פייסבוק וטוויטר מדגימים למה רעש זה טוב ואות טהור זה רע

היום האזנתי לפרק האחרון של Ways of Hearing, סדרת פודקסטים (מומלצת) על קול ועל האופן שבו אנחנו שומעים בעידן הדיגיטלי. הפרק האחרון עסק ברעש במשמעות הטכנית שלו, של אות ורעש (signal and noise) – מה שאנחנו רוצים לשמוע, לעומת כל שאר הדברים שאנחנו שומעים אבל לא מעניינים אותנו.

בסוף הפרק הראה דיימן קרקובסקי, המגיש, כיצד למעשה כל הסדרה עסקה באות ורעש, ובאופן שבו בעידן הדיגיטלי היחס שלנו לקול הפך לאובססיה לטוהר האות והעלמת הרעש: אנחנו רוצים לשמוע רק מה שאנחנו מעוניינים לשמוע, בלי שום רעשי רקע והפרעות. בתוך כך, אנחנו מאבדים את כל מה שהרעש נותן לנו ביום-יום: הקשר, מידע פריפריאלי שמאפשר לנו לדעת על דברים שקורים סביבנו גם אם אנחנו מתרכזים במשהו אחר. אחת הדוגמאות שהוא נותן זה האופן שבו אוזניות מפרידות אותנו מהסביבה כשאנחנו הולכים ברחוב, מונעות מאיתנו לשמוע את העיר שסביבנו ומאפשרות לנו להתנתק מהסביבה המיידית שלנו. אפשר לחשוב גם עם שירותי מוזיקה כמו ספוטיפיי, שמתאמצים לספק לנו רק מוזיקה שדומה למוזיקה שאנחנו כבר אוהבים, בניגוד לתחנות רדיו שעשויות לחשוף אותנו, בתאוריה, למוזיקה שעוד לא נתקלנו בה ואולי נאהב. או חנויות מוזיקה ברשת שמאפשרות לנו למצוא בדיוק את מה שחיפשנו באופן ישיר, בניגוד לחנויות תקליטים שם אולי בדרך לאיתור האלבום שרצינו נתקל במשהו חדש שימשוך את תשומת ליבנו.

אבל כפי שקרקובסקי מציין בעצמו, האובססיה הזו לאות טהור אינה מוגבלת לאודיו. גם רכישת ספרים און-ליין, למשל, סובלת מאותה בעיה לעומת חנויות ספרים פיזיות. (אני עדיין נכנס לפעמים לחנויות ספרים כדי לעיין ולקוות להתקל במשהו חדש שאולי יעניין אותי, למרות שההעדפה שלי היא לקרוא הכל על הקינדל. והשאלה איך לתמוך במודל של חנויות פיזיות בלי למלא את הבית שלי בספרים כבדים מטרידה אותי לפרקים.)

אפשר להרחיב את הדיון עוד יותר. בעת האחרונה אני נמצא הרבה פחות בפייסבוק, והרבה יותר בטוויטר. עם השנים שני השירותים נעשו יותר ויותר דומים זה לזה. ההרחבה של ציוצים בעת האחרונה ל-280 תווים (לא אצלי, עדיין, אבל בקרוב, אולי), כמו גם ההקלה על תיוג, שרשור וקישור למדיה אחרת בטוויטר המשיכו את הטרנד הזה. אבל כמה מרכיבים בסיסיים נותרו שונים מאוד בין שני השירותים.

אחד הבולטים שבמרכיבים הללו, לדעתי, זו השאיפה של פייסבוק לאות טהור, וההעדפה של טוויטר לרעש. פייסבוק משתדל להציג לנו אך ורק דברים שיעניינו אותנו, ושיגררו תגובה (engagement) שלנו — למעט, בעצם, התוכן השיווקי שהם דוחפים לנו לפיד. בטוויטר, לעומת זאת, נשארו פחות או יותר נאמנים למודל של הפיד כרצף כרונולוגי הפוך של הציוצים מרשימת הנעקבים שלנו (למעט התוספת היחסית חדשה של "דברים שאולי פספסת"). בפייסבוק, אם האלגוריתם חושב שמשהו שפרסמתם לא יעניין אותי, הוא לא יופיע לי בפיד. בטוויטר, אם פרסמתם משהו בטווח הזמן שבו הסתכלתי על הפיד, אני אראה אותו.

זו הדגמה מעניינת של האפקט של רעש ומחיקתו מהתודעה. כן, בפייסבוק אני קורא הרבה פחות דברים שלא מעניינים אותי. מצד שני, בפייסבוק יוצא שאני בעיקר קורא על אותו דבר שוב ושוב ושוב. בטוויטר, לעומת זאת, אני אני נתקל בהמון דברים שממש ממש לא מעניינים אותי. אבל מדי פעם הקשב הזה לרעש משתלם ואני לומד משהו חדש, או מגלה משהו שבדרך-כלל לא היה מעניין אותי, אבל פתאום נהיה רלוונטי עבורי. או שאני סתם מקבל יותר מודעות לסביבה שלי ולמה שמעניין אותם ושחורג מתחומי העניין שלי.

ומכיוון שציוצים הם ממהותם קצרים, ומכיוון שטוויטר לא מקפיץ דיונים באותו האופן שפייסבוק עושה זאת, הרעש הזה לא מפריע לי יותר מדי. אני יכול להמשיך לציוץ הבא בלי שנפגמה ההנאה שלי.

אני אוהב את הרעיון הזה של ניתוח שינויים תרבותיים דרך העדשה של מחיקת הרעש ומה שהולך לאיבוד כתוצאה מכך — וגם את ההבנה שבעצם מה שאני מתייחס אליו רוב הזמן כ"רעש" אולי מכיל יותר אות ממה שחשבתי.

סופרים ספרים

"החוק להגנת הספרות והסופרים", או בשמו המוכר יותר, "חוק הספרים", עבר לאחרונה את ועדת החינוך והוא ממתין לקריאה שניה ושלישית בכנסת. חוק הספרים מבקש לטפל בבעיה משמעותית ומהותית של כשל השוק שנוצר בשל התהוות של דואופסון בתחום קמעונאות הספרים, שרק הוחרפה בשל הקשרים הצולבים בין רשתות חנויות הספרים להוצאות הגדולות. התוצאה היא אובדן שליטה של ההוצאות על מחירי הספרים שהן מוציאות, וצמצום מתח הרווחים שלהן על כל ספר עד לכדי הפסד.

דרכו של החוק להתמודד עם הבעיה היא על-ידי הטלת הגבלות על כל הצדדים: המו"ל ידרש לקבוע מחיר לצרכן ולא יוכל לסגת ממנו במשך שנתיים, וחנויות הספרים ידרשו למכור ספרים במחיר מלא במהלך השנה וחצי הראשונות לצאתו של הספר (למעט הנחות מוגבלות בשבוע הספר, בסוכות ובפסח). כדי למנוע מהמו"לים לגרוף את הרווחים לכיסם החוק קובע רצפה לתמלוגים שישולמו לסופרים במשך כמעט עשור מצאת הספר. בנוסף, החוק כולל הסדרים כוללים בכל הנוגע למערכת היחסים החוזית בין ההוצאות לחנויות הספרים.

חוק הספרים מדגים את כל הדברים שמבקרי הסוציאליזם מצביעים עליו ככשלי השיטה. הוא מגלומאני, הוא מייצר שתי בעיות חדשות עבור כל בעיה שהוא פותר, ובניסיון לקשור את כל החוטים במערכת אחת מוסדרת, הוא הופך לסבך בלתי נשלט של הנחיות והוראות שאמורות לאזן זו את זו. הבעיה המרכזית שלו, כפי שאני רואה אותה, הוא שהוא מתעקש להסדיר את הכל במקום לטפל במקום שבו יש כשל, ולהשאיר לשוק החופשי לעשות את מה שהוא טוב בו איפה שאין.

בימים האחרונים קראתי את הספרון הדיגיטלי של אנדרו ריצ'ארד אלבניז, The Battle of $9.99. הספר מתאר את מהלך הכניסה הדרמטי של אפל לשוק הספרים הדיגיטליים, ואיך הם הצליחו להכריע את הכח המשמעותי ביותר בשוק הזה עד היום – אמזון. יש קווי דמיון בין הסיפור של אמזון בתחום הספרים הדיגיטליים לסיפור של צומטסקי בתחום קמעונאות הספרים בישראל. בשני המקרים גורם מונופוליסטי בשוק הכתיב רמת מחיר נמוכה מזו שהוצאות הספרים רצו בה, וקומם אותן כנגדו. אבל יש גם הרבה הבדלים חשובים בין שני הסיפורים. ההבדל המרכזי, כנראה, הוא שהמהלך של הוצאות הספרים האמריקאיות יחד עם אפל הוא כזה שגרם להם להפסיד כסף על כל עותק. לא להפסיד כסף בסופו של דבר – לא מדובר פה על הימור שכשל. מדובר פה על החלטה מודעת להפסיד כסף, במטרה להעלות את מחיר הספרים לצרכן.

אני אסביר: ההסדר של צומטסקי עם הוצאות הספרים הוא פחות או יותר שצומטסקי מוכרים את הספר בכמה שבא להם, והם חייבים להעביר למו"ל חצי מההכנסה על כל ספר. כלומר, כאשר אתם קונים ספר ב-25 ש"ח במסגרת מבצע ארבעה במאה, המו"ל מקבל 12.5 ש"ח, שאמורים לכסות על הוצאות ההדפסה וההובלה, תמלוגים לסופר, כמו גם משכורות למערך ההוצאה עצמו. המשמעות עבור צומטסקי היא שלא ממש אכפת להם כמה עולה ספר – הם מקבלים חצי מהכסף שמחליף ידיים בחנות, בין אם הוא שולם על מאה ספרים ובין אם הוא שולם על ארבע-מאות. האינטרס של החנות הוא לגרום לאנשים לשלם יותר, גם אם זה אומר שהם ישלמו פחות על כל ספר.

לעומת זאת, אמזון קונים את הספרים (גם הדיגיטליים, עד כניסת אפל) במחיר סיטונאי שעומד על מחצית מהמחיר המומלץ, ומשם והלאה הם יכולים לעשות מה שבא להם. ההוצאה כבר קיבלה את הכסף שלה. המשמעות היא שכאשר אמזון מכרה ספר דיגיטלי שהמחיר המומלץ שלו הוא 30 דולר במחיר הקבוע שלהם – 9.99 – היא בעצם הפסידה חמישה דולר על כל עותק. בניגוד למצב בצומטסקי, אמזון לא הרוויחה על חשבון המו"לים, אלא סיבסדה אותם, במסגרת אסטרטגיה של "loss leaders": ההנחה הייתה שרכישת ספרים יקרים בזול תדרבן באותה מידה רכישת ספרים זולים יותר במחיר יחסית יקר. היתרון המרכזי של אמזון – הנגישות המיידית לקטלוג עצום של ספרים, או בז'רגון המקובל, "הזנב הארוך" – איפשר לה לספוג הפסדים על כותרים חדשים.

