אוניברסליים כדי שלא יוכלו להשתמש אחר כך בזהות היהודית של המדינה כדי להגביל זכויות אוניברסליות. כלומר, הוא מנסה להבנות זהות יהודית מסויימת מאוד.

זו גם בעיה שעומדת בפני השמאל בישראל – הן השמאל של שתי מדינות לשני עמים, והן השמאל הדו-לאומי. אלו הראשונים עדיין צריכים למצוא דרך לפשר בין יהדותה של המדינה לבין הדמוקרטיות שלה; ואילו האחרונים צריכים למצוא דרך להגדיר זהות לאומית משותפת שאינה נתלית רק בערכים אוניברסליים, אלא גם במשהו שיהיה קשור למקום ולאנשים המאכלסים אותה.

אולי החולשה המשמעותית ביותר שלנו היא הקושי להגדיר לנו זהות. כמובן, אנשים כמוני – כאלו שהזהות הלאומית לא ממש חשובה להם בכל מקרה, שמהגרים למדינות אחרות ומאמצים בקלות ובשמחה זהות לאומית נוספת – לא ממש עוזרים. התפיסה של השמאלנים שמוציאים לעצמם דרכון אירופי (חדש! עכשיו גם לשמאלנים מזרחיים!) כפוליסת ביטוח, ממנה משתמע שהשמאל פחות מחוייב לחיים בישראל מאשר הימין, גם היא חלק מהבעיה הזו. אבל מצד שני, זה לא מפתיע: כן, השמאל פחות מחוייב לזהות הלאומית, משום שהוא קרוב יותר לערכים האוניברסליים ופחות לערכים הפרטיקולריסטיים. זה לא אומר שאנשי שמאל לא קשורים לארץ ולמדינה כמו אנשי ימין, בדיוק כמו שזה לא אומר שאנשי ימין נמנעים מלהגר למדינות אחרות ולקבל בשמחה אזרחויות זרות. ((הקהילה הישראלית בטורונטו מפעימה בימניותה, לפעמים.)) זה פשוט אומר שהקו האדום עובר במקום אחר.

אם אנחנו שואפים באמת להגדיר זהות ישראלית (בין אם יהודית-דמוקרטית ובין אם דו-לאומית), אסור לנו לנסות לתלות את הזהות הזו בעקרונות אוניברסליים. האתגר העומד בפנינו, בראש ובראשונה, הוא להגדיר זהות כזו שמעוגנת בערכים פרטיקולריים כלשהו שאינם סותרים עקרונות אוניברסליים. אהבת הארץ, למשל, היא בסיס נוח להתחיל ממנו. פולקלור משותף. אין לי מושג. כל עוד לא נצליח לעשות זאת, אין שום סיבה שבעולם שאנשים יאמצו את הזהות שאנחנו מציעים להם.

אני מעריך שאני אקבל לא מעט תגובות עצבניות על חלק מהקביעות המעין-עובדתיות שאמרתי כאן. זה בסדר, אני מודע לזה שחלק מהדברים הם פרשנות בעייתית, לכל הפחות, להיסטוריה. לכו על זה. אני כותב את זה כאן כחלק מאימוץ העקרון של fail faster – לנסות דברים ורעיונות ולקבל עליהם ביקורת כמה שיותר מהר וכמה שיותר הרבה. מדי פעם אני אצא אולי קצת חומוס, אבל בין לבין אני ארוויח הרבה מאוד רעיונות חדשים.

כמובן, זה לא אומר שאני לא עומד מאחורי הדברים שאני אומר, או שאני אומר דברים בידיעה מפורשת שהם לא נכונים, אבל אני כן פתוח הרבה יותר מבעבר לביקורת ותיקונים. במילים אחרות – זה לא מאמר אקדמי, אל תצטטו אותי.

ביקור המבקר

מבקר המדינה פרסם את דו"ח הביקורת על הוצאות המפלגות במהלך מערכת הבחירות של שנה שעברה… טוב, בעצם, המבקר לא פרסם אותו. מרצ פרסמה אותו. למעשה, מרצ פרסמה משום מה את העותק שנשלח דווקא למפלגת העבודה. אפשר לדעת כי בתחילת הקובץ יש מכתב שממוען למפלגת העבודה. במכתב הזה, אגב, כתוב שאסור לפרסם את הדו"ח לפני קבלת אישור המבקר. הדו"ח טרם עלה באתר המבקר, ולא ראיתי אף אחד אחר מתייחס אליו, אז יכול להיות שהדו"ח טרם אושר לפרסום ומרצ עברו כאן על החוק. פניתי למבקר המדינה בנושא, אבל לא קיבלתי תשובה עדיין, אז נשאיר את זה בסימן שאלה.

אבל מה אכפת לי אני, אני בקנדה.

אז מה יש בדו"ח? במרכזו שתי טבלאות. הראשונה היא הכנסות והוצאות המפלגות במהלך תקופת הבחירות:

 

2014-01-25 01_47_15-197737352-דוח-מבקר-המדינה-על-חוק-מימון-מפלגות.pdf - Adobe Reader(מפלגות שלא נכללות בטבלה לא הגישו דו"ח למבקר – כולל ארץ חדשה ומאידך, דע"מ. למבקר אין סנקציות כנגד מפלגה שלא זכאית למימון ממשלתי ולא הגישה לדו"ח, למרות שכולן נדרשות להגיש דו"ח על פי חוק).

ראוי לציין שמותר למפלגות להכנס לגרעון – יש גבול עליון של הוצאות, ורוב המפלגות, למעט התנועה, עמדו בדרישות החוק מהבחינה הזו. התנועה חישבה את גבול ההוצאות המותרות על בסיס ההנחה שיש לה שבעה מושבים בכנסת היוצאת, אבל המבקר קבע כי ביום הקובע לתנועה היו אפס מושבים, כי עדיין לא הוקמה. מפלגת העבודה, אגב, גירדה מלמטה את הסכום המותר לה.

מה אפשר ללמוד מהטבלה? קודם כל – הליכוד הוציא כמות מדהימה של כסף במערכת הבחירות הזאת. כאמור, מותר לו, אבל עדיין – מדובר במפלגה שמצויה בגרעון גם ככה. המבקר גוער בליכוד במיוחד על ההוצאות האקסטרווגנטיות (והבלתי חוקיות בחלקן) על ארועים שכללו מופעים, ומפרט את סעיפי ההוצאות השונים של כנס פתיחת הקמפיין שלהם: "שכירות וכיבוד בסך של 207,131 ש"ח; הפקה ובימוי – 347,099 ש"ח; הופעות זמרים – 106,205 ש"ח (מתוך זה סך של כ-80,000 ש"ח שולם עבור שלושה שירים שבוצעו על ידי אחת הזמרות); פרסום: 308,170 ש"ח; צילום ווידיאו – 97,954 ש"ח; והסעות – 157,401 ש"ח". הם אולי קיוו לקבל הרבה יותר מנדטים, אבל אני בספק אם אפשר להצדיק הוצאה כל כך גדולה על קמפיין שעיקרו היה הרדמת השטח.

הבית היהודי גם היא, כנראה, בנתה על הרבה יותר מושבים. באופן כללי המבקר לא התרשם יותר מדי מהתנהלותה של המפלגה, ומבקר במיוחד את העובדה שהמפלגה הצהירה על סעיף אחד של 9.6 מיליון שקל (50% מסך הוצאותיה בבחירות) עבור "שירותים ופרסומים" מבלי שיוכלו לתת פירוט כלשהו של מהות ההוצאות הללו. גם בל"ד נפלו בסעיף של מתן פירוט מספק על 600,000 ש"ח שנרשמו תחת סעיף "פרסומים".

