פייסבוק וטוויטר מדגימים למה רעש זה טוב ואות טהור זה רע

היום האזנתי לפרק האחרון של Ways of Hearing, סדרת פודקסטים (מומלצת) על קול ועל האופן שבו אנחנו שומעים בעידן הדיגיטלי. הפרק האחרון עסק ברעש במשמעות הטכנית שלו, של אות ורעש (signal and noise) – מה שאנחנו רוצים לשמוע, לעומת כל שאר הדברים שאנחנו שומעים אבל לא מעניינים אותנו.

בסוף הפרק הראה דיימן קרקובסקי, המגיש, כיצד למעשה כל הסדרה עסקה באות ורעש, ובאופן שבו בעידן הדיגיטלי היחס שלנו לקול הפך לאובססיה לטוהר האות והעלמת הרעש: אנחנו רוצים לשמוע רק מה שאנחנו מעוניינים לשמוע, בלי שום רעשי רקע והפרעות. בתוך כך, אנחנו מאבדים את כל מה שהרעש נותן לנו ביום-יום: הקשר, מידע פריפריאלי שמאפשר לנו לדעת על דברים שקורים סביבנו גם אם אנחנו מתרכזים במשהו אחר. אחת הדוגמאות שהוא נותן זה האופן שבו אוזניות מפרידות אותנו מהסביבה כשאנחנו הולכים ברחוב, מונעות מאיתנו לשמוע את העיר שסביבנו ומאפשרות לנו להתנתק מהסביבה המיידית שלנו. אפשר לחשוב גם עם שירותי מוזיקה כמו ספוטיפיי, שמתאמצים לספק לנו רק מוזיקה שדומה למוזיקה שאנחנו כבר אוהבים, בניגוד לתחנות רדיו שעשויות לחשוף אותנו, בתאוריה, למוזיקה שעוד לא נתקלנו בה ואולי נאהב. או חנויות מוזיקה ברשת שמאפשרות לנו למצוא בדיוק את מה שחיפשנו באופן ישיר, בניגוד לחנויות תקליטים שם אולי בדרך לאיתור האלבום שרצינו נתקל במשהו חדש שימשוך את תשומת ליבנו.

אבל כפי שקרקובסקי מציין בעצמו, האובססיה הזו לאות טהור אינה מוגבלת לאודיו. גם רכישת ספרים און-ליין, למשל, סובלת מאותה בעיה לעומת חנויות ספרים פיזיות. (אני עדיין נכנס לפעמים לחנויות ספרים כדי לעיין ולקוות להתקל במשהו חדש שאולי יעניין אותי, למרות שההעדפה שלי היא לקרוא הכל על הקינדל. והשאלה איך לתמוך במודל של חנויות פיזיות בלי למלא את הבית שלי בספרים כבדים מטרידה אותי לפרקים.)

אפשר להרחיב את הדיון עוד יותר. בעת האחרונה אני נמצא הרבה פחות בפייסבוק, והרבה יותר בטוויטר. עם השנים שני השירותים נעשו יותר ויותר דומים זה לזה. ההרחבה של ציוצים בעת האחרונה ל-280 תווים (לא אצלי, עדיין, אבל בקרוב, אולי), כמו גם ההקלה על תיוג, שרשור וקישור למדיה אחרת בטוויטר המשיכו את הטרנד הזה. אבל כמה מרכיבים בסיסיים נותרו שונים מאוד בין שני השירותים.

אחד הבולטים שבמרכיבים הללו, לדעתי, זו השאיפה של פייסבוק לאות טהור, וההעדפה של טוויטר לרעש. פייסבוק משתדל להציג לנו אך ורק דברים שיעניינו אותנו, ושיגררו תגובה (engagement) שלנו — למעט, בעצם, התוכן השיווקי שהם דוחפים לנו לפיד. בטוויטר, לעומת זאת, נשארו פחות או יותר נאמנים למודל של הפיד כרצף כרונולוגי הפוך של הציוצים מרשימת הנעקבים שלנו (למעט התוספת היחסית חדשה של "דברים שאולי פספסת"). בפייסבוק, אם האלגוריתם חושב שמשהו שפרסמתם לא יעניין אותי, הוא לא יופיע לי בפיד. בטוויטר, אם פרסמתם משהו בטווח הזמן שבו הסתכלתי על הפיד, אני אראה אותו.

זו הדגמה מעניינת של האפקט של רעש ומחיקתו מהתודעה. כן, בפייסבוק אני קורא הרבה פחות דברים שלא מעניינים אותי. מצד שני, בפייסבוק יוצא שאני בעיקר קורא על אותו דבר שוב ושוב ושוב. בטוויטר, לעומת זאת, אני אני נתקל בהמון דברים שממש ממש לא מעניינים אותי. אבל מדי פעם הקשב הזה לרעש משתלם ואני לומד משהו חדש, או מגלה משהו שבדרך-כלל לא היה מעניין אותי, אבל פתאום נהיה רלוונטי עבורי. או שאני סתם מקבל יותר מודעות לסביבה שלי ולמה שמעניין אותם ושחורג מתחומי העניין שלי.

ומכיוון שציוצים הם ממהותם קצרים, ומכיוון שטוויטר לא מקפיץ דיונים באותו האופן שפייסבוק עושה זאת, הרעש הזה לא מפריע לי יותר מדי. אני יכול להמשיך לציוץ הבא בלי שנפגמה ההנאה שלי.

אני אוהב את הרעיון הזה של ניתוח שינויים תרבותיים דרך העדשה של מחיקת הרעש ומה שהולך לאיבוד כתוצאה מכך — וגם את ההבנה שבעצם מה שאני מתייחס אליו רוב הזמן כ"רעש" אולי מכיל יותר אות ממה שחשבתי.