לכאורה, המצב הזה אופטימלי לכולם: אמזון מסבסדת את הוצאת הספרים, כך שאלו לא רק מקבלות מחיר מלא על כל ספר, אלא גם מצליחות למכור יותר עותקים במחיר הזה, ואמזון עצמם לא חסרים כי הם מצליחים להפיק רווח ניכר. וגם הצרכנים, כמובן, יוצאים נשכרים מהסיפור הזה. כמובן שיש נפגע מרכזי אחד בסיפור: שאר קמעונאי הספרים, שלא רק שנגזל מהם פלח שוק שלם של קוראי ספרים שהעדיפו לעבור לקוראים דיגיטליים, גם נמנעה מהם גישה לשוק הזה בגלל כוחה האדיר של אמזון, מה שמנע אפקטיבית תחרות רצינית בתחום. גורלן של חנויות הספרים היה שלב אחד בתסריט האימים שהטריד את מנוחתן של הוצאות הספרים. בסיוטיהן הן ראו את כוחה המונופוליסטי של אמזון ממשיך לגדול בעת שחנויות הספרים קורסות, ובשלב כלשהו אמזון תחליט שהיא מספיק חזקה כדי להתחיל לפגוע ישירות במו"לים – בין אם בדרישה מהם לתת הנחות גדולות יותר למחיר הסיטונאי, וגרוע מכך: על ידי כניסה לשוק ההוצאה לאור בעצמה, ונטרול ההוצאות לחלוטין מכל התהליך. במקום לסבסד הוצאות ספרים, אמזון תוכל להציע דיל שקשה לסרב לו לסופרים: תמלוגים של עשרות אחוזים.

אבל גם אם הסיוט הזה לא יתגשם, המו"לים ראו בהפיכת המחיר 9.99 לסטנדרט עבור ספרים דיגיטליים כאיום, וחיפשו דרך לכפות על אמזון להעלות אותו. אפל הציעה להם פתרון לבעיה. המדהים בפתרון הזה הוא שהוא גרר ירידה ברווח של ההוצאות על כל ספר, בו בזמן שמחיר הספר לצרכן יעלה. ובכל זאת הם הלכו על זה: אפל הציעה להוצאות לקבוע בעצמן את מחיר הספרים הדיגיטליים שלהן באחת משתי רמות תמחור (12.99 או 14.99), כאשר אפל מקבלת 30% עמלה על כל מכירה, והיתרה עוברת להוצאה. כלומר, על ספר חדש, ברמת התמחור הגבוהה, ההוצאות יקבלו 30% פחות ממה שאמזון נתנה להן, והן יצליחו כנראה למכור פחות, כי המחיר לצרכן יהיה גבוה יותר. ובכל זאת הן הסכימו, ולו כדי שיצליחו לשבור את כוחה של אמזון.

ואמזון אכן הוכרעה, ועברה למודל התמחור שהכתיבה אפל. בזכות נצחון הפירוס של הוצאות הספרים, כולם משלמים עכשיו יותר על ספרים דיגיטליים באנגלית, וההוצאות מקבלות פחות על כל עותק שנמכר. תזכרו את הסיפור הזה בפעם הבאה שיספרו לכם שתחרות מביאה לירידת מחירים.

בעקבות הפרשה הזו, הוגשו תביעות על הפרת חוקי ההגבלים העסקיים (antitrust) כנגד אפל וחמש ההוצאות הגדולות ששיתפו איתה פעולה כדי להכריע את אמזון. ההוצאות הגיעו להסדרי טיעון וישלמו מאות מיליונים לצרכנים שנפגעו (מאות מיליונים מתוך הכסף שבין כה וכה הפסידו בגלל ה"הישג" שלהן, כן?). אפל התעקשה והמשיכה לנהל את המשפט עד שהפסידה בו הפסד צורב.

בארץ, כאמור, המצב שונה בתכלית. הבעיה מורכבת קצת פחות. אם אמזון ניצלה את כוחה כדי למנוע תחרות ישירה, אך זאת מבלי לפגוע ישירות, ולמעשה תוך סבסוד וסיוע להוצאות הספרים, מחד, ולצרכנים מאידך, בישראל יש מערכת הרבה פחות מורכבת של דואופסון פשוט וישיר: צומטסקי מנצלים את כוחם לא רק כדי להכניע כל תחרות פוטנציאלית מצד חנויות קטנות, אלא גם כדי לכפות תנאים בלתי נסבלים על ההוצאות, ודרכן על הסופרים. הרווח של הצרכן בא על חשבון ההוצאות והסופרים. בעוד במקרה של אמזון היה גורם מאזן שיבטיח הגדלת העוגה – זו הייתה הדרך היחידה של אמזון להרוויח מכל העסק, אחרי הכל – הרי שבישראל לחנויות הספרים לא מאוד אכפת עד כמה תגדל העוגה, מכיוון שכל הגדלה שלה, ולו קטנה, משמעותה רווח נקי להן, עם אפס סיכון.

לכן את חיצי הרגולטור יש להפנות בדיוק לכשל הזה: ליכולתן של קמעונאיות הספרים לכפות את המחיר המועדף עליהן על המו"לים. התערבות פחות מגלומאנית של הרגולטור הייתה מבקשת לתקן את הכשל האחד הזה, ולתת לשוק החופשי לטפל בשאר השרשרת שנגרמה ממנו. כך, למשל, במקום כל מערך ההסדרים המורכב, עם תקופה כזו ותקופה אחרת, ניתן היה לקבוע קטגורית שחנות ספרים חייבת לשלם להוצאה מחצית מהמחיר המומלץ שמופיע על הכריכה. נקודה. משם והלאה, החנות יכולה לעשות מה שבא לה. רוצה לחלק את הספרים בחינם כמתנה ללקוחותיה על חשבונה? בכיף. רוצה לדרוש מחיר מלא? גם אפשר. נכון, חנויות הספרים הקטנות עדיין יהיו בעמדה נחותה לעומת הרשתות הגדולות, מכיוון שהאחרונות יכולות להתמודד עם מתח רווחים נמוך יותר על הספרים הפופולריים. אבל עם כל האהבה שלי לחנויות הספרים הקטנות, קשה לטעון לפגיעה בלתי נסבלת בתעשיה כלשהי אם אלו יצטמקו או ימצאו לעצמן נישות מוגדרות יותר. להבדיל, המו"לים נפגעים פגיעה קשה מהמצב הקיים, והתיקון המוצע יפתור את הבעיה לגמרי. התיקון יפתור באותה מכה גם את שאלת התמלוגים. שוב, השוק החופשי של הוצאות הספרים יאפשר לסופרים לברור מבין ההצעות שיוצעו להם באשר לאחוז התמלוגים מתוך אותו סכום קבוע שההוצאה תקבל עבור כל ספר, והם יוכלו לדעת בדיוק כמה הם צפויים להרוויח על כך עותק. סופרים מצליחים יותר, מן הסתם, יצליחו להשיג במו"מ תמלוגים גבוהים יותר.

הצרכן, במקרה הזה, יפסיד קצת בטווח הקצר – המחירים שהורדו באופן מלאכותי על ידי חנויות הספרים הגדולות, יטפסו למעלה, וכל חנות תאלץ להחליט בעצמה איך לתמחר איזה ספרים. בטווח הארוך, כמובן, הצרכנים ירוויחו משוק רציונלי יותר, שבו הוצאות הספרים אינן פועלות בחשכה, ויכולות לכלכל את צעדיהן בהתאם לשיקולים כלכליים ואמנותיים כאחד.

עולה גם השאלה האם הפתרון המוצע דורש באמת חקיקה. האם הממונה על ההגבלים העסקיים אינו יכול להתערב ולמנוע שימוש קלוקל בכח המונופוליסטי של צומטסקי? אינני בקיא במיוחד בהלכות ההגבלים העסקיים בישראל, אבל אם אין לממונה את הכח הזה במצב כה מובהק של ניצול כח מונופוליסטי, אולי כדאי לשקול להעניק לו אותו, במקום לנסות לפתור כל בעיה באמצעות חוק פרטיקולרי.

מחשבות משומשות

ליד הבית שלי יש חנות ספרים משומשים. הבעלים שלה, כך גיליתי במקרה, היא מישהי שאני מכיר וירטואלית. כמה פעמים נכנסתי לשם ועברתי על המדפים, אבל מעולם לא אזרתי אומץ להציג את עצמי. אתמול, סוף סוף, החלטתי להכנס ולהגיד שלום. הסיבה לכך היא שהחנות עומדת להסגר בקרוב. יש כל מיני סיבות לסגירת החנות, כולל העובדה הפשוטה שלהיות בעל עסק בישראל זה לא דבר פשוט בכל מקרה. אבל עסקי הספרים המשומשים הפכו בשנים האחרונות לקשים עוד יותר. כשהשוק מוצף באינספור ספרים חדשים שנמכרים במבצעי ארבעה במאה, קשה לחנות הספרים המשומשים להציב תחרות אמיתית. היחידים שישתמשו בשירותיה הם מי שמחפשים ספר ספציפי. אבל גם השוק הזה נלקח מידיה של חנות הספרים המשומשים השכונתית על-ידי האינטרנט והרשתות החברתיות.

מאידך, התחרות הקשה גם הופכת את חנויות הספרים המשומשים לבלתי אטרקטיביות לבעלי הספרים, המשמשים להן ספקים. אברהם בלבן מספר בהארץ על התסכול שבמכירת קובץ כל כתבי שלונסקי בחמישה עשר שקלים לחנות ספרים משומשים. מה שנחשב בעיני בעלי הספר יקר ערך, שהויתור עליו נעשה מתוך כאב, הוא בעיני רוכל הספרים סיכון לא כדאי – ועוד כזה שיתפוס מקום רב על המדף וספק אם מישהו יסכים לקנות אותו במחיר שיצדיק את שאיפותיו של בעליו המקוריים. גם לי הייתה חוויה דומה עת נגררתי עם רשימת הספרים עליהם החלטתי לוותר לקראת הנסיעה לקנדה מחנות לחנות. בחנות אחת הציעו לי לקנות את אוסף ספרי טרי פראטצ'ט שלי בשלושה שקלים האחד. יתר החנויות אפילו לא הציעו את זה. במחיר כזה, כבר עדיף לי להשאיר את הספרים ברחוב כדי שעובר אורח יאסוף אותם לביתו. כבר ראיתי כמה ערימות כאלו ברחוב בשנים האחרונות, וחלק מהספרים אף נמצאים אצלי על המדף כיום.

את הספרים העודפים שלי איפסנתי בסופו של דבר אצל הורי, לבד מארגז אחד שנתרם לספריה. (לא נשארתי לברר אם הם באמת מעוניינים במה שהיה שם. לא יפתיע אותי אם רבים מהם סיימו את חייהם בפח הזבל. לפחות לא אני הייתי צריך להשליך אותם לשם).  כשהגיע הזמן לחזור מקנדה לארץ, מכרתי כמה ספרי לימוד שנותרו ללא שימוש אצלי דרך אמאזון. אחרי דמי המשלוח, הרווחתי אולי עשרה דולר במקרה הטוב על כל ספר. את אלו שאיש לא דרש זנחתי בסוף בספריה הקטנה שבחדר הדוקטורנטים — אולי מישהו שם יהיה מעוניין בהם.

אני לא מאשים את בעלי החנויות. הם מנהלים עסק שבין כה וכה מתקשה להיות רווחי. אבל העלמותם של הספרים המשומשים מחיינו היא אופציה שאי אפשר להתעלם ממנה, ויש בה משהו עצוב.