המבקר גם מותח ביקורת על כך שכמה מפלגות, ביניהן העבודה, הבית היהודי וש"ס, רשמו כחלק מהוצאות הבחירות שלהן תשלום קנסות לעיריות על תליית שלטים בניגוד לחוק, וגם, במקרה אחד, תשלום קנס על הפרת צו מניעה של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית בקשר להפצת חומרי תעמולה. בצדק מעיר המבקר שיש פגם משמעותי בכך שכספי ציבור משמשים לתשלום קנסות המוטלים על המפלגות, כלומר משלמי המיסים מממנים את העבירות על החוק של המפלגות. המבקר "מאיים" שלהבא, הוצאות כאלו ייחשבו הוצאות בלתי חוקיות, ויגררו קנס. המפלגה המובילה בתשלום קנסות באמצעות כספי ציבור? עוצמה לישראל, עם למעלה מ-144 אלף ש"ח בקנסות.

אבל הדבר הכי מעניין, בעיני, בטבלה שלמעלה, הם ההפרשים הקטנטנים בין סעיף המימון הממלכתי לבין סך ההכנסות. המפלגות כמעט ולא אספו תרומות. הליכוד גייס פחות מ-7000 ש"ח, הבית היהודי גייס אלפיים ש"ח שלמים, וש"ס הרימה תרומה של אלף שקלים בלבד. תופעה מעניינת: למעט קדימה (שהוציאה סכום דומה ל"יש עתיד", והשיגה עשירית מהמנדטים – אבל הייתה זכאית למימון ממלכתי שמן בגלל מספר המנדטים שלה בכנסת היוצאת), המפלגות שיצאו עם עודף הן גם המפלגות שגייסו סכומים משמעותיים בתרומות. העבודה גייסה למעלה מ-800,000 ש"ח, מרצ למעלה ממליון (אם כי המבקר מעיר שחלק משמעותי מהכסף הזה נתרם ע"י נציגי המפלגה בקלפיות, שזכאים לתשלום מהמדינה, והסבו את התשלום הזה כתרומה למפלגה. המבקר קובע כי המהלך הזה הוא חוקי, מה גם שנעשה ככל הנראה בהסכמה, אך אינו ראוי). גם חד"ש הצליחו להשיג כמעט 70,000 ש"ח בתרומות. המפלגה עם הכי הרבה תרומות בקרב הגרעוניות היא "עם שלם" של אמסלם, שאספה כמעט 50,000 ש"ח בתרומות, אבל בזבזה סכום אגדי של קרוב לשישה מיליון ש"ח, ונותרה עם גרעון של יותר מארבעה מיליון. החדשות המשמחות ביותר, אגב, הן הגרעון של עוצמה לישראל. שני מיליון שקלים פחות לעידוד הגזענות בישראל.

אפרופו תשלום לנציגי המפלגה בקלפיות – המבקר מותח ביקורת על מפלגת העצמאות (בלי לנקוב בשמה, אבל כמה סיעות של חמישה חברים היו בכנסת הקודמת ולא התמודדו בבחירות?) על כך ששלחה משקיפים מטעמה (בתשלום, כן?) לקלפיות. כי אם אפשר לחלק מאות אלפי שקלים מכספי הציבור לכל מיני חברים שלנו, למה לא?

מעניין לציין שיש עתיד, שבמהלך הבחירות התפרסם דבר הערבויות שקיבלו מעשרות בעלי הון להלוואות של קרוב לעשרה מיליון ש"ח, הצליחה לגייס רק כמאתיים אלף ש"ח מתומכיה (למעשה, מאה אלף בתרומות, ועוד מאה אלף ב"אחרות", אין לי מושג מה זה אומר). ככה זה כשמותר לגייס רק 2,300 ש"ח מתורם, אבל רוב האנשים שמוכנים לתרום לך מעדיפים להתעסק בסכומים של שש ספרות ומעלה. אפרופו, בדו"ח הזה המבקר סוגר את הפרצה הזו, וקובע שלהבא לא יאשר ערבויות שכאלו, ויתייחס אליהן כאל תרומה בלתי חוקית. אבל מה אכפת ליאיר לפיד? הוא כבר בפנים.

הטבלה החשובה השניה היא זו שמסכמת את מצבן הכלכלי הכולל של המפלגות אחרי הבחירות, מה שנותן יותר פרספקטיבה על ההתנהגות הכלכלית של המפלגות השונות.

2014-01-25 02_31_39-197737352-דוח-מבקר-המדינה-על-חוק-מימון-מפלגות.pdf - Adobe Reader

מפלגת העבודה פעלה לאורך 2012 כדי לצמצם את גרעון האימים שצברה תחת ברק, והתנהלותה המחושבת במהלך הבחירות סייעה לה להמשיך במגמה הזו. נותר לראות האם בוז'י ימשיך במגמה הזו. אבל מבט על הרשימה בהחלט מחזק את התחושה שהאדם הכי שקול בפוליטיקה הישראלית בכל הנוגע לניהול כסף היא שלי יחימוביץ' (גם מרצ מצמצמת את הגרעון שלה במהלך 2012 ותחילת 2013). הליכוד, לעומת זאת, לקח את הגרעון שלו מתחילת השנה לגבהים חדשים (אם כי המצב משתפר אם מחברים אותו עם העודף המרשים של ישראל ביתנו. טוב, שלי יחימוביץ' וליברמן). קדימה התחילה את השנה עם גרעון אדיר. המפלגה אמנם הצליחה לחסוך מעט כסף, אבל בהתחשב בכמות המימון הממלכתי שהיא זכאית לו, וכמות הגרעון שנותר גם אחרי מערכת הבחירות ותוצאותיה הלא מרשימות, קשה להתרשם יותר מדי מההחלטות הכלכליות שלה. יתר המפלגות נותרות עם גרעון יחסית קטן שתוכלנה לכסות בקלות עם כספי מימון המפלגות במהלך הקדנציה הנוכחית, אם יתנהלו בחוכמה.

 

להבנות מחדש את השמאל הישראלי

מזה כמה שנים השמאל בישראל נמצא תחת מתקפה מתמשכת, והוא מפסיד. המתקפה הזו מציגה את השמאל כמקור כל הדברים הרעים, וכל דבר שהשמאל עושה או אומר מוצג כדבר רע. התוצר הוא מעגל מושלם, שמודגם בצורה יפה בהתייחסויות כיום להפגנות מבקשי המקלט בארץ: הפגנות מבקשי המקלט הן דבר רע, ומכאן שהן מבוצעות בתמיכת/הסתת השמאל, ומכאן שהן דבר רע (זה עובד טוב באותה מידה אם מתחילים דווקא מהטענה שהן מתקיימות בתמיכת/הסתת השמאל).

מדובר על טכניקה של הבניה שמרסקת את היכולת של השמאל להשתתף בצורה אמיתית בחיים הציבוריים בישראל. היא מעמידה כל גוף שהשמאל מנסה ליצור איתו ברית וכל כלי שהשמאל מבקש לפעול באמצעותו (כמו בתי המשפט) בפני בחירה פשוטה: אם הוא מסכים עם השמאל, סימן שהוא שמאל, סימן שהוא רע. ההבניה הזו מזינה את עצמה: דברים רעים מיוחסים לשמאל, ודברים שהשמאל עושה אוטומטית מסומנים כרעים.