ועוד לא דיברנו על ספרים אלקטרוניים. לפני כמה חודשים רכשתי (טוב, קיבלתי במתנה) קינדל. לקח לי קצת זמן להתרגל לרעיון, אבל בשבועות האחרונים התחלתי סוף לסוף לקרוא ספרים שלמים עליו. ספרים אלקטרוניים, כמובן, אי אפשר להחזיר (למרות שאמאזון הגישה פטנט שיאפשר סוג של מכירת ספרים אלקטרוניים "משומשים" דרכה). כמו כל טובין דיגיטלי, יש בעיה אינהרנטית ברעיון של מכירת עותק משומש. ראשית, יש את עניין ה"עותק" – כשאני מוכר ספר משומש, אין לי דרך ריאלית להמשיך להשתמש בו אחר כך (אלא אם צילמתי את כולו, אבל זה לא בדיוק עונה על התנאי של "ריאלי" עבור רובנו). כשאני מוכר קובץ (או אפילו דיסק שאפשר בקלות לעשות לו ריפ לכונן הקשיח), אני לא מוכר את מה שיש לי, אלא מייצר עותק חדש של מה שיש לי, ועקרונית יכול להמשיך להשתמש בקובץ המקורי בלי שום מגבלה. כלומר, יצירת שוק של טובין משומשים דורשת יצירת מכניזם מלאכותי שיבטיח שאני לא יכול להמשיך להשתמש בקובץ אחרי שמכרתי אותו. זה, בעצם, כל מה שהפטנט של אמאזון מציע.

שנית, יש את הקטע זה של "משומש". כשאני מוכר ספר משומש, הוא קצת מרוט, אולי יש איזה כתם קפה פה ושם (או אפרסק, במקרה של העותק שלי של שר הטבעות, שהיה בתיק יחד עם שקית האוכל שלי בנסיעה מהבסיס באילת הביתה). הוא לא, מה שנקרא, "מהניילונים". כשקניתי תקליטים משומשים בראשית שנות ה-90, קיבלתי על עצמי את הסיכון שהם יהיו שרוטים פה ושם. זו הפרמיה ששילמתי כתחליף לכסף שחסכתי ברכישת עותק משומש. אבל קבצים לא דוהים ולא נשרטים. קבצים הם קבצים. אם חרשתי על שיר אחד מיליון פעם, זה לא ישפיע כהוא זה על חווית ההאזנה של מי שאני אמכור לו את הקובץ המכיל אותו. וכשהקבצים נמכרים מראש באופן מקוון ולא על מדיה פיזית, אין אפילו איזו קופסא שיכולה להשבר או חוברת שיכולה להקרע. המשמעות היא שברגע שקיימת האלטרנטיבה של רכישת קובץ משומש מוזל, אין שום סיבה שבעולם לקנות את הקובץ המקורי במחיר מלא.

כמובן ששוק הספרים הוא ממש לא השוק היחיד שמתמודד עם הבעיה הזו. הראשון שנדרש לבעיה היה שוק המוזיקה. המעבר למדיה דיגיטלית והקלות של הפיראטיות הפכו את כל סוגיית הדיסקים המשומשים למורכבת הרבה יותר. מה מפריע לי לקנות דיסק, להעתיק אותו לכונן הקשיח, ומיד למכור אותו חזרה ולקבל חלק מהעלות בחזרה? ואם כבר — מה מפריע לי לא לקנות את הדיסק מלכתחילה, אלא פשוט להעתיק אותו ממישהו אחר אי שם בעולם בחינם? עם הגידול במהירות העברת הנתונים ברשת, אותן הבעיות צצו גם בשוק הסרטים. בעת האחרונה התלהט הדיון בנושא בשוק משחקי הוידאו, בעקבות הודעתה של מיקרוסופט שבקונסולה הבאה שלה לא יהיו משחקים משומשים (מאז הם כבר שינו את דעתם), אבל גם בעקבות המעבר ההולך וגובר למכירת משחקים ישירות דרך האינטרנט. בסטים, כמו בחנות המוזיקה של אייטיונז, אין החזרות. השמועות מספרות שמי שקונה משחק ומגלה שהוא לא עובד על המחשב שלו לעיתים יצליח לקבל את כספו בחזרה, אבל אין שום התחייבות כזו (ואני יכול להגיד על עצמי שזה כבר מנע ממני לקנות משחקים נטולי דמו בעבר). בחנות של הקינדל אפשר להחזיר ספרים תוך שבעה ימים. יש רבים שיכולים לנצל את המדיניות הזאת לרעה (לא אני, אני קורא לאט), ואין לי מושג אם אמאזון יפעלו באופן כלשהו כנגד מי שמחזיר ספרים באופן סדרתי, אבל מצד שני אין להם אינטרס להפוך ספרי קינדל לפחות אטרקטיביים מספרים פיזיים. (אפליקציות, סרטים ומוזיקה, אגב, אי אפשר להחזיר). בחנות של אנדרואיד אפשר להחזיר אפליקציות תוך רבע שעה מרכישתן. בשני המקרים, כמובן, יש למוכר שליטה מלאה על המכשיר שאמור לעשות שימוש בטובין הללו, ויצירת עותקים בלתי חוקיים רחוקה מלהיות טריוויאלית עבור המשתמש בממוצע. ((גם בסטים יש להם שליטה מלאה על היכולת שלי לגשת למשחקים מרובי ה-DRM שלהם, אבל הם, משום מה, לא מאפשרים החזרה, כאמור.))

אז בשביל מה צריך בכלל שוק ספרים משומשים? דבר אחד שהשוק הזה (כמו שוק המשחקים המשומשים) נותן לי הוא סוג של תעודת ביטוח. אם אהבתי את הספר או המשחק, אני יכול לשמור אותו לעד. אם פחות אהבתי אותו, אני יכול למכור אותו הלאה ולקבל חזרה לפחות חלק מהשווי שלו. ((פעם הייתי בחנות ספרים משומשים בתל-אביב שהבטיחה לשלם אחוז מסויים מעלות הספר אם אחזיר את הספר תוך פרק זמן קבוע. כלומר, אם אני מחזיר את הספר תוך שבועיים, תוחזר לי מחצית מעלותו, ואם אני מחזיר אותו תוך שלושה חודשים, שליש מעלותו וכן הלאה. דרך מצויינת להבטיח לקוחות חוזרים. לא אני, כאמור. אני קורא לאט.)) שוק המשומשים גם יוצר לחץ על המוציאים לאור להוריד מחירים זמן מה אחרי יציאת כל כותר, משום שהוא יוצר חלופות ריאליות למי שמעדיפים מחיר זול על רכישה מיד עם יציאתו לשוק. (אגב, ככל שהכותר יותר מוצלח, כך הלחץ הזה פוחת. משחקים שאנשים נמנעים מלמכור חזרה, או שנחטפים במהירות ברגע שמגיע עותק משומש שלהם לחנות, שומרים על מחיר משומש גבוה לאורך זמן). שוק משומשים מאפשר גם חיי מדף ארוכים יותר עבור כותרים מבלי שהמו"ל ידרש להוצאות נוספות על הדפסת עותקים שלא ידוע אם ימכרו או לא – בעיה שכבר לא קיימת בשוק דיגיטלי, לפחות כל עוד יש עדיין מו"ל שימכור את הכותר.

השאלה האם שוק המשומשים בסופו של דבר מועיל כלכלית למו"לים ולסופרים/מפתחים היא שאלה פתוחה. יש טענות לכאן ולכאן. על השאלה האם העלמותו של שוק המשומשים תשפיע לרעה על הצרכנים, מצד שני, יש הרבה פחות ויכוח. היא כן. כך גם הפיכת שוק המשומשים לשוק שמתווך על-ידי המו"ל עצמו, או על-ידי הקמעונאי המקורי, תפגע בסופו של דבר בצרכן. מצד שני, כמובן, להתפתחויות הטכנולוגיות שמביאות לאט לאט את מותו של שוק המשומשים יש יתרונות משמעותיים משלהם לצרכנים.

אני אוהב להכנס לפעמים לחנויות ספרים משומשות. אני במיוחד אוהב להכנס אליהן עם הבן שלי ולשבת ולעיין בספרים שם — לפעמים אפילו לקנות משהו. חבל יהיה אם הן תסגרנה. חבל יהיה לי על בעליהן, שהם כולם, בהכרח, אוהבי ספר כפי שהמוכרים בסטימצקי לעולם לא יהיו. מוזר לי לדמיין עולם בלי חנויות ספרים משומשות. מפחיד קצת לחשוב על אובדן הזכרון התרבותי שלנו שיהיה כרוך בכך.

זהו, אין פואנטה.

הלכה למקום טוב יותר*

לפני זמן מה יצאתי יחד עם משפחתי לטיול בירושלים. בסביבות קניון ממילא נתקלנו בקבוצת תיירים מודרכת על סגוויים (סגוויאים?). היה משהו מכמיר לב במראה הזה, לא רק כי כל אחד נראה קצת אהבל כשהוא רוכב על סגווי. (ומגיני הברכיים שנתנו להם לא ממש עזרו.)

16141829_d16e223352

כל אחד נראה קצת אהבל. (אילוסטרציה. תמונה: ruthieki, cc-by-nc)

 

אני מניח שרבים מכם זוכרים את ההייפ האדיר שסבב את ההכרזה של דין קיימן על כלי הרכב המוזר שלו – סטיב ג'ובס התנבא לגבי ההשפעה האדירה של ההמצאה העלומה על האנושות וכלי התקשורת התפוצצו מציפייה. אני מניח שרבים מכם גם זוכרים את האנטי-קליימקס שבחשיפה עצמה. רוב האנשים הסתכלו על הכלי המוזר ואמרו – זה? זה הביג דיל? היו אחרים ששמרו אמונים להייפ וניסו עוד לנבא גדולות לכלי הרכב החדשני שישנה את הדרך בה אנו נעים ממקום למקום. פה ושם צצו חברות שקנו סגוויים לעובדיהן שנדרשו ללכת הרבה (או לא באמת), אבל לא הרבה מעבר לזה. בסופו של דבר, הסגוויי מעולם לא חרג מרמת האטרקציה התיירותית. משהו שתנסה פעם אחת בשביל החוויה אבל לא תקנה לשימוש קבוע, כי מה אתה, דביל?

המראה הזה הזכיר לי משהו אחר: מכונות ה"מציאת המדומה" שהופיעו באולמות ארקייד ברחבי העולם בשנות ה-90. גם המציאות המדומה גרפה המון הייפ. המילה "וירטואלי" הפכה למילה נרדפת ל"ממוחשב". אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי בפעם הראשונה שהזדמן לי להתנסות באחת המכונות האלו. אני גם זוכר את האכזבה הנוראית מהחוויה. כלומר, כן, היה בזה אלמנט של מגניבות, אבל הוא היה חבוי היטב מתחת להמון ערימות של פאתטיות עלובה. המגניבות הייתה שם בפוטנציאל בלבד. מכונות המציאות המדומה לא חרגו מגבולות האטרקציה. אנשים לא רוצים לדחוף את הראש שלהם לתוך קסדה כדי לקבל חוויה מציאותית של חבישת קסדה מאוד כבדה על הראש. אני לא יודע אם הן חלפו מן העולם לגמרי, אבל אני לא ראיתי אף אחת כבר הרבה מאוד שנים.

lawnmowerman

מציאות מדומה, סירקה 1992. וזה עוד pre-rendered… (מתוך "מכסח הדשא")

 

אני מספר את כל זה כדי להזכיר שלפעמים דברים שנשמעים בעלי פוטנציאל גבוה מאוד מאכזבים בסופו של דבר. יוזמות עסקיות קורסות לעיתים קרובות בקול גדול. זה מקור המילה "סיכון" ב"הון סיכון". זה מקור הטענה של בעלי הון שהם נוטלים עליהם סיכון, ולכן מגיע להם להנות מהרווחים. ((הטענה הזאת נכונה כאשר הכסף המושקע הוא אכן כספו של המשקיע, ולא מינוף שמאפשר לקונה, הלכה למעשה, לקנות את החברה בכספה שלה.)) יש סיכון בהשקעה ביוזמות חדשות. ההנחה היא שעל כל כמה וכמה חברות שיכשלו ויעלמו, תהיה אחת שתהפוך ליהלום נוצץ שיחזיר את ההשקעה בו עשרות מונים. הסיכון משתלם.

אבל אין שום סיבה לעלוץ כאשר יוזמה עסקית הגונה כושלת. כאשר תוכנית עסקית שנראתה טובה בתחילת הדרך פשוט לא מצליחה להתרומם. משהו לא עובד, והרבה אנשים מאבדים מקום עבודה פוטנציאלי, ומשקיעים רבים מאבדים הרבה כסף. אבל יש יוזמות עסקיות שטוב שיכשלו, ומוטב כמה שיותר מוקדם. יוזמות שלא בנויות על בסיס התוכנית העסקית של "נעשה מוצר מצויין ומגניב שהמון אנשים ירצו לקנות וככה נעשה מלאנתלפים כסף", אלא על בסיס התוכנית "נעשה מוצר בינוני ומטה, אבל ננצל את הקשרים שלנו בקרב השלטון כדי להבטיח שלא יהיו לנו מתחרים, וככה נעשה זיליונתלפים כסף. מוהאהא". כזו, בגדול, הייתה התוכנית העסקית של בטר פלייס.

בטר פלייס לא ניסתה לייצר א בטר פרודקט, אלא לדאוג שהמקום שבו היא תמכור את המוצר יהיה מקום טוב יותר — טוב יותר למכירת המוצר שלה, זאת אומרת. עם חסמים על תחרות שיבטיחו לה מונופול, ועם הגבלות שערוריתיות על הצרכנים שאיש לא היה מסכים להן בשוק תחרותי. בטר פלייס הייתה מקרה מובהק של הון-שלטון.

betterplace

אני לא אומר שאין מקום למעורבות ממשלתית במשק. אני לא אומר שהממשלה לא יכולה להתערב בשוק כדי לתת יתרון לחברה כלשהי שלהצלחתה תהיינה השלכות חיוביות על החברה. אבל במקרים כאלו לממשלה צריך להיות קול מובהק בהתנהלות העסקית של החברה. אם המדינה מסבסדת, ישירות או בעקיפין, את החברה, מן הראוי שהחברה לא תנסה לעשות רווחים מהירים על חשבון הציבור שבין כה וכה מממן אותה.

בטר פלייס מעולם לא ניסתה להיות תחרותית. היא לא התאימה את מחיריה לשוק, וכל מעייניה היו נתונים להתאמת השוק למחיר שהיא רצתה. על ההיבריס הזה היא שילמה בעצם קיומה, בכספם של המשקיעים ובמקומות העבודה של עובדיה (ובהרבה כסף של נושים ולקוחות לשעבר שנותרו עם גרוטאה יוקרתית). חברות אחרות אולי היו יודעות להוריד קצת פרופיל בשלב הזה ולפחות לשחק את המשחק עד שישיגו את מבוקשן מאת הממשלה. עלינו, הציבור, לעמוד על המשמר ולמנוע מקרים כאלו מלהתרחש. כאשר הממשלה מתערבת במשק, היא צריכה לעשות זאת למען הציבור, לא על חשבונו.

* לא, ברצינות, בשום שלב אף אחד לא ציין בפניהם שהשם שהם בחרו לחברה שלהם הוא יופימיזם למוות?

מות הפרינט

(כן, כן, בחירות. שמעתי. אני אאמין אם זה עדיין יהיה נכון מחר בבוקר).

אז לרגל הקריסה של מעריב והצרות בהארץ, נעשה פופולארי במקומות מסויימים לנבא את מותו של הפרינט ולהגיד שהשד לא נורא כל כך. הטיעון הוא פשוט: אין שום דבר מיוחד בעצים מתים. העיתונות יכולה לעבור במלואה לאינטרנט ולא יקרה שום דבר. להפך: להרים עיתון באינטרנט שיהיה זמין מיד לכל העולם זה הרבה יותר זול מאשר להדפיס עיתון פיזי ולנסות להפיץ אותו בכל הארץ. למעשה, אם אנשים יתרגלו לצרוך את העיתונות שלהם באינטרנט, היא תהיה הרבה יותר שיוויונית, חופשית ופתוחה.

האמת היא שהם צודקים. אי אפשר לעצור את הקידמה, ולא יהיו לודיטים שינפצו את חוות השרתים כדי שנוכל לחזור להדפיס עיתונים במכונות דפוס עצומות לייק גוד אינטנדד.

אבל יש משהו צורם בטקסטים הללו שמשבחים את המעבר מפרינט לווב.

עתיד העיתונות הוא בדיגיטל. מעל גבי הרשת, באפליקציות לסמארטפונים ובטאבלטים.

כותב קלדרון. וגל מור מרחיב:

יש אנשים שזה עדיין נראה להם הגיוני. הצרה היא שהם חלק מאוכלוסייה שהולכת ומתבגרת וגדל דור חדש שהרגלי צריכת המדיה שלו שונים בתכלית. מספרים לנו שמשבר העיתונות אינו ייחודי לישראל ויש לו פתרון הגיוני אחד, אימוץ טכנולוגיות כמו האינטרנט והסלולר להפצת תכני העיתון וסגירת מכונות הדפוס המיושנות והמנגנון היקר שמפעיל אותן.

למקרא הדברים הללו, קשה שלא לשים לב שהאנשים שכותבים אותם מדמיינים לעצמם עולם בו כולם הם בדיוק כמותם. לכולם יש טאבלטים וסמארטפונים, כולם חיים חיים דיגיטליים למהדרין. לכל היותר, יש עוד כמה זקנים שנאחזים בכוחותיהם האחרונים בעולם הישן, אבל תכף גם הם יעלמו, ואז נשאר רק אנחנו, הומו דיגיטלוס. מה, לא?

אז זהו, שלא. כמעט רבע מבתי האב בישראל אינם מחזיקים במחשב. בתי האב, לא האוכלוסיה (וכמובן שבתי האב בעשירונים הנמוכים יותר כוללים יותר נפשות – בחמישון התחתון יש פי שתיים נפשות לבית אב מאשר בחמישון העליון). 40% מבתי האב בחמישון התחתון אינם מחזיקים במחשב, לא כל שכן בטאבלט. לשליש מבתי האב בישראל אין אינטרנט. כמה שלא תאשימו את החרדים, הם לא שליש מבתי האב בישראל – הם פחות מתשעה אחוז. הסכנה לדמוקרטיה, לפיכך, אינה נובעת מסגירתו של עיתון כזה או אחר, אלא מהאפשרות שלמגזר רחב כל כך מהאוכלוסיה בישראל לא תהיה נגישות לעיתונות חופשית.

אז האם משמעות העניין שהמדינה צריכה להציל את עיתונות הפרינט? כמובן שלא. אבל המדינה צריכה להתערב כדי להבטיח נגישות מינימלית לכל אזרח לכלי הבסיסי לצריכת חדשות. כשם שהמדינה מבטיחה שאזרחיה ידעו קרוא וכתוב, כך היא צריכה להבטיח שלכל אזרח תהיה נגישות למחשבים ולאינטרנט, לפחות ברמה הבסיסית. משמע: מתן סיוע ברכישת מחשב לבעלי הכנסה נמוכה, הצעת קורסים בסיסיים (או סבסוד של קורסים שכאלו בשוק החופשי) לשימוש במחשב ובאינטרנט, והבטחת נגישות לחיבור בסיסי לרשת במחיר זול במיוחד או אף בחינם ((למשל, על ידי חיוב כל הספקים לאפשר בחירה בחיבור של חצי מגה בחינם לכל דורש.)).

למהלך כזה תהיה גם חשיבות כלכלית אדירה: מתן נגישות לעולם המקוון לכלל האוכלוסיה תאפשר גם למשפחות מעוטות יכולת להקנות לילדיהן את הכלים הבסיסיים הדרושים להתקדמות ולהתפתחות, ותצמצם את הפער הדיגיטלי שמנציח עוני בעולם שמתפתח טכנולוגית בקצב הולך ומתקדם.

מות הפרינט הוא כנראה בלתי נמנע. אין כל הגיון בניסיון לדחות את הקץ באמצעים מלאכותיים. אך יהיה זה גם שגוי להרים ידיים ולהגיד שאם אי אפשר לשנות את כיוון ההתפתחות הזה, הרי שאין שום צורך להתערב ולמנוע את ההשלכות השליליות יותר שלו. תפקידה של המדינה ברגעי שינוי שכאלו הוא לנתח את המהלכים הצפויים ואת השלכותיהם, ולדאוג שהמעבר יתרחש באופן שימנע פגיעה בפגיעים ביותר. בעלי ההון ישרדו גם בלי חבל הצלה מכספי משלם המיסים. העשירונים התחתונים – כנראה שפחות.

 

מנדליי מוכר מאמרים

עדכון, אפריל 2013: מנדליי נמכרו לאלסבייר. אני לא לגמרי בטוח מה אני חושב על זה, אבל המהלך הזה הופך את העידוד שלי להשתמש במנדליי להרבה יותר מסוייג, לכל הפחות. בינתיים אני אישית ממשיך להשתמש בתוכנה, כי אני כבר בתוך הדוקטורט ולהחליף באמצע יהיה בלאגן, אבל אני כבר הרבה פחות בטוח שאמשיך להשתמש בה אחריו. לתשומת לבכם.

מבקרים באתר אולי שמו לב לרצועה האדומה בטור השמאלי – רשימת הקריאה שלי באתר מנדליי. אני משתמש במנדליי כבר למעלה משנה, ולאחרונה הצטרפתי לקבוצת ה"מנחים" של מנדליי, אותה יזמו יוצרי התוכנה כדי להפיץ את שמעה בקרב אקדמאים ברחבי העולם. חוץ מכמה הטבות חביבות שאני מקבל בתמורה למאמצי, הסיבה העיקרית להצטרפות שלי לקבוצה הזו היא שאני באמת מאמין שמדובר בתוכנה מצויינת, וחשוב מכך – בעלת פוטנציאל להפיכה לכלי חסר תחליף בידי החוקר באקדמיה. אז הפוסט היום יהיה קצת מכירתי. אני מקווה שתסלחו לי.