יש שם לטכניקת ההבניה הז בתיאוריית שיח: לוגיקה של שקילות (logic of equivalence). על פי לקלאו ומוף יש שתי דרכים בהן מובנית זהות. לוגיקה של שקילות היא הלוגיקה שיוצרת שרשראות של מושגים שנקשרים כשווים האחד לשני, ומנגד להן, שרשראות הופכיות. כל זוג שרשראות כאלו מגדיר שתי זהויות שמחלקות את החברה לשניים, בדרך כלל "טובים מול רעים", אבל לא בהכרח באופן בוטה עד כדי כך. מה שחשוב הוא שהלוגיקה של שקילות מונעת חיתוך בין הקבוצות: אם את משתייכת לקבוצה הזו, בהכרח יש לך, או שצריכות להיות לך, כל האיכויות הקשורות בקבוצה הזו, ובהכרח אין לך, או שאסור שיהיו לך, האיכויות של הקבוצה השניה. כך, למשל, מובנית נשיות מול גבריות. הגבר הוא חזק, בטוח בעצמו, בוטה, מפרנס, רציונלי וכן הלאה, ואילו האישה היא חלשה, הססנית, עדינה, מטפלת בילדים, רגשית וכן הלאה. הרבה מהתכונות אינן טובות או רעות בפני עצמן – אין שום דבר אינהרנטי טוב בלהיות בוטה או רציונלי, ואין שום דבר אינהרנטי רע בלטפל בילדים או להיות רגשי או עדין. אבל התוויות הללו שואבות את הערך שלהן מהקבוצה שהן מיוחסות לה, ובו בזמן מחזקות את התפיסה של הקבוצה ככלל.

ישנן עדויות שמראות שהייחוס הזה של תכונות בהקשר המגדרי זולג באמצעות השפה גם למקומות בלתי הגיוניים בעליל. כך, למשל, מחקר של בורודיצקי ואחרים ((Boroditsky, Lera, Lauren A. Schmidt, and Webb Phillils. 2003. “Sex, Syntax, and Semantics.” In Language in Mind: Advances in the Study of Language and Thought, edited by Dedre Gentner and Susan Goldin-Meadow, 61–80. MIT Press.)) הראה כי בשפות כמו גרמנית וספרדית (או עברית), בהן לחפצים דוממים יש מין, הדוברים נוטים לייחס תכונות "גבריות" לחפצים עם מין זכרי ותכונות "נשיות" לחפצים עם מין נקבי, גם כאשר אותו חפץ מוגדר בשפות שונות במין שונה. כך, למשל "גשר" הוא נקבי בגרמנית, וגרמנים נטו לתאר גשרים במילים כמו יפה, אלגנטי, שברירי, עדין, בעוד שספרדים, שבשפתם גשר הוא זכרי, דיברו על גשר גדול, מסוכן, ארוך, חזק, יציב ומתנשא – לתיאור אותו הגשר בדיוק.

הדרך השניה להבנות זהויות היא הלוגיקה של ההבדלה. אם הלוגיקה של שקילות היא מדירה – היא קובעת בברור מי בפנים ומי בחוץ, הלוגיקה של ההבדלה היא מכילה. היא מאפשרת לשים בצד הבדלים קיימים ולהתעלם מהם כדי לאפשר לקבוצות נבדלות להיות חלק מאותה זהות. "הפרד ומשול". ההגדרה של הדרוזים ל"אחים לנשק" של היהודים היא פרקטיקה כזו, שמאפשרת לישראל לקחת קבוצה ששייכת לכאורה ל"אחר" (הערבים), ולהכליל אותה לתוך הזהות הפנימית. ((המערכה הנוכחית ליצירת הפרדה בין הערבים הנוצרים לערבים המוסלמים היא דוגמא נוספת ללוגיקה הזו.)) הדרוזים הופכים בכך ל"ערבים טובים" – דבר שמהווה, לכאורה, סתירה פנימית ("ערבי טוב הוא ערבי מת", אם לקחת את הגרסא הקיצונית של התפיסה המדירה). באותו האופן, הלוגיקה של ההבדלה מאפשרת ליצור אחדות אחת בין "השמאל", "הערבים", "הפליטים", כמו גם "האירופאים" ו"אנטישמים". לא בכדי המושגים הללו מתערבבים בשיח הישראלי. התכונות השונות זולגות מקבוצה אחת לשניה ללא הרף. הערבים מזוהים עם טרור, ומכאן שגם השמאלנים תומכים בטרור, וכמובן שהם גם שכחו מה זה להיות יהודים. כך גם מצליח השיח איכשהו להפוך את השמאלנים למי שמצד אחד "החברים שלו גרים בעזה", ומצד שני "רוצה לחיות בברלין". כך ה"איסלמיזציה" של אירופה הפכה מאיום מעורפל בו מנופפים אנשי ימין קיצוני ביבשת, למציאות ברורה ומוחלטת, עד כדי תיאורים של השליטה של המוסלמים באירופה (באמצעות פחד וטרור, כמובן) שמזכירים קצת את הפרוטוקולים של זקני ציון.

כך מושגים שהשמאל מזוהה איתם, או מנסה להיות מזוהה איתם, גם הם נעשים "מלוכלכים" – זכויות אדם, דמוקרטיה, בג"צ – כולם הופכים להיות מנוגדים לתכונות המגדירות את הזהות הפנימית: יהודי, ציוני, פטריוט, חזק, אמיץ, מוסרי, נחוש, ערכי, חכם וכן הלאה. ומי לא ירצה להיות שותף לסט תכונות שכזה? התוצאה היא שחלקים גדולים ממי שהיו יכולים בקלות להיות בשמאל, דוחקים עצמם ימינה כדי שלא להיות מזוהים איתו, או עוסקים במלחמות פנימיות כדי להראות ש"הם לא כאלו". ((מישהו אמר שלי יחימוביץ'?)) המיעוט שעוד נושא בגאון את הכותרת שמאל, מצד שני, עובר רדיקליזציה ומקבל עליו במידה לא קטנה את הדיכוטומיה של השיח של השקילות. כל פעם שמישהו בשמאל מדבר על "המחנה הדמוקרטי" אל מול "המחנה הלאומי" ((גם אני עשיתי זאת פעם, שלא תבינו אותי לא נכון.)) הוא מאשש את הדיכוטומיה הזו, ומחליש את הסיכוי ליצירת מחנה דמוקרטי אמיתי שיפרק את "המחנה הלאומי" וייקח ממנו את הבעלות על המונח "לאומי", כמו גם סדרת המונחים שהוקבלו אליו.