מנדליי היא, בבסיסה, תוכנה ביבליוגרפית. האקדמאים מביניכם אולי מכירים את אנד-נוט הנפוצה אך יקרה להפליא, או את תוסף זוטרו לשואש. למי שלא מכיר: תוכנה ביבליוגרפית מסייעת לכותבים באקדמיה לרכז ספריה של מראי מקום, ולשלב אותם בקלות לתוך טקסטים, בין אם כמראי מקום אינדיווידואליים, ובין אם כרשימה ביבליוגרפית מלאה. תוכנה ביבליוגרפית טובה תקל עליכם את המלאכה המעיקה משהו של כתיבת ביבליוגרפיה. היא במיוחד שימושית לאקדמאים שמתחילים לחשוב לכיוון של פרסומים, מכיוון שכתבי עת שונים דורשים סגנונות שונים של שיטות ציטוט. מנדליי – כמו גם תוכנות אחרות – יכולה לשנות את סגנון הציטוט במאמר בקליק אחד. מנדליי מתממשקת עם וורד או אופן אופיס כדי להפוך את ניהול הביבליוגרפיה של כל מסמך לפשוט ואינטואיטיבי למדי, ועושה זאת בהצלחה מרובה (אם כי לא בלי תקלות, לפחות באופן אופיס).

כדי להקל על משימת בניית ספריית הציטוטים שלכם, מנדליי יודעת לשאוב מידע ביבליוגרפי על פריטים שונים ממגוון מקורות. ראשית, מנדליי מארגנת לכם את כל קצבי ה-PDF שזרוקים לכם ברחבי הכונן. היא יודעת לשאוב מתוכם את המידע הביבליוגרפי במידה מרשימה של הצלחה (ובדרך כלל יודעת גם לזהות כשההצלחה היא חלקית ולבקש מכם לסייע לה להשלים את החסר). התוכנה גם יכולה, אם תרצו, לרכז את כל הקבצים בספריה אחת ולשיים אותם בצורה אחידה (למשל, מחבר – שנה -כותרת). אפשר גם להגדיר לתוכנה לעקוב אחרי ספריות ספציפיות ולייבא משם PDFים חדשים שהורדתם. אם אתם כמוני, יש לכם ספריה ענקית של קבצים עם שמות רנדומליים וחסרי פשר שהורדתם פעם ורציתם לקרוא, ועכשיו בלתי אפשרי לאתר אותם. מנדליי תגלה עבורכם את הקבצים הללו, ותעזור לכם לסדר את אלו שתורידו בעתיד.

לתוכנה יש גם תוספים לדפדפנים השונים שמאפשרים ייבוא מידע ישירות מתוך מאגרי מאמרים וספרים ברשת. רוצים לצטט ספר כלשהו שקראתם פעם אבל כבר אין לכם את המידע הביבליוגרפי שלו? לכו לעמוד הספר באמאזון או גוגל בוקס, הפעילו את התוסף, ומנדליי תעתיק את כל המידע הדרוש ותעביר אותו ישירות לספרית מראי המקום שלכם. מאמרים שאינם מאחורי חומת תשלום התוכנה אפילו תדע להעתיק במלואם, במקביל ליצירת הרשומה החדשה בספריה שלכם, כאשר תפעילו את התוסף באחד מעשרות מאגרי המידע הנתמכים. לבסוף, אם התוכנה לא מכירה אתר מסויים, היא פשוט תשמור עותק (טקסטואלי) של העמוד ותשמור רשומה על העמוד עצמו – דרך מצויינת למי שאוסף חומר מהאינטרנט עצמו.

אחד השימושיים העיקריים שהכי משכו אותי במנדליי בתחילה היה יכולות ההערה על PDFים, בין אם באמצעות מירקור, השארת פתקיות או סתם ניהול רשימת הערות לצד כל טקסט. מנדליי גם מאפשרת תיוג של טקסטים, מה שמסייע במציאת קשרים בין טקסטים שאולי לא הייתם מבחינים בהם אם קראתם אותם במנותק זה מזה. בנוסף, מכיוון שאפשר לשמור את הספריה שלכם על הענן ולסנכרן אותה בין מחשבים, מנדליי גם משמרת את ההערות שלהם ומעבירה אותם בין מחשב למחשב. ((הגרסא החינמית של מנדליי כוללת שטח אחסון של חצי ג'יגה, פלוס עוד חצי ג'יגה למסמכים בקבוצות סגורות. אפשר לרכוש מנוי פרימיום עם יותר שטח אחסון.)) בנוסף, הספריה שלכם, כולל הקבצים שבחרתם לסנכרן, זמינה מכל מקום ברשת.

אבל היתרונות הכי גדולים של מנדליי הם בתכונות החברתיות שלה. מנדליי הוקמה על ידי היזמים שהקימו את סקייפ ולאסט.אף.אם., ולכן תוכננה מראש עם מרכיב חברתי חשוב.

ראשית כל, מנדליי הולכת והופכת למאגר המאמרים הגדול ביותר בעולם. כבר עכשיו אפשר לבצע חיפושים אחרי מאמרים וספרים דרך המאגר של מנדליי ובדרך-כלל למצוא את מה שמחפשים. השילוב עם טכנולוגיית OpenURL שמופעלת בספריות אוניברסיטאיות ברחבי העולם הופכת את הדרך ממציאת מאמר להורדת עותק שלו למחשב לקצרה במיוחד.

אבל כמו תמיד, היתרונות מתחילים להיות ברורים כשמנצלים את הקראוד-סורסינג שבקהילה שכזו. מכיוון שהתוכנה מעודדת את המשתמשים לתייג את הטקסטים השונים בה, נוצרים הלכה למעשה מאגרי מידע בנושאים ספציפיים. אם אתם רוצים לערוך סקירת ספרות בנושא מסויים, מקום מצויין להתחיל הוא לבחון מה נמצא תחת התגיות הרלוונטיות במאגר של מנדליי. הסטטיסטיקות שהאתר מספק גם מאפשרות לדעת איזה מאמרים הכי פופולאריים, כמו גם אלו תגיות אחרות מקושרות לעיתים קרובות למאמרים שאותם מצאת.

דווקא התחומים הרלוונטים אלי – מדעי החברה – זוכים לפחות הצלחה במנדליי עד כה, וזו אחת הסיבות שהחלטתי לנסות לפרסם את התוכנה. ככל שיותר אנשי מדעי החברה יצטרפו לקהילה, כן ייטב לי.

מעבר לשימושי הקראוד-סורסינג, לפן החברתי של מנדליי יש גם צדדים ישירים יותר. מנדליי מאפשר להקים קבוצות שיכולות לשמש למגוון מטרות. קבוצות פתוחות, כמו זו שמשמשת את רשימת הקריאה הפומבית שלי, יכולות לשמש לרשימות קריאה, לקבוצות דיון כלליות, וכדרך לא רעה ליצור קשרים עם אנשים שעובדים בתחומים קרובים לשלכם. רשימות סגורות, לעומת זאת, יכולות לשמש ככלי מצויין לשיתוף פעולה אקדמי, באמצעות סנכרון ספריית הטקסטים של כל המעורבים, ואפילו סנכרון ההערות על כל אחד מהטקסטים הללו: ביבליוגרפיה מוערת אינסטנט! אחד הרעיונות המעניינים ששמעתי עליהם הוא שימוש במנדליי עבור סמינר, ככלי של המרצה לתקשר עם הסטודנטים מחוץ לכיתה, להפיץ ביניהם טקסטים לקריאה ולהעיר עליהם הערות במשותף לקראת הדיון בכיתה.

מנדליי רחוק מלהיות כלי נטול בעיות. באופן כללי, מדובר בתוכנה שנמצאת בשלבים אחרונים של הבטא שלה (הגרסא האחרונה שיצאה היא 0.9.9.2), אבל נראה כי גם אחרי שתצא באופן רשמי היא לא בדיוק תהיה מושלמת. למשתמש העברי, ראשית כל, התוכנה היא בעייתית מאוד. התמיכה שלה בעברית היא בעייתית, בלשון המעטה. המשמעות היא שאת החלק בביבליוגרפיה שלהם שהוא בעברית, אתם תאלצו לתקן באופן אינטנסיבי, או פשוט לכתוב אותו ידנית. במילים אחרות – הכלי הזה מוגבל למדי עבור הסטודנט הישראלי המצוי. עם זאת, עבור אקדמאים בשלבים מתקדמים ביותר, שבין כה וכה עיקר כתיבתם באנגלית, מדובר בכלי שימושי מאוד. (אני גם מנסה לדרבן את יוצרי התוכנה לשפר את התמיכה בשפות ימין-לשמאל, אבל זה לא בראש סדר העדיפויות שלהם).

בעיה נוספת של התוכנה היא שעדיין אין דרך נוחה לתקן או לשנות את סגנונות הציטוט שלה. אמנם יש כמה מאות סוגים שונים שהתוכנה תומכת בהם, אבל כדי לבצע שינוי כלשהו (וכבר נתקלתי בשינויים דרושים), צריך להפשיל שרוולים ולנבור בתוככי קבצי ההגדרה, שבנויים ב-Citation Style Language. הדוקומנטציה הלקויה, נכון לעכשיו, של הקישור בין השפה הזו לבין מנדליי, הופכת את המשימה הזו לאפילו קשה יותר. האנשים שמאחורי מנדליי הבטיחו לבנות פתרון אינטואטיבי יותר לבעיה הזו, אך נכון לעכשיו, אין באופן פתרון שכזה.

בנוסף, באופן אופיס לפחות, הוספת ציטוטים הופכת איטית יותר ויותר ככל שהקובץ מתארך ומספר מראי המקום גדל. זה לא מורגש בקבצים בגודל בינוני, אבל כמי שעובד על דוקטורט, אני מרגיש שאני נאלץ לעבוד על כל פרק בקובץ נפרד כדי לשמור על זמני תגובה שפויים. לזכותם של מנדליי יאמר שהם מפעילים מרכז הצעות ודיווח על באגים יעיל למדי, ואפשר לראות לעיתים קרובות מאמץ ניכר לסייע למשתמשים, להוסיף פיצ'רים מבוקשים ולהתמודד עם באגים בעיתיים. אבל הרבה אנשים מאבדים את הסבלנות בדרך בגלל הבאגים שעוד יש. עבורי, בכל אופן, היתרונות של התוכנה משמעותיים הרבה יותר מאשר החסרונות שלה.

נ.ב., אם החלטתם לנסות את התוכנה, אל תשכחו להוסיף אותי לרשימת העמיתים שלכם!

קווערטי

באחד השיעורים הראשונים שלי כדוקטורנט במחלקה שאל המרצה בקורס היסוד בפוליטיקה השוואתית "מי יודע מה זה קוורטי?". אבל לא הבנתי את המילה – בכל זאת, יש הרבה מילים באנגלית שאני פשוט לא מכיר, וגם כאלו שאני מכיר, לפעמים אני לא שומע אותן נכון בדיבור. אז לא הרמתי את היד. גם אף אחד אחר לא הרים את היד, אז המרצה התחיל להסביר שקוורטי זה סידור האותיות על המקלדת. רק אז עשיתי את הקישור המנטלי בין רצף ההברות "קוורטי" לבין QWERTY, ואז נהיה לי מוזר פתאום שאף אחד אחר לא ידע מה זה. הסיפור של QWERTY הוא דוגמא כל כך מוכרת כבר של התקבעות של סטנדרט טכנולוגי הרבה אחרי שהוא מאבד את הפונקציונליות שלו, עד שתמיד מפתיע אותי שיש אנשים שלא מכירים אותו.

אז היום דורון פישלר סיפר אותו שוב בנענע. אם גם אתם באנשים שלא מכירים את הסיפור, הנה הוא בקצרה: פעם היו מכונות כתיבה. מכונות כתיבה היו נתקעות אם המקליד הקליד שתי אותיות קרובות מדי אחת אחרי השניה, אז מתכנני המקלדת דאגו להפריד זוגות אותיות שבאות בסמיכות זו לזו לעיתים קרובות אחת מהשניה. שנים חלפו, מכונות הכתיבה הוחלפו בטכנולוגיות אחרות, אבל בגלל שאנשים התרגלו לסידור המקשים הזו, אף אחד כמעט לא אימץ את החלופות היעילות יותר שהוצעו עם השנים, ונשארנו תקועים עם סידור אותיות במקלדת שתוכנן להאט את קצב ההקלדה שלנו.

הסיפור הזה הוא שם דבר בלימודי כלכלה, מדע המדינה וסוציולוגיה כדוגמא לתופעה שזוכה בכל דיסציפלינה למושג אחר – במדע המדינה, המושג הנפוץ ביותר הוא path dependence; בכלכלה נהוג לדבר על sunk costs. לפעמים קוראים לזה "דטרמיניזם טכנולוגי". הפואנטה היא שברגע שיותר מדי אנשים מושקעים במוסד חברתי מסויים (ולצורך העניין, תקבלו את זה שסידור האותיות הוא סוג של "מוסד חברתי"), יהיה מאוד מאוד קשה לשנות כיוון. מה שחשוב כאן הוא לא הצד הטכנולוגי – את זה קל למדי לעקוף, למשל באמצעות כפילות בתקופת המעבר, כמו המעבר מעכברי PS/2 לעכברי USB, שבין השאר התאפשר באמצעות מתאמים וכפילות-תוכנה בעכברים עצמה. מה שחשוב הוא שלבני-אדם קשה מאוד ללמוד מחדש התנהגות, ולעיתים קרובות אנחנו פשוט לא טורחים לעשות את זה, גם אם לכאורה זה שווה את ההשקעה. זו הסיבה שאנחנו ממעטים להחליף מערכות הפעלה (א-הם), וזו הסיבה שהתלונה העיקרית של כל מי שעובר מתוכנה אחת למתחרה שלה היא תמיד "אבל בתוכנה הקודמת יכולתי לעשות X ככה!".

וזה, בעצם, מה שהופך מוסדות חברתיים למוסדות. מוסד, בספרות מדעי החברה, מוגדר כהתנהגות אנושית כלשהי שחוזרת על עצמה בלי צורך בלחץ חיצוני כדי להביא לחזרתה. או, בנוסח קצת שונה, מוסד הוא התנהגות חברתית שנובעת מתוך לגיטימציה פנימית. לדוגמא, מוסד הנישואין הוא מוסד משום שאנשים תופסים את אקט הנישואין כמשהו שעליהם לעשות מתוך לגיטימציה פנימית של המוסד, ולא בגלל לחץ חיצוני עליהם לנהוג כך. ואכן, ככל שיותר אנשים תופסים את הנישואין כמשהו שנכפה עליהם על-ידי החברה, כך אנו חוזים יותר ויותר בהתפוררותו של המוסד הזה, ובהיווצרותן של חלופות לגיטימיות. ואין לגיטימציה פנימית חזקה יותר מאשר "ככה אני רגיל". לכן, מקלדות QWERTY עדיין קיימות איתנו. אף אחד לא צריך לכפות עלינו להשתמש במקלדות הללו. אנחנו עושים זאת כי ככה אנחנו רגילים, ואנחנו רגילים כי בזה משתמשים כולם סביבנו. וכולם משתמשים בזה סביבנו כי פעם המקלדות הללו שימשו במכונות כתיבה שנתקעו אם מישהו הקליד שתי אותיות סמוכות מהר מדי. דטרמיניזם טכנולוגי. ((דוגמא נוספת לטענה של דטרמיניזם טכנולוגי היא הטענה על השפעת תרבות הסמס על כתיב ואף על דפוסי דיבור של צעירים.))

ה"תלות מסלול" (path dependency) הזו גורמת לתופעות דיספונקציונליות, בדיוק כמו הדיספונקציונליות של מקלדת ה-QWERTY. אבל לעיתים קרובות מדי אנשים שחושבים על QWERTY חושבים שהדיספונקציונליות הזו היא בהכרח תוצאה של שינויים טכנולוגיים שמולבשים על התקבעות חברתית. מה שגיליתי בכתבה של פישלר, ולא ידעתי עליו לפני כן, הוא שתצורת המקלדת היא גם דוגמא מצויינת למקרה ההפוך. או, לפחות, תצורת המקלדת בעברית. על פי פישלר, תצורת המקלדת בעברית נקבעה כאשר השפה הנפוצה ביותר בקרב משתמשי כתב עברי על מקלדת הייתה יידיש, ובניגוד ל-QWERTY, היא דווקא תוכננה להקלדה מהירה ונוחה ככל האפשר. לכן, למשל, האות ע' מקבלת מקום של כבוד במרכז המקלדת, וגם ה-י', ה-ו' וה-א' – ארבע האותיות שמחליפות ביידיש את סימני הניקוד שבעברית. יהיה הדבר כאילו האותיות AEUIO באנגלית ירוכזו כולן במרכז המקלדת באנגלית, במקום להיות מפוזרות בפריפריה שלה.

אבל אז התרחש הטוויסט המעניין: במקום שהטכנולוגיה תשתנה בזמן שהתרבות נשארה מקובעת, דווקא התרבות השתנתה, ושפת הדיבור של רוב משתמשי המקלדות העבריות בעולם עברה מיידיש לעברית. אבל הטכנולוגיה לא השתנתה, ותקופת המעבר אופיינה בשימור התבנית שמתאימה לכתיבה ביידיש, במקום להתחלף במשהו שמתאים יותר לכתיבה בעברית. לא רק זאת, אלא שעד היום אין דרך נוחה באמת לנקד מילים בעברית. אפילו לשים דגש זו עבודה קשה יחסית לכל דבר אחר שאנחנו עשויים לעשות במקלדת שלנו. התופעה הזו לא קיימת בשפות לטיניות, למשל: לכל שפה יש תבנית מקלדת משלה (למרות שרובן מאוד דומות ל-QWERTY). אפילו לבריטים יש תבנית מקלדת נפרדת משלהם, מסיבה שטרם הובררה דיה.

התוצאה היא מקלדת דיספונקציונלית שאינה מוסברת על-ידי פונקציה טכנולוגית שדעכה, אלא פונקציה חברתית שדעכה.

האנלוגיה שנמתחת בדרך כלל מ-QWERTY למוסדות אחרים במדעי החברה היא של מוסד שנותר על כנו למרות שכל העולם סביבו משתנה. מוסדות וארגונים, על פי התפיסה הזו, נשארים יציבים מתוך אינרציה חברתית, והופכים לדיספונקציונליים. זו הביקורת שהפילה את הגישה הפונקציונליסטית במדעי החברה. הגישה הפונקציונליסטית ניסתה להסביר את קיומם של מוסדות מסויימים בכך שהם משרתים מטרה מסויימת. אבל בשלב מסויים ההסברים נעשו יותר ויותר מאולצים, והפכו מהסבר (החברה רצתה להשיג מטרה X, ולכן היא תכננה את מוסד Y שמשיג את המטרה הזו) לתיאור (מוסד Y מבצע X, ומכאן שהוא קיים כדי להשיג את X), והפכה את כיוון הסיבתיות של הגורם והתוצאה. תלות-מסלול הסבירה איך דיספונקציונליות מגיעה לעולם, ועל הדרך סיפחה גם את ההסבר האבולוציוני לחוסר האופטימליות של מבני המוסדות הקיימים. ((מכיוון שהאבולוציה יכולה לבנות רק על מה שכבר יש ולא ליצור יש מאין, הרבה מהפתרונות שהיא מוצאת לבעיות שונות – מרהיבים ומפתיעים ככל שיהיו- הם לכאורה מסובכים יתר על המידה ורחוקים מלהיות אופטמליים מבחינת ניצול משאבים. האופן שבו העין האנושית בנויה, למשל, עם שכבות על גבי שכבות של תיקונים שמתבצעים במוח משום שהעין שולחת מידע חלקי ומעוות, היא דוגמא טובה.))

אך דוגמת המקלדת העברית מציעה מסלול שונה של דיספונקציונליות יצירתית. דמיינו לעצמכם אדם שברשותו פטיש, משום שהוא אוהב להרוס דברים. יום אחד מחליט האדם שמעכשיו הוא רוצה ליצור אמנות ולא סתם להרוס דברים. אבל כל מה שיש לו זה פטיש – כדי להשיג את המטרה שלו, הוא צריך לחשוב באופן יצירתי כיצד פטיש יכול לשמש ליצירת חפצי אמנות. למשל, הוא יכול להתחיל ליצור פסלים, אולי פסלים ממתכת על ידי רקיעתה. דבר דומה יכול להיווצר ברמת הארגון, וברמת המוסד כולו: שינוי חברתי שמתבצע מתחת לארגון ובתוכו, יכול להוביל את מקבלי ההחלטות שלו לעשות שימוש במשאבי הארגון, שתוכננו למטרה אחת, כדי להשיג מטרה אחרת. אפשר לראות דוגמאות לכך במגוון מוסדות חברתיים ופוליטיים. לדוגמא: חוקת ארה"ב, שתוכננה למטרות מסויימות על רקע חברתי מסויים, משמשת מאז היווצרה כדי לקדם מגוון מטרות חברתיות שספק אם מנסחיה היו מוכנים לתת את ידם לקידומה. כל זאת, לא תוך כדי שינוי החוקה, אלא דווקא תוך כדי רתימת המשאבים שהיא מייצרת למטרות חדשות. בצורה דומה, חוקי הדת היהודית משמשים גורמים שונים כדי לחזק גישות שונות ולעיתים אף סותרות שהם אוחזים בהן – כך יש מי שמוצא בתורה כלי כדי לדרוש מהמדינה סיוע לפליטים שמגיעים לגבולה, בעוד שיש מי שמוצא בה כלי כדי לחייב את המדינה לגרש מתוכה את כל זריה.

אך המוסדות החברתיים הללו, כאמור, כלל לא תוכננו למטרות שלשמן הם משמשים כעת, ומכאן נובעת, בהכרח, מידה של דיספונקציה. יש מי שמצביע על הדיספונקציונליות הזו כעילה לזנוח את המוסדות החברתיים לחלוטין בבואנו לנסות לשנות את המציאות. אך המציאות היא שלא ניתן להחריב עולם ישן עדי יסוד. ההתפתחות האנושית היא בהכרח תלוית-מסלול, ולכן בבואנו לנסות לשנות את המציאות אסור לנו להתעלם מהמסלול, כי דרך זו בהכרח תכשל. במקום זאת עלינו לפרוץ מסלולים חדשים שפונים מתוך המסלול הנוכחי, מה שרוברט הנרי קוקס קרא לו "הבניית מסלול". המשמעות היא הכרה בכך שאוטופיות הן, ובכן, אוטופיסטיות. הן "שום-מקום". המשמעות היא הכרה בכך שהיעדים שלנו לעולם לא יושגו במלואם, ואין טעם לשאוף אליהם אם השאיפה גורמת לנו לוותר על פשרות תת-אופטימליות אפשריות.