הבעיה היא שככל שהשמאל עובר יותר רדיקליזציה, מהלך כזה נהיה יותר ויותר קשה. ככל שאני אימצתי יותר את רעיון המדינה הדו-לאומית, כך נהיה לי קשה יותר לשלב ידיים עם מי שהעניין שלו בסיום הכיבוש הוא דווקא בשמירה על יהדותה של מדינת ישראל. ((מצאתי פתרון לכך, אגב, אבל לא נכנס לזה.)) החלקים השונים של המחנה הלאומי, או הימין, או איך שלא תקראו לזה, עשו סדרה של פשרות לא קטנות מבחינתם כדי ליצור זהות משותפת שתכיל את כולם, תדיר החוצה חלקים מהשמאל, ותשאיר מספיק מקום בשביל חלק לא קטן מהשמאל להצטרף לימין בלי להרגיש לא בסדר עם עצמם. בתמורה הם קיבלו את היכולות להוציא את השמאל מהמשחק הדמוקרטי הישראלי באותו האופן שערביי ישראל אינם חלק אמיתי מהמשחק הדמוקרטי. מהבחינה הזו, הגידול של מרצ בבחירות האחרונות, בו בזמן שהעבודה סובלת מסטגנציה, הוא אולי לא סימן טוב במיוחד. על הדרך הם נאלצו לוותר על כמה דמויות חשובות בימין שסבלו מתכונות "שמאלניות" מדי (מרידור, בגין, איתן; רובי ריבלין דווקא שרד).

הייתי רוצה להגיד שיש לי פתרון פשוט לבעיה, אבל כמובן שאין לי. זה לא שאני מגלה את אמריקה בהצבעה על הבעיה הזו, אם כי אני רוצה להאמין שאולי המחשבה על הבעיה במונחים האלו יכולה לעזור. גופים וארגונים בשמאל צריכים להושיט יד מאחורי הקלעים לגופים ואישים במרכז המפה הפוליטית שיש להם אמפתיה לפחות לחלק מהרעיונות שאנחנו רוצים לקדם. וכן, נאלץ לוותר או לדחות חלק מהם. וכן, זה יהיה קשה, ויאשימו אותנו שתמיד השמאל המתנשא והצבוע דוחה את האינטרסים של הנשים, או הערבים, או העניים, או המזרחים, לטובת דברים אחרים שנמצאים בעדיפות גבוהה יותר. והם יהיו צודקים לגמרי. אבל צריך לשבור את הלוגיקה של השקילות, וליצור הקבלות חדשות כאלו שיאפשרו לשמאל, או לחלק גדול ממנו, ליצור זהות חדשה שהוא  יהיה חלק משמעותי ממנה, לצד חלק גדול מהימין. נקודת האחיזה של הזהות הזאת לא יכולה להיות אחד המושגים ש"זוהמו" בשמאלניות. היא חייבת להיות תווית שהמחנה הלאומי טרם הפך לשלו, ושיקשה לעליו להפוך אותה לחלק מהשרשרת של ההקבלות של השמאל.

כאמור, אין לי פתרון, אבל אני רוצה להציע זרע של פתרון. גרגר. השמאל הישראלי צריך לאמץ את התווית "ישראלי". זו תווית שיכולה להכיל בתוכה גם יהודים וגם לא יהודים בקלות יחסית; שיש לה הקשרים אוטומטיים לדברים כמו פטריוטיות, שיכולים לשבור את שרשרת השקילויות הנוכחית. כבר היו נסיונות ראשוניים ולא מאורגנים לאמץ את התווית הזאת. ארגון "אני ישראלי", כדוגמא בולטת, אבל גם בצורות עקיפות יותר, כמו ארגון "ילדים ישראלים".

תהרגו אותי, אבל ההצעה שלי היא פחות או יותר למתג מחדש את השמאל בישראל עם התווית "ישראלי". לא "שוברים שתיקה" אלא "ישראלים שוברים שתיקה", לא "מפלגת העבודה" אלא "ישראל בעבודה" ((ישראל אחת…)). מהלך כזה יכלול בהכרח ויתורים מסויימים. זה אומר לוותר על אוכלוסיות רדיקליות שאינן מוכנות לקרוא לעצמן ישראליות, זה אומר לאמץ בחום ובאהבה את הסמלים של ישראל, כולל הדגל וההמנון על כל הבעיתיות שבכך מבחינת ההדרה שגלומה בהם. השמאל הוא ברובו הגדול פטריוטי – אנשים שנשארים ונלחמים ((לא אני, כמובן, אני דרעק.)) לא עושים את זה מתוך חוסר אכפתיות למקום – אבל החשש המוצדק מהדרה של האוכלוסיה הערבית מונע ממנו פעמים רבות להביע את הפטריוטיות הזאת. אלא שבכך אנחנו מקבלים את שרשרת השקילויות הקיימת. אנחנו צריכים לקבוע שרשרת חדשה, כזו ש"פטריוט", "ישראלי" ו"שיוויון יהודי ערבי" יהיו בה באותו הצד.

השמאל בישראל מרגיש עכשיו, קצת, כמו שהרגיש הימין תחת שלטון מפא"י. בגין הצליח לעשות את המהפך שלו בגלל שהוא הצליח ליצור זהות חדשה, ליצור שרשרת שקילויות חדשה, שהעבירה את חירות בבת אחת ממעמד של מפלגה קיצונית שלא מדברים איתה בכלל למרכז הבמה הפוליטית. לקח לימין למעלה מעשרים שנה עד שהשלים את המהלך והדיר את השמאל החוצה לגמרי. אבל הוא הוכיח שהמהלך הזה הוא אפשרי. עכשיו אנחנו צריכים לגלות איך.

האמת ורק האמת

הגיע הזמן לפתוח קטגוריה של "דובי מדבר על דברים שהוא לא באמת מבין בהם".

דיסקליימר: אחת לכמה זמן אני מגיע למסקנה הבלתי נמנעת שאני צריך להבין מה זה פוסט-סטרוקטורליזם כי מסתבר שזה קשור איכשהו לתזה שלי. הבעיה היא שאני ממש גרוע בפילוסופיה, ומאוד מתקשה לקרוא את הטקסטים הרלוונטיים ולהפיק מהם משהו אינטליגנטי. עכשיו זה זמן כזה, ולכן ריכזתי לעצמי כמה טקסטים של ועל פוקו וניסיתי להבין משהו מהם. הפוסט הזה הוא לא ניסיון ולא מתיימר להיות ניסיון להסביר משהו על פוסט-סטרוקטורליזם לקורא ההדיוט. זהו ניסיון שלי להסביר לעצמי משהו בנושא, שבשאיפה יהיה מעניין לקורא ההדיוט, ואולי אפילו יזדמן לכאן מישהו שמבין יותר ממני בנושא ויעזור לי להבין את זה, כי אלוהים עדי שאין לי מושג על מה הם מדברים. אני כותב את הדיסקליימר הזה כאן כי הכתיבה שלי נוטה להיות לא מאוד מסוייגת בד"כ, ואני לא רוצה שיווצר הרושם השגוי שאני טוען שמשהו ממה שכתוב כאן הוא נכון או אמת באיזשהו מובן של המילה. אני לא לוקח שום אחריות על מי שמבסס את ההבנה שלו של פוסט-סטרוקטורליזם על מה שכתוב פה.