כאן נעוץ היתרון הנצחי של הימין על השמאל: הימין רוצה לשמר את מה שכבר קיים, בעוד השמאל רוצה לנתץ את הקיים ולהחליפו במשהו אחר. הימין הוא ברירת המחדל של ההיסטוריה, והשמאל צריך לעבוד קשה מתוך ידיעה שלעולם לא יוכל להשיג את מטרותיו. לאורך ההיסטוריה השמאל ניצל מצבי הלם ומצוקה של מערכות קיימות כדי להחליפן במשהו אחר, ולעיתים קרובות נדמה כי השמאל כל כך התרגל למהלך הדברים הזה עד כי הוא מאמין כי זוהי הדרך הצודקת להשיג שינוי. מרקס עצמו כבר התנגד לפשרות שהנהיגו מנהיגי פועלים בזמנו משום שראה כיצד מדיניות רווחה תמנע את הפלת המוסד החברתי הקפיטליסטי ותסתפק בשינוי תת-אופטימלי שלו. אבל להתעלם מהמציאות לא יעזור לשמאל להשיג את השינוי הרצוי לו. שינוי ניתן להשיג רק באמצעות התמודדות עם המציאות הקיימת, רק באמצעות פריצת מסלולים חדשים מתוך זה שבו אנו צועדים. אי אפשר לסמוך על גורמים חיצוניים שיעשו עבורנו את העבודה. עלינו ליצור את השינוי התרבותי מתוך המוסדות הקיימים, ולא לקוות שיבוא היום שבו נצליח ליצור מוסדות חלופיים שייצרו את השינוי החברתי עבורנו.

בלינוקס זה לא היה קורה (או: המדריך להסרת אובונטו)

אם אתם כמוני יש לכם לא מעט חברים שמשתמשים בלינוקס, ואוהבים לציין, לפעמים, כמה שהם אוהבים להשתמש בלינוקס, וכמה שלינוקס יותר טוב מחלונות. אם אתם קצת פחות עצבניים ממני, יכול להיות שעדיין יש לכם כמה חברים שממש מנסים לשכנע אתכם לעבור ללינוקס ומספרים לכם על נפלאותיה של מערכת ההפעלה החופשית.

ובכן, לפני אי אלו חודשים, בעקבות קריאת כתבה על מהדורה חדשה של אובונטו ("לינוקס לבני אנוש"), החלטתי לנסות ולהתקין אותה. מה יכול להיות רע? הרי אובונטו יכולה בקלות להקים מערך אתחול-כפול לצד החלונות, שום דבר לא נאבד, הכל טוב ויפה. ואכן, ההתקנה עברה בצורה חלקה: קיבלתי תפריט אתחול עם 9(!) אפשרויות שונות – הראשונה היא האובונטו שאני אמור להפעיל, האחרונה שבהן חלונות, וכל הבאמצע אין לי מושג ואני לא רוצה לדעת. ((משום מה האופציה האחת לפני אחרונה הייתה משהו עם ויסטה, למרות שמעולם לא הותקנה ויסטה על המערכת ואין לי מושג איך זה הגיע לשם. בטח באשמת מיקרוסופט.)) כמו שמבטיחים האנשים הטובים (באמת טובים!) של אובונטו, המערכת יוצאת עובדת מהקופסא. פרט להזנת הסיסמא של הויי-פיי שלי, בעצם, לא הייתי צריך לעשות כלום. טוב, הייתי צריך לקבוע סיסמת משתמש. ועוד אחת לצרור המפתחות שלי. אבל זהו, באמת. המארז בה יחד עם אופן אופיס – חבילת האופיס שאני משתמש בה בכל מקרה – ופיירפוקס (שבזמנו היה הדפדפן שאני משתמש בו בכל מקרה. מאז עברתי לכרום), ועוד כל מיני דברים טובים.

אפילו הצלחתי להתקין את גרסת הלינוקס של מנדליי, שהפך לכלי עבודה מרכזי עבורי מאז גיליתי אותו. עד מהרה גיליתי את נפלאות ריבוי הדסקטופס, וסידרתי לעצמי שיטה רציונלית ומגניבה. עוד הייתי זקוק לסיוע מכמה חברים טובי לב בטוויטר כדי לסדר כמה דברים, אבל שום דבר רציני, וזה לא שאני מעמיד פנים שמשתמש שנתקל בחלונות בפעם הראשונה ידע לעשות הכל מייד. הכל עבד יופי, עד שהוא לא. פתאום גיליתי שכשאני שולח את המחשב לשנת-חורף (מה שלינוקס קורא השעייה-לדיסק), הוא מתעורר רענן וטוב לב, עם אתחול נקי של המערכת, ובלי כל החלונות שהשארתי פתוחים. חיטוט ארוך ומעמיק ברחבי הפורומים השונים של אובונטו העלה סדרה של טקסי וודו לא ברורים שהייתי צריך לבצע בטרמינל, תוך שאני מקיש את הסיסמא הארוכה-להרגיז שנאלצתי להמציא לעצמי פעם אחר פעם. אומרים שאחת המגבלות של חלונות היא שהיא מאפשרת למחשב לעשות כל מיני דברים בלי לקבל אישור מובהק מהאדמיניסטרטור של המחשב. אבל בלינוקס, מי שרוצה לתפעל את המחשב שלו בלי לדעת מה הוא עושה צריך לעקוב אחרי אינספור הוראות שהוא לא מבין, ולסמוך על מי שכתב אותן שהוא לא יעשה שמות במחשב שלו. עד כמה שאני יודע נתתי למחשב שלי הרשאה לאכול את בני הבכור. ((sudo dev /our –firstborn)) הפוטנציאל להנדסת אנוש זדונית כאן הוא עצום, והסיבה היחידה שהבעיה הזו לא התעוררה באובונטו עד היום היא פשוט שמשתמשי חלונות לא עברו למערכת הזאת בהמוניהם.

העצוב באמת הוא שחרף אינספור אתחולי ניסוי, שום דבר לא השתנה, ושנת החורף מחקה לאובונטו את הזיכרון. בסופו של דבר הגעתי לדיון באחד הפורומים בו הובהר שבעצם, זו בעיה שאובונטו מעולם לא הצליחה לפתור, לכאורה משום שיש כל כך הרבה מפרטים שונים של מחשבים שונים. עכשיו, אני יודע שזו לא תשובה לגיטימית, אבל חלונות יודעת להתמודד עם המחשב שלי יופי, ולא אכפת לי אם זה בגלל המונופול של מיקרוסופט או בגלל אורות הצפון. זה עובד וזהו.

אז החלטתי לעזוב את אובונטו לבינתיים. או אז נזכרתי בתפריט האימתני שמופיע בכל הדלקה של המחשב – אותו תפריט שברירת המחדל שלו היא אובונטו. שוב צללתי לתוך הפורומים כדי לגלות איך משנים את ברירת המחדל. ((נותנים למחשב רשות למזמז את בת הזוג שלך: sudo grope S/O.)) בסוף יצאתי עם הניצחון בין שיני, והשארתי את אובונטו להתמרמר על הכונן שלי תוך שאני מתעלם ממנו בבוז בכל אתחול.

עבר זמן מה, יצאה גרסה חדשה של אובונטו, והחלטתי שוב לתת הזדמנות למערכת ההפעלה החופשית. אתחלתי את המערכת, עקבתי אחרי כל ההוראות כדי להתקין את הגרסא החדשה. את השינוי ניתן היה להרגיש מיד: עכשיו רשימת האופציות בתפריט האתחול כוללת 11 אפשרויות, ואפשרות ברירת המחדל שלי היא קללה בהונגרית. שוב לחפש את ההוראות איך לשנות את ברירת המחדל, לגלות מאוחר מדי שאפשר לצמצם את מספר האופציות באמצעות הסרה של קרנלים מיושנים, לשנות את ברירת המחדל חזרה, ולגלות — אלוהים, למה לא בדקתי את זה קודם — שעדיין אין שנת-חורף מתפקדת. בתסכולי כי רב החלטתי להסיר את הלינוקס לגמרי, אבל ציפור קטנה לחשה לי שתפריט האתחול משוייך ללינוקס, ושיש סיכוי שאם אני פשוט אסיר את המחיצה של לינוקס, המחשב שלי יחורב לחלוטין.

הודיתי בתבוסתי, ובמקום זאת צמצמתי את המחיצה של לינוקס למשהו שפחות יציק לי בעיניים – כמה עשרות ג'יגה בודדים. את היתרה הפכתי לכונן נוסף לחלונות, ואני ולינוקס נפרדנו לשלום כידידים שוב.

ואז, כחלוף מספר חודשים, אלוהים יודע למה, החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. נכנסתי לאובונטו, הפעלתי את מרכז העדכונים ואמרתי לו לעדכן הכל. אובונטו אמר שאין בעיה, וכעבור הרף עין הודיע לי שבעצם יש בעיה: אחת מהתוכנות שאני רוצה לעדכן אינה מורשית. באמת? איזו? מנדליי. מה מנדליי? למה אתה לא רוצה לעדכן את מנדליי? לא בא לי, השיב אובונטו, וסירב לעדכן. רק מתוך סקרנות הפעלתי את המנדליי וחיפשתי דרך לעדכן אותו משם, כמו בחלונות, אבל לא הייתה אפשרות כזו. לא הצלחתי לאתר שום דבר לגרום לאובונטו לעדכן את מנדליי (אני מרשה! באמת!), פרט להתקנה מחדש של התוכנה. חזרתי לאשף העדכונים ואמרתי לו "טוב, בסדר, עזוב מנדליי, תעדכן את השאר". אין בעיה! אמר המחשב, וכעבור הרף עין של רבע שעה הורדת עדכונים הודיע שבעצם יש בעיה: הוא לא מצליח להתחבר לרשת. אבל אתה מחובר לרשת, ניסיתי להסביר לו. הנה, אני גולש ממש עכשיו. נכון, השיב המחשב, ואני מצליח להתחבר לחלק מהרשת, אבל יש איזו חתיכה שלא עובדת לי עכשיו, ולכן לא תוכל לעדכן אף חלק מהתוכנה למרות שאני מסוגל להוריד 200 מגה מתוך ה-202 שדרושים לי.

אוקיי.

המדריך המלא להסרת אובונטואים מעצבנים

הפעילו את דיסק ההתקנה של חלונות 7 (אם לא קיבלתם דיסק התקנה, אפשר לייצר אחד מתוך מערכת ההפעלה על ידי כניסה ל-Control Panel -> System and Security -> Backup and Restore ובחירה בתפריט הצדדי ב- Create System Repair Disc. לחלופין, אפשר להקליק על "התחל" ולהקליד create system repair disc, כמובן).

אחרי שהדיסק מוכן, אתחלו את המחשב דרך הדיסק. ((לשם כך תדרשו לשנות את הגדרות האתחול בביוס – בדרך כלל באמצעות הקשה על F2 במסך האתחול הראשון שעולה במחשב.))

ביחרו את תצורת המקלדת שלכם. במסך שעולה, ביחרו ב"command prompt".

הקלידו את הפקודה הבאה (בלי מרכאות): "bootsect /nt60 c: /mbr" (אם מערכת החלונות שלכם משום מה לא מותקנת על c, ביחרו באות הרלוונטית. שימו לב: מרגע שניתנה הפקודה הזו, לא תהיה יותר גישה לחומר שבמחיצת האובונטו. דאגו לגבות כל מה שיש לכם שם מראש. (באופן כללי כדאי לגבות קבצים חשובים לפני שעושים דברים כאלה).