אחד האלמנטים שזוכים לעיתים קרובות ללעג מצד אנשים נורמליים בתאוריות פוסט-סטרוקטורליסטיות ופוסט-מודרניות, בעיקר החלקים מהם שעוסקים בסוציולוגיה של המדע, היא הטענה ש"אין אמת", או שהאמת היא יחסית, או, בניסוחים מעצבנים במיוחד, דברים כמו "פיזיקה היא מדע גברי ולבן, בעוד שהאמת של תחומי דעת של 'האחר' כגון מדע נשי היא קורבן לדיכוי בשדה הכוח ההגמוני", או משהו מופלץ שכזה. ((ואי אפשר לדבר על הנושא הזה בלי להזכיר את פרשת סוקאל.)) התגובה האוטומטית, שלי ושל אחרים, היא בד"כ משהו בסגנון "מדע הוא מדע, הוא לא גברי ולא נשי", או, אם אנחנו חשים קצת פחות נדיבים באותו רגע "ברגע שה'מדע הנשי' (או הסיני, או ההודי, או מה שלא יהיה) יצליח לגרום למטוס לטוס, אני אתייחס אליו כאמת. בינתיים, האמת היא שפיזיקה מאפשרת לנו לבנות מטוסים שנשארים באוויר". במסגרת הניסיון שלי בכל זאת  לגשת בצורה חיובית לפ"ס, אני אנסה בשורות הבאות להסביר את הטענה הזו באופן שנראה לי שתואם את מה שהגישה הזו מנסה לטעון, וגם יכול להיות מקובל עלי כאמירה קבילה.

פ"ס מתעניינת בתפיסת המציאות שלנו כתוצר של הבניה דרך שיח (discourse) – כלומר, היא מבדילה בין מציאות אובייקטיבית חיצונית שקיימת או לא קיימת אי שם, לבין מה שאנחנו כבני אדם יוצרים כשאנחנו בוחנים ומדברים על המציאות הזו. לשיטתם של הפוסט-סטרוקטורליסטים, כל אמירה על המציאות יכולה להאמר רק באמצעות הכלים השיחיים שקיימים בידינו, בין אם מדובר על מילים, נוסחאות או ציורים. בפשטות – אנחנו צריכים כלי תקשורת כלשהו כדי לתקשר מסרים. אי אפשר להגיד משהו שאין מילים להגיד אותו בהם. כמובן, אפשר לנסח מילים חדשות – הטענה אינה שהשפה קפואה במקום ולא יכולה להתפתח – אבל ההתפתחות הזאת בעצמה מוגבלת פשוט משום שמילים חדשות צריכות גם הן להיות מוגדרות על ידי מילים קיימות. עוברת כברת זמן עד שמושג חדש הופך למספיק עצמאי בשיח כדי שהמשמעות שלו תחרוג מהמשמעות של המילים שהגדירו אותו בתחילה. בזמן הזה המושג צובר משמעויות נוספות ועקיפות, והופך לגדול יותר מההגדרה שלו לבדה.

מכל זה נובע שהמשמעות של כל אמירה היא תלוית הקשר תרבותי. לא רק במובן הטריוויאלי שאמירות מסוימות תהיינה חסרות משמעות בתרבויות שלא קיימים בהן מושגים מתוך האמירה (אני אני אספר לבן שבט יששכר בישראל התנ"כית על הצעד וחצי והטבעה שעשיתי אתמול שבזכותם זכינו באליפות הכדורסל, לאמירה שלי לא תהיה שום משמעות בעיניו ויתכן שיכריזו עלי כאחוז דיבוק, או כנביא), אלא גם במשמעות שמאפיינים של אותה אמירה יכולים להשתנות בהתאם להקשר התרבותי בו האמירה נאמרת. מאפיינים כמו ערך האמת של האמירה.

ערך האמת של אמירה נובע מתוך החוקים שקובע השיח, המערכת התרבותית הכוללת, לגבי מהי אמת. לאמירה "קימור כנף המטוס גורם לכוח עילוי שדוחף את הכנף למעלה" יש ערך אמת חיובי לא בגלל שהאמירה הזו תואמת מציאות חיצונית אבסולוטית, אלא בגלל שהשיח הקיים בתרבות שלנו מגדיר חוקים שהאמירה הזו עומדת בהם. תאמרו – אבל באמת כנף מטוס עם קימור יוצרת כוח עילוי שגורם למטוס להדחף למעלה", אבל הפוסט-סטרוקטורליסטים יענו שאין לכם שום דרך לדעת שזו "האמת". כל מה שאנחנו יכולים לדעת הוא שהאמירה הזו שימושית למטרה מסויימת. המטרה שהיא שימושית עבורה היא יצירת ניבוי שעל בסיסו אפשר לבנות ניסוי שיאשש את האמירה (ולצורך העניין, כל פעם שמטוס ממריא זהו ניסוי שמאשש את התאוריה הזו). אתם מכירים את הכלל הזה בשם "השיטה המדעית", אבל הגישה הפוסט-סטרוקטורליסטית עושה היפוך מעניין: במקום להגיד שמה שיוצר ניבוי שניתן לאשש באמצעות ניסוי הוא האמת, היא אומרת שהתרבות המערבית הרציונלית מגדירה כאמת את מה שיוצר ניבוי שניתן לאשש באמצעות ניסוי.

פיזיקאים תיאורטיים יודעים שהמודלים שהם מציאים הם לא בהכרח "האמת". יכול להיות שהם "האמת", אבל זה לא באמת משנה. זה לא באמת חשוב אם יש או אין חלקיק ממשי שמתאים לתיאור של גרביטון. מה שחשוב הוא שהיקום מתפקד כאילו יש חלקיק כזה. אולי יום אחד תצוץ תאוריה חדשה שתסביר את התנהגות היקום בלי להצריך את קיומו של חלקיק כזה, ותצליח אפילו להסביר דברים שהמודל הנוכחי לא מצליח להסביר, ואז הפיזיקאים יעבירו בשמחה [דמיינו התייחסות לקון כאן] את הגדרת ה"אמת" שלהם מהמודל הישן למודל החדש. ההבדל בין המודלים אינו בכך שאחד אכן "אמיתי" יותר מהשני – בהחלט יתכן ששניהם תאורים "שגויים" לחלוטין של המציאות האובייקטיבית שאינה נגישה לנו. ההבדל נעוץ בכך שאחד יותר שימושי מהשני.

אבל מי אמר שאנחנו רוצים לבנות מטוסים בכלל? ישנן חברות שבהן בניית מטוסים לא הייתה בראש סדר העדיפויות, ולכן מה שהיה שימושי עבורן שונה ממה ששימושי עבורנו. כאן, כמובן, נכנס מושג הכוח, שמרכזי בהגות של פוקו ורבים אחרים. מה שימושי לנו נקבע במידה רבה על ידי מי שנמצא בעמדת הכוח, והוא יכול לדכא "אמיתות" אחרות ששימושיות יותר עבור מתמודדים אחרים על עמדת הכוח. כך, מה ששימושי עבור אלו שבעמדת כוח בחברה פיאודלית זו מערכת דתית שתייצר הצדקה מוסרית לשליטה של האוליגרכיה על האיכרים. ((אני אשאיר לכם לבנות את האנאלוגיה מכאן ל"אמת המדעית" של מדע הכלכלה המודרני.)) אין משמעות הדבר שכל פיזיקאי צריך להעביר את הרעיונות שלו דרך מסננת ממשלתית שתאשר את השימושיות של המדע, ((למרות שבהחלט היו מקומות בעולם בהם זה קרה – רוסיה הסובייטית כדוגמא בולטת. במידה רבה, הסיבה לכך היא בדיוק ההתאמה בין המדע המודרני לבין השיח הליברלי ההגמוני בעולם המערבי – השניים הזינו האחד את השני על פני מאות השנים האחרונות. רוסיה הסובייטית נתקלה בבעיה משום שהייתה צריכה לדכא את הערכים הליברליים המובנים לתוך השיח המדעי, בו בזמן שנזקקה לתוצרים הטכנולוגיים שלו.)) אלא שיש התאמה ברמת השיח בין העקרונות הגלומים בשיטה המדעית עצמה לבין העקרונות הגלומים בשיטת המשטר הנהוגה במדינות מערביות, במובן הרחב של המושג "שיטת משטר".

אחת העבודות המוכרות ביותר של פוקו היא ספרו "השגעון בעידן התבונה". ((כתיכוניסט עם יומרות אינטלקטואליות רכשתי עותק של התרגום העברי של הספר, ואני אפילו זוכר שקראתי איזה פרק או שניים, אבל בשלב כלשהו הבנתי שאין לי מושג מה קראתי על עכשיו, וויתרתי על המשך הקריאה.)) התזה המרכזית של הספר היא שההגדרה של שגעון השתנתה לאורך מאות השנים האחרונות כדי לשרת מבני כוח שונים. לימים פוקו סיפר שבחר בפסיכיאטריה כמקרה המבחן שלו כי האמין שזו תהיה מטרה קלה מבחינת הנכונות הציבורית לקבל את הביקורת. המעורבות של כוח בהגדרות של פסיכיאטריה הרבה יותר גסה ובולטת מאשר במדעים כמו פיזיקה או ביולוגיה, והדבר נכון גם כיום – ההרגשה שיש משהו מגוחך בכך שעד אתמול הייתי בריא, אבל בגלל שהיום יצאה מהדורה חדשה של ה-DSM הפכתי לחולה במחלת נפש (או להפך), היא אינטואיטיבית ולא מצריכה יותר מדי מאמצים כדי לשכנע אנשים. המהות ההבנייתית של הגדרת סט מאפיינים כ"הפרעה" מתוך צו (by fiat) ולא כאמת אובייקטיבית חיצונית, ברורה הרבה יותר מאשר השימושיות של השיטה המדעית.

מכאן, אם כן, נובעת הביקורת על "מדע גברי" או "מדע לבן" – ההגדרה של "שימושי" נובעת מתוך הקשר תרבותי מסויים ומתוך מערך כוח מסויים. כאשר מערך הכוח משתנה, משתנה גם ההגדרה של שימושיות, ונפתחים בפנינו ערוצים חדשים של שאלות מדעיות, של מחקר מדעי, ושל "אמת", שניצבים לא בניגוד לאמת ולמדע המערביים המוכרים לנו, אלא לצידם, כשווי ערך להם, בהקשרים הרלוונטיים. המשמעות, אם כך, היא לא שכל דבר יכול להיות אמת, או שכל אמירה שמישהו חושב שהיא אמת היא אכן אמת, אלא שיש אמות מידה שונות (ושוות ערך) לבדיקת אמת. אבל מתוך זאת אפשר גם להסיק שאי אפשר להשליך אמת בהקשר אחד לאמת בהקשר אחר. אם האמת בהקשר אחד אינה נמדדת לפי השימושיות שלה לפיתוח טכנולוגיה, כנראה שלא כדאי למישהו לתכנן מטוס על בסיס האמת הזאת (ואכן, אנחנו נופתע אם מערכת כזו תייצר בכלל אמיתות שנוגעות לבניית מטוסים) — אבל אין בכך משום שלילת ערך האמת של האמירה בהקשרה.

כאמור, לא לוקח אחריות על הנאמר לעיל, ואין לי שום כוונה לנסות להגן על התאוריה כפי שאני מבין אותה מפני מתקפות מודרניסטיות, כי אני לא בטוח שאני עצמי לא בצד המודרניסטי בדיון הזה. כמו כן, אין ספק שכל התחום לוקה בז'רגוניזציה קשה, שהיא אולי הכרחית במקרים מסויימים כדי להעביר ניואנסים מורכבים, אבל בה במידה משמשת ככסות לאנשים שמברברים את עצמם לדעת. העובדה, שסוקאל חשף, שגם מומחים לכאורה בתחום לא בהכרח יודעים להבדיל בין טיעון מורכב אך ראוי לבין קשקוש רווי באז-וורדס, ((סליחה, זה פשוט נורא שאני חושף אתכם לזוועה הזאת. הנה תקציר לבעלי לב חלש.)) היא קטלנית עבור תחום המחקר כולו. אני רוצה להאמין שבשנים שעברו מאז חל שיפור בנושא. (וזה, כמובן, בלי להזכיר הפרסומים בעת האחרונה שמראים שחלק גדול מהמחקרים המתפרסמים בכתבי עת מדעיים (למשל, בנושא סרטן) אינם ניתנים לשחזור, כך ש-נייה נייה הכל עובר עליכם!).

כמובן, אל תתנו לזה להפריע לכם לבקר את הטקסט הזה מאיזו כיוון שבא לכם – כתבתי אותו כדי ללמוד, ואני אלמד עוד יותר מהביקורות שלכם.

רק שמאל ושמאל

היום הבלוג מציין שבע שנים לקיומו, ולכבוד המאורע החלטתי לקיים סוף סוף חוב ישן שלי (לפני שתגיע שנת שמיטה). מדובר בפוסט שהוזמן על ידי אחד התורמים לקמפיין הפריימריז שלי (זוכרים את זה? הוי, משובות נעורים…). הוא שאל אותי למה, בעצם, אני חושב שהעמדה הליברטריאנית, של ימין כלכלי ושמאל חברתי, היא לא עקבית. כלומר, למה אדם שמאמין בשלל זכויות וחירויות לא יכול להאמין באותה מידה במרכזיותה של הזכות לקניין.

טיוטא של הפוסט הזה ישבה לי כבר הרבה זמן בקרביים של הבלוג, וכל פעם שהתקרבתי אליה חטפתי בלקאאוט מוחלט ולא הצלחתי להתקדם. אז החלטתי למחוק הכל ולהתחיל מההתחלה. נקודת הפתיחה שלי היא דיון שנערך לאחרונה בפייסבוק שנגע, בין השאר, בשאלת ההבדל בין השמרנים לליברלים בארה"ב (המונחים קצת מבלבלים, כי ליברלים, אבל הכוונה בארה"ב במונח הזה היא בד"כ ליברליזם חברתי עם יותר נכונות לפגוע בזכויות הקניין כדי לקדם זכויות אחרות; מרצ כאלה). בר הפלוגתא שלי בדיון טען ששמרנים מחוייבים לחירות, בניגוד לליברלים. אני קבלתי על העמדה הפשטנית הזו, בין השאר באמצעות בדיחה ישנה: איך קוראים לשמרן שגילה שהבת שלו לסבית? ליברל.

כמו כל בדיחה, יש בה גרעין של אמת – אבל כמובן שהדברים לא כל כך פשוטים. שמרן (כלומר, מי שהוא גם ימין כלכלי וגם ימין חברתי) שיגלה שבתו היא לסבית עשוי לשנות את עמדותיו בנושאים מסויימים. למשל, ההכרות האישית הקרובה עם צרכיה של לסבית עשויה להוביל אותו אותו לתמוך בזכויות להט"ב. אבל, כמובן, הדבר לא מחייב אותו לבצע את המעבר המלא לשמאל חברתי ושמאל כלכלי. המהלך יכול להעצר בכל מיני מקומות. אבל קשה יותר להצדיק תמיכה בזכויות של מיעוטים מיניים מבלי להצדיק גם תמיכה בזכויות של מיעוטים מגדריים או מיעוטים אתניים. לכן, תחנת העצירה הנוחה ביותר בדרך מימין לשמאל היא בעמדה הליברטריאנית. זוהי עמדה שהיא על פניה עקבית לגמרי בפני עצמה: המושג המרכזי הוא החרות, והוא משמש באופן זהה עבור כל האספקטים של החיים: חירות מינית, חירות דתית, חירות אמנותית, וגם, כמובן, חירות כלכלית.