הפקודה הזו תמחק את GRUB, מערכת האתחול שהתקינה אובונטו, ותחליף אותה במערכת האיתחול של חלונות עצמה.

עכשיו הגיע השלב המהנה ביותר: גריסתה של מחיצת האובונטו. אחרי שאתחלתם מחדש את המחשב לתוך חלונות (לא לשכוח להחזיר את ההגדרות בביוס למצבן המקורי), הכנסו ל-control panel -> System and Security -> Administrative Tools -> create and format partitions.

בחלון שיפתח, הקליקו על המחיצה של לינוקס – שימו לב לבחור את המחיצה הנכונה. מחיקה של המחיצה הלא נכונה תגרום לאובדן מידע חשוב.

בתפריט הקליק-ימני ביחרו "delete volume".

עכשיו אפשר להגדיר את המחיצה כמחיצת חלונות חדשה, או להרחיב את המחיצה הקיימת כך שתכלול את כל שטח הכונן.

ברכותי! המחשב שלכם נטול לינוקס. לכו לכל החברים המעצבנים שלכם ותגידו להם שמערכת ההפעלה החופשית שלהם שווה לתחת.

הובס, 2003-2011: המתת חסד (וגם: רצח בדם קר)

ותיקי הקוראים ודאי זוכרים את קלווין, המחשב השולחני הישן שלי. היום, באיחור מה, הצטרף גם עמיתו הובס אל שורת המתים. הובס, מחשב נייד שקניתי במיטב כספי (עם סיוע-מה מהורי) כדי להחליף את הת'ינקפד שקדם לו, כבר חרחר זה זמן מה. למעשה, הוא עדיין תפקד, פחות או יותר – הוא היה המחשב העיקרי של אשתי, ושירת אותה נאמנה. הבעיה העיקרית הייתה החיבור לחשמל, שהלך ונעשה פחות ופחות יציב. אחרי שאשתי התחשמלה פעם אחת, החלטנו להפסיק לדחות את הקץ ויצאנו לקנות מחשב חדש.

הובס היה מחשב מתוצרת אייסר. גם הלפטופ עליו אני כותב עכשיו הוא מתוצרת אייסר, וגם הנטבוק החביב שלי שיושב לצידי. וגם המחשב החדש שקנינו לאשתי. 350$ (לפני מס) הספיקו לרכישת מחשב לחלוטין לא רע – לא הייתי מנסה להריץ עליו משחקים, אבל מצד שני אני לא בטוח שהוא מפגר בהרבה מאחורי המחשב שלי, שנקנה בפי שתיים וחצי מזה לפני כשנה (אם כי המחשב שלי הוא 17", והחדש 15.6"). מה שאני מנסה להגיד: אם אתם מחפשים מחשב נייד ואין לכם דרישות מאוד ספציפיות, אני ממליץ על אייסר. אני עובד איתם כבר קרוב לעשור ובינתיים מדובר במחשבים בעלי אורך חיים יוצא מגדר הרגיל.

הובס, כאמור, שימש אותי עד לא מזמן ואת אשתי עד לרכישת המחשב החדש. לפני ששולחים אותו למחזור, רציתי לדאוג שלא ישאר יותר מדי מהכונן הקשיח שלו. אך אבוי – כיצד נכסח את הצורה לכונן קשיח מתוך הכונן עצמו? להובס היה פעם כונן דיסקים, אבל הוצאנו אותו מכיוון שהוא התחיל לעשות בעיות. ניסיון לאתחל את המחשב דרך כונן הדיסקים החיצוני כשל, וגם אתחול באמצעות דיסק USB לא אפשרי על מחשב כה ישן. אז ניגשתי לארון והוצאתי את כונן הדיסקים. בחרדה הכנסתי אותו למחשב וניסיתי לאתחל את המחשב עם דיסק חי של GParted. זה עבד, אבל פרמוט לא באמת מספיק למחשב שבכל זאת עשוי להכיל ססמאות שלי לכל מיני דברים. ניסיתי לאתחל אותו עם דיסק של אובונטו, אבל הכונן נכנע אחרי קריאה ממושכת. הבנתי שאם ארצה למחות את הדיסק לחלוטין, אזדקק למשהו שלא יכביד על הכונן דיסקים. חיפוש זריז ברשת איתר את אתחל והפצץ של דאריק, תוכנה שעושה בדיוק מה שרציתי בעשרה מגה. צרבתי בזריזות את הדיסק, ולמרבה השמחה, הובס הרשה לי לבצע בו המתת חסד. אפילו החיבור לחשמל נשאר יציב לאורך השעתיים של גריסה אקטיבית של הכונן הקשיח, על כל 30 ג'יגותיו, שבסופן לא נותר ממנו כלום.

חשבתי, כמעשה אחרון של כבוד להובס, להתקין עליו אובונטו, בשביל הכיף. אבל כונן הדיסקים הודיע לי שהוא הגיע לסוף דרכו. וכך יושבת לה עכשיו גופתו של הובס לצידי, מחכה שאקפיץ אותה למרכז המחזור למכשירי אלקטרוניקה.

היו לי הרבה זכרונות מהובס. רוב התקופה שלי בקנדה הוא ליווה אותי. כל חייו של הפוציק הוא היה איתנו — ויעידו על כך המקשים שהילד עקר ממנו ושבר באופן כה יסודי עד כי לא יכולתי להחזיר אותם למקומם, ביניהם שני מקשי ה-alt, שנאלצתי למפות מחדש למקש ה"כפתור הימני" ומקש ה"חלונות" (זה האחרון היה חסר לי לקיצורי מקלדת למיניהם, אבל לאשתי היה חשוב יותר לחליף שפות בנוחות). הוא לא מת מוות הרואי כמו אחיו הגדול. אבל הוא גם לא קרס ושבק חיים כמו הובס האב. מוות מכובד, בשיבה טובה. יהיה זכרו ברוך.

מחיקתו של הובס הזכירה לי את הכונן הקשיח הישן, בן 80 הג'יגה, שלקחתי מקלווין כשבאנו לקנדה. תמיד אמרתי לעצמי שיום אחד אני ארכוש מחשב שולחני ואז אוכל להשתמש בזה. אין לי מושג מה יש על הכונן הזה, אבל אחרי ארבע שנים אני יכול רק להניח שזה לא ממש יחסר לי. שקלתי לרכוש מתאם USB כדי לבחר אותו לאחד המחשבים הישנים ולהעתיק משם את מה שלא יהיה עליו, אבל היה לי קצת חבל לבזבז את הזמן ואת הכסף. מצד שני, לא רציתי להשליך אותו סתם כך למחזור כשניתן עוד להוציא ממנו מידע — מידע ישן, אבל אי אפשר לדעת איזה דברים מביכים שמרתי שם. מכיוון שמחיקה באמצעות תוכנה לא הייתה אפשרית, נאלצתי להשתמש בכלים קצת יותר לואו-טק. אני והילד שיברנו את המעטפת החיצונית באמצעות פטיש, והצלחנו לפתוח אותה לבסוף.

הגוויה עוד נאבקה ואף הצליחה לשרוט אותי במהלך הקרב, אך לבסוף הדיסק הושחת עד היסוד ופורק לגרמים, תוך שאני שורט וחותך במדיה המגנטית עצמה כמיטב יכולתי.

HD fin

בעוד שהיא מדממת ברגים ורסיסי מתכת, הגופה נזרקה לפח. מאז אני לא מפסיק לחשוב מה עשוי היה להיות שם, בתוך אותם 80 ג'יגה תמימים, שרציתי לסחוב אותם איתי עד לקנדה. בוודאי היה שם ארכיון הדוא"ל הישן שלי, מלפני המעבר לג'ימייל. אולי היו שם שאריות של ארכיונים מימי אולטינט. לעולם לא נדע. אם אי פעם מישהו ירצה לכתוב עלי ביוגרפיה, אפשר לציין את היום הזה כיום ראשון השחור של ההיסטוריה הפרטית שלי.

מצד שני, קשה לי להאמין שלמישהו אכפת.

המון המון המון דברים קרו בשבועות האחרונים, וכל הזמן יש לי דברים שאני רוצה להגיד אבל לא מצליח לבטא אותם בצורה שאני מוכן לפרסם. אפשר לקרוא לזה מחסום כתיבה, או לא יודע מה. אני בעיקר מרגיש שמה שיש לי להגיד לא מספיק מבוסס. אולי השהות הקצרה בארץ גרמה לי להרגיש עוד פחות מחובר מהרגיל, וקשה לי להטיף מוסר ולהרצות על מה ואיך צריך לעשות משולחן העבודה בטורונטו. קשה לי לכתוב את הפוסט הזה שמתבשל לי כבר כמה שבועות שקורא לשיתוף פעולה מהותי יותר בין השמאל היהודי בישראל לבין הערבים, כשאני יודע שכבר יש התארגנויות כאלו, ואני לא יודע עליהן כלום. אז בינתיים אני מתרכז בעבודה על התזה. אני מניח שגם זה לטובה.

אינסטנט כלום

גוגל השיקו שדרוג לעמוד החיפוש שלהם: גוגל אינסטנט. מה החידוש הגדול שמצריך עמידת דום מצד כל עיתון עם חצי מדור טכנולוגיה בעולם? ובכן, מעכשיו, כשתחפשו משהו בגוגל, תוצאות החיפוש תופענה תוך כדי ההקלדה, ולא רק אחרי שתלחצו על אנטר.

אני לא רוצה לזלזל בכך שגוגל חוסכים לנו עשירית השניה – אני דווקא מאוד מעריך כל פעולה שנחסכת לי בדרך למציאת מה שאני מחפש. יתר על כן, אנשים שמקלידים לאט, ויש כאלו עוד למכביר, צריכים בכלל לשמוח על כל קיצור דרך שכזה (אם כי, כמובן, מי שמקליד לאט בד"כ גם מסתכל על המקלדת בזמן שהוא מקליד, אז הוא לא ישים לב לתוצאות שצצו על המסך).

אבל כמו קפה אינסטנט, מרק אינסטנט או ג'לי אינסטנט, גם לגוגל אינסטנט קצת חסר טעם. או, אולי, מה שאני רוצה להתלונן עליו הוא דווקא על חוסר במעוף בתכנון השדרוג הזה. הרי מה עושה בסך הכל הטריק החדש? לוקח את התוצאה הראשונה של ה"גוגל סג'סט" הותיק, ומציג אותה מיד על המסך. זהו. זהו? אם גוגל היו רוצים להדהים אותי באמת, הם היו בונים אלגוריתם שמערבב תוצאות פופולריות של מספר השלמות פופולריות של מה שאני כותב. הרי כל הפואנטה היא לחסוך לי הקלדה, לא? אז למה כשאני מתחיל לכתוב "האמת", אני מקבל עמוד שלם של תוצאות על "האמת של רביבו", בלי לשלב פנימה תוצאות מתוך "האמת העירומה" ו"האמת המכוערת", שלא לדבר על סתם "האמת"?

טיפה יותר השקעה הייתה הופכת את השדרוג הקטן הזה משטות חביבה למשהו שימושי באמת עבור הגולשים.