למעשה, היא כל כך עקבית ורציונלית, במבט שטחי, עד כי ליברטריאנים רבים מתפתים להאמין שזו עמדה א-אידאולוגית, שהליברטריאניזם הוא נקודה ארכימדית, מחוץ למערכת, שמבטלת למעשה את האידאולוגיה כגורם משפיע, ומכאן שהיא "רציונלית" יותר מהעמדות האידאולוגיות מימין ומשמאל. כי הרי מה הוא הדבר שגורם לשמרן שגילה שבתו היא לסבית להפוך לליברל? אמפטיה. רגש. חוסר רציונליות. ומהו הדבר שגרם לאותו אדם להיות שמרן מלכתחילה? מסורת. דת. חוסר רציונליות. זו הסיבה שליברטריאנים רבים יאשימו אנשי שמאל בכך שהעמדות שלהם מעוותות על ידי אידאולוגיה, ובמרומז יטענו שהעמדות שלהם עצמם הן האמת הטהורה, שיקוף מדעי ונטול רגשות של המציאות. העניין הוא שגם בתקופה שאני עצמי הייתי ליברטריאן לא יכולתי להסכים לגישה הזו. הליברליזם, טענתי, צריך להיות "דת מדינה", ((אז קראתי לזה הומניזם.)) כי הוא אידאולוגיה לא פחות מאשר השמרנות או הסוציאליזם. צריך ללמד אנשים להיות חופשיים — או, ליתר דיוק, צריך לחנך אותם לאפשר לאחרים לפעול בחופשיות. ומכאן – שליברטריאניזם הוא אידאולוגיה ככל האידאולוגיות. כלומר היא קובעת את "הראוי" ולא רק משקפת את "המצוי". היא יוצרת היררכיה של טוב. וברגע שמכירים בכך, מראית העין של עקביות קורסת.

כי ליברטריאן שמאמין שאפשר פשוט לתת לכל הורה לבחור את החינוך של ילדיו בעצמו, ושמהלך כזה יאפשר למדינה הליברטריאנית לשרוד, מוליך עצמו שולל. כלומר, באופן פרדוקסלי לחלוטין, כדי לקיים חברה ליברטריאנית, היא חייבת להיות ריכוזית — או לכל הפחות מהפכנית במובן הקומוניסטי של המילה, כלומר היא חייבת להתחיל מדיקטטורה של הליברטריאנים, שיהפכו את החברה בעל כורחה לחברה ליברטריאנית, ורק אז ניתן יהיה לשחרר את האזרחים לחיות את חייהם כאטומים עצמאיים.

אבל לא צריך ללכת לקיצוניות כזו כדי לראות את הכשלים של הליברטריאניזם כשיטה "טהורה". ופה אנחנו מגיעים לאינהרנטיות של תפיסה שמאלנית לעומת תפיסה ימנית. לחוסר הקוהרנטיות של "שמאל חברתי עם ימין כלכלי", כמו גם "ימין חברתי ושמאל כלכלי".

זכויות, כפי שכל אחד יודע, נוטות להתנגש אלו באלו לפעמים. מה שמנחה אותנו בקביעה איך להתמודד עם כל התנגשות כזו היא המערכת האידאולוגית שלנו. המערכת השמאל-ליברלית יוצרת סבך מורכב של העדפות וקשרים בין הזכויות השונות שמאפשר איזון ביניהם, כדי שאף זכות לא תפגע יותר מדי. יהיה זה שקר לטעון, כפי שטען אותו בר פלוגתא שלי מהדיון למעלה, שהליברלים החברתיים לא דואגים לחירות. להפך – הם דואגים לכל החירויות במידה שווה, ולכן הם מכירים בכך שלפעמים הזכות שתאלץ לוותר בהתנגשות בין כמה זכויות תהיה זכות הקניין – לפעמים ראוי לצמצם את חופש הקניין כדי להבטיח חירות אחרת שהפגיעה בה תהיה משמעותית מדי. ושימו לב: לצמצם, לא למחוק, לא להעלים. לא מדובר בקומוניזם (גם הוא, לדידי, לא אידאולוגיה קוהרנטית ויציבה, ואין זה מפתיע שבכל יישום של האידאולוגיה הזו היא הפכה כמעט מיד לגישה שדומה יותר דווקא לימין מוחלט). לקחת מס הכנסה פרוגרסיבי פוגע בחופש הקניין שלי, אבל ממש לא מבטל אותו.

אבל הגישה הליברטריאנית מעמידה תמיד את זכות הקניין כזכות הראשית. הקביעה הזו נובעת מכך שמבלי התערבות חיצונית, כל התנגשות בין זכויות תוביל בהכרח לנצחון זכות הקניין. כלומר, הגנה על זכויות אחרות מצריכה התערבות אקטיבית, בעוד שהגנה על זכות הקניין היא פאסיבית. לא צריך לעשות שום דבר כדי לשמור עליה – צריך רק לא לעשות שום דבר. חוסר הנכונות הזה לנקוף אצבע כדי להגן על זכויות אחרות ברגע שהדבר יפגע בזכויות הקניין נובע מהתועלת המוסרית של האידאולוגיה הליברטריאנית. אין זה מקרה שרוב המחזיקים בה הם אנשים ש"בנו את עצמם". לא רק שלשיטתם המדינה מונעת מהם להגיע למלוא הפוטנציאל שלהם, אלא שהאידאולוגיה שהם מחזיקים בה גם מאפשרת להם לטפח את הפנטזיה לפיה הם הנבחרים, כאילו העולם הוא מריטוקרטיה אמיתית וטהורה.

יסודותיה של התפיסה הזו נעוצים במה באותה אבחנה קלאסית של מקס וובר על המוסר הפרוטסטנטי. האסקטיציזם של הפרוטסטנטים נבע מכך שהם האמינו שהצלחה בחיים האלו היא אינדיקטור טוב להיותם מבין "הנבחרים" שילכו לגן-עדן. אינדיקטור, אבל לא מוחלט. כלומר, ההצלחה בחיים האלו יכולה אולי לתת להם מעט שלוות נפש, אבל הם עדיין לא יכולים לדעת בוודאות, ובוודאי שהם אינם יכולים לראות בהצלחה הכלכלית שלהם משום רשות לחטוא. מכאן נבעה צורת החיים של עבודה קשה, מבלי שפירות העבודה הזו ישמשו לדבר פרט להשקעה חזרה בעוד יותר עבודה קשה.

אידאולוגיה ליברטריאנית היא פחות או יותר מה שקורה כשלוקחים את הגישה הפרוטסטנטית הזו ומורידים ממנה את השכבה של אימה מוחלטת לגורלה של נפש האדם הנצחית: חטא היוהרה. האמונה שההצלחה שלי כרגע מוכיחה שאני יותר טוב מאלו שלא הצליחו, כי ההצלחה שלי היא תוצאה של האיכויות האישיות שלי ותו לא, והכשלון שלהם הוא תוצאה של האיכויות האישיות שלהם ותו לא. לכן לקחת מההצלחה שלי ולתת להם זה לא סתם פעולה לא יעילה כלכלית – זו עוולה מוסרית מהדרגה הראשונה. עיוות מוחלט של המוסר הטבעי.

במילים אחרות, העמדה הליברטריאנית היא לא באמת שמאל חברתי וימין כלכלי. היא רק ימין כלכלי. השמאל החברתי לא יכול לבוא לידי ביטוי כל עוד עליונותה של הזכות לקניין נשמרת בקנאות. האמירות לגבי חירויות הפרט האחרות נותרות לא יותר ממס שפתיים, והתוצאה היא שמרנות חברתית מתוך מחדל (להבדיל מימין "אמיתי" שבו השמרנות החברתית היא בכוונה תחילה).

העמדה הפרטיקולריסטית של הימין נובעת מתוך אמפטיה מוחלטת לקבוצת הפנים וחוסר אמפטיה מוחלט לקבוצת החוץ. העמדה האוניברסליסטית של הליברליזם החברתי נובעת מתוך אמפטיה לכלל וחוסר נכונות להציב גבולות בין סוגים של בני אדם (אלו, כמובן, מקרי הקיצון. רוב בני האדם אינם נוקטים עמדה מוחלטת לכאן או לכאן – גם שמאלנים נוקטים במידה של פרטיקולריזם, וגם ימנים מוכנים להכיר במידה של אמפטיה כלפי קבוצות חיצוניות בתנאים מסויימים). העמדה הליברטריאנית, לעומת זאת, בנויה לכאורה על חוסר אמפטיה לכל, אך למעשה היא מבוססת על אמפטיה כלפי אלו שהצליחו כלכלית. היא מאפשרת לכלכלה לקבוע את קווי הזהות באופן מוחלט (בכך היא דומה במקצת לקומוניזם, שוב), ואז מנציחה ומתחזקת אותם. השילוב של שיח ליברלי-חברתי לתוך האידאולוגיה הזו הוא, על כן, מזויף במקרה הרע, וסתם קישוט במקרה הטוב.

מי שחושק בעמדה קוהרנטית צריך לבחור, בסופו של דבר, בין ימין ושמאל. מובן, כאמור, שגם בתוך כל אחד מהמחנות יש עמדות שונות ונקודות איזון שונות, אבל הניסיון לשבת על הגדר דינו להכשל.

וזו הסיבה שנטשתי את הגישה הליברטריאנית ועברתי להיות שמאל סוציאל-דמוקרטי. אני מקווה שההסבר הזה, גם אם אינו משכנע, לפחות נהיר דיו.

הסינדרלה ממעמד הביניים

[אנחה…]

ד"ר יערית בוקק-כהן מהחוג לסוציולוגיה במכללת אריאל פרסמה טור בטמקא שמקונן על כך שהישראלים, לכאורה, הפסיקו להעריך את אלו שמצליחים והתחילו, באיוולתם, להעריך דווקא את אלו שסבלו הרבה בחייהם. קטונתי, כמובן, מלבקר את איכותה האקדמית של עבודתה של בוקק-כהן — אם כי אי אפשר שלא לתהות על ד"ר לסוציולוגיה שמתחילה את הטור שלה באקזוטיזציה של "שבטים במזרח אסיה", והתמיהה עוד גוברת כשמגלים שה"שבטים האקזוטיים ממזרח אסיה" דווקא חיים באזור הרי האנדים בדרום אמריקה (ושבאופן כללי התיאור שלה בטור לא בדיוק תואם את השבטים הללו, שאינם מטריארכליים כלל).

אבל אני ארהיב עוז ואבקר את הפרשנות הנוקבת של בוקק-כהן על החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת בתוכניות ריאליטי. כן כן, קראתם נכון. תוכניות הריאליטי – אותם תוצרים טלוויזיוניים נחותים שמהנדסים תגובות אנושיות כדי להשיג רייטינג הם, לדעתה, מראה המשקפת תמונה חדה של החברה הישראלית על חולייה. ועל מה מלינה בוקק-כהן? על כך שבתוכניות הללו מתמודדים בעלי רקע אישי קשה (מה שפעם קראו לו "באו ממצוקה") מקבלים, רחמנא ליצלן, את חמלת ואהדת הקהל, בעוד ש"ישראלים שגדלו בתנאים סוציואקונומיים מיטביים ומפגינים ביטחון עצמי, דווקא חוטפים מטח של ביקורות נוקבות ובוטות מהשופטים או מהקהל," המסכנים.

את זאת מכנה בוקק-כהן "יוקרת הסבל", והיא טוענת שתופעה זו מערערת את יסודות האתוס ההישגי של מוסר עבודה גבוה ותמורה נאותה. לא פחות. היא אפילו מאשימה את "גיבורי התרבות" הללו בכך שהם נותנים לגיטימציה ואף מעודדים תופעות עברייניות, באשר — אני יכול רק לשער, כי הדברים לא נאמרים במפורש — הצופה בבית עשוי לרצות להפוך לפושע ומסומם כדי שבבוא היום יזכה לאהדת הקהל בתוכנית ריאליטי בה יפרוש את סיפורו האישי קורע הלב.

בוקק-כהן מתעלמת לחלוטין מכך שלא מדובר פה על שני אתוסים שונים, אלא על שני חלקים של אותו האתוס. אתוס ההצלחה, או יותר נכון מיתוס ההצלחה, אינו עוסק באותם אלו שנולדו עם כפית זהב בפיהם ובעבודה קשה וסיזיפית קיבלו משרת סמנכ"ל בחברה של אבא שלהם. הוא עוסק בדיוק באותם אלו שחצבו את דרכם מהתחתית לפיסגה, מעוני לעושר, מכלום להכל. בדיוק את האנשים הללו המיתוס הזה מבקש להלל, ובדיוק על המיתוס הזה בונות תוכניות הריאליטי שבמכוון מעמידות את המועמדים הללו במרכז, מייצרים סיפורי סינדרלה בין אם הנעל מתאימה ובין אם לא.

בוקק-כהן, אם כן, מבכה — וסליחה על שאני משתמש במילה הזו כאן — את זה שהפריבילגיות שלה אינן מוחלטות. שהמוצא, ההשכלה והמצב הסוציו-אקונומי שלה מציבים אותה בעמדת נחיתות כלשהי, ואפילו תהא זו עמדת נחיתות מדומיינת, בשולי שוליו של העולם הכלכלי והחברתי, במסלול אחד זניח של מוביליות חברתית שרוב האנשים עם רקע סוציואקונומי מיטבי לא זקוקים לו כלל בין כה וכה. שיש כאן משהו שאולי עשוי להראות בעיני מישהו כאיזון, ולו קל שבקלים ומגוחך ומופרך לחלוטין במהותו, של היתרונות שלה (ושלי, יש להודות) על אלו שהיא רואה בהם כנחותים ממנה.

כי הניאו-ליברל אוהב להאמין שהשוק הוא שקובע את ערכו של האדם, אבל רק כל עוד השוק חושב שהניאו-ליברל שווה יותר מאשר כל האחרים. אחרת מתרחש "כשל שוק", "אנומיה שמובילה לאנומליה", שיש לתקן אותה מיד, כי הרי לא יתכן שהשוק יעדיף, ולו בצל צילו של קמצוץ, מישהו אחר, "אקזוטי", על פני מישהו מבני דמותה של ד"ר יערית בוקק-כהן.

לא קשור בשום צורה: יו! פרק 50 השנה של דוקטור הו! הנה טעימה קטנה ונטולת ספוילרים: