השכנה השלישית

יוסי לוי מפרסם בעת האחרונה סדרה של רשומות ב"נסיכת המדעים" על בנייה קלוקלת של מודלים סטטיסטיים, וזה הזכיר לי את המקרה המובהק ביותר שהיה לי של קשר מובהק וחסר משמעות לחלוטין, שמשמש לי כתזכורת תמידית לחשוב על המשמעות של המשתנים שלי לפני שאני זורק אותם לתוך הרגרסיה.

היה זה סמינר של פרופ' אברהם דיסקין שהנושא שלו היה שימוש בניתוחי רגרסיה להבנת המערכת הבינלאומית. עבודת הסמינר שלי הייתה שאפתנית ודרשה כמויות עבודה בלתי סבירות בעליל כדי לאסוף ולנקות את הנתונים. המטרה הייתה לבדוק האם מדינות מושפעות על ידי תנודות במידת הדמוקרטיה במדינות השכנות שלהן. היו לי כמה היפותזות שניסיתי לבדוק. למשל, היפותזה אחת הייתה שכמדינה אחת תחווה תהליך של דמוקרטיזציה (או קריסה דמוקרטית), הדבר יגדיל את הסיכוי שהשכנות שלה יעברו תהליך דומה, והדבר יוביל ל"מעגל קסמים" שיגרור שינוי אזורי כולל. היפותזה אחרת הייתה שהשינויים עצמם לא חשובים, אבל מדינות יטו להתאים את עצמן לסביבה שלהן, כך שמדינה שנמצאת באזור לא דמוקרטי ותעבור תהליך של דמוקרטיזציה, תטה לחזור למצב הלא-דמוקרטי מהר יותר מאשר מדינה שעוברת דמוקרטיזציה באזור דמוקרטי יותר. היפותזות משנה הגדירו "אזור" בצורה שונה. הגדרה אחת דיברה אך ורק על מדינות עם גבול עם המדינה המדוברת. הגדרה אחרת דיברה על חלוקה גאו-תרבותית סטייל הציוויליזציות של הנטינגטון.

במשך שבועות הלכתי לספריה מדי יום, ועברתי אחד אחד על סדרה של אלמנכים שכללו, בין השאר, את כל המדינות השכנות של כל מדינה בשנת הפרסום. אני חושב שכיסיתי את כל התקופה מסוף מלחמת העולם השניה עד ראשית שנות האלפיים. העתקתי את הרשימה הזו ל-SPSS כאשר כל שנת-מדינה (למשל, ישראל 1949) הייתה מקרה, עם רשימת המדינות השכנות באותה שנה. משם הלכתי ל-Polity IV, פרויקט שנתן ציון דמוקרטי לכל מדינה בכל שנה מסוף מלחמת העולם השניה. עבור כל שנת-מדינה כללתי את הציון מהשנה האמורה, את ההבדל לעומת השנה הקודמת, את סך השינוי הדמוקרטי בחמש (אם אני זוכר נכון) השנים האחרונות (כדי לתפוס מקרים של שינוי הדרגתי יותר, כמו גם לנטרל מקרים של קפיצה רגעית שחזרה לאחור מיד), וכן את אותם הנתונים עבור כל אחת מהשכנות שלה בשנה האמורה, בשנה שקדמה לה, ושנתיים לפני (כדי לתפוס השפעה איטית יותר). כל זה, כאמור, נעשה ידנית, ולבד.

לבסוף, ביצעתי סדרה של ניתוחים סטטיסטיים לא סופר-מתוחכמים כדי לראות איזה גורמים קשורים למשתנים המוסברים של שינוי דמוקרטי לעומת השנה הקודמת, ושינוי מצטבר על פני חמש השנים האחרונות.

רוב המשתנים שלי בחישוב קורלציית פירסון בסיסית היו לא מובהקים. אבל משתנה אחד — הו, משתנה אחד לא רק שהיה מובהק להפליא, הוא גם הניב שונות מוסברת נאה למדי. המשתנה המסביר המצויין הזה היה מידת השינוי הדמוקרטי המצטבר בחמש השנים האחרונות בשכנה השלישית של המדינה.

האח הידד, קראתי! מאמצי נשאו פרי! מיד ישבתי לנסות ולכתוב פרשנות של משמעות הממצא הנפלא. ואז נתקלתי בבעיה. "השכנה השלישית" היה משתנה חסר כל משמעות. השכנות של מדינות שונות לא סודרו לפי סדר כלשהו – לא גודל, לא מידת דמוקרטיה, אפילו לא לפי סיבוב השעון או סדר הא"ב. אקראי לחלוטין. מבין כ-15 המשתנים שזרקתי לתוך האלגוריתם של קורלציית פירסון, אחד יצא אותו סיכוי של אחד לעשרים למציאת קשר מובהק בין שני משתנים שאינם באמת קשורים.

אם לא הייתי עוצר להבין את המשמעות של הממצא ולהסביר אותו תיאורטית, יתכן שהייתי מגיש עבודה שמציגה בגאווה את הגילוי החדשני לקשר בין דמוקרטיזציה במדינה לבין ההיסטוריה הדמוקרטית של השכנה השלישית שלה.

תחת זאת, הבנתי שהעבודה שלי לא נגמרה – עכשיו היה עלי לחשב משתנים בעלי משמעות אמיתית (למשל, השינוי הממוצע במידת הדמוקרטיות של השכנות, או השינוי המקסימלי במידת הדמוקרטיות מבין השכנות, או מידת הדמוקרטיות הממוצעת שלהן, או כמה משתנים אחרים שחשבתי עליהם בזמנו).

סוף דבר: לא הצלחתי למצוא שום קשר בין מידת השינוי הדמוקרטי במדינה לבין מצב הדמוקרטיה בשכנותיה המיידיות. הקשר היחיד שנותר מובהק בסוף הוא בין השינוי במידת הדמוקרטיה במדינה לבין ההפרש בין מידת הדמוקרטיה במדינה לממוצע מידת הדמוקרטיות במדינות שמשתייכות לאותו אזור גיאו-תרבותי. שזה לא ממצא מאוד מפתיע, אבל לפחות הוא סביר תיאורטית. עבודת הסמינר קיבלה משהו כמו 95, ודיסקין אמר שהוא היה נותן לה 100, אבל הוא הוריד לי כמה נקודות כי כשהדפסתי אותה לא שמתי לב שהגרפים הצבעוניים באחד העמודים הודפסו בלי המידע עצמו בתוכם. שזה עוד לקח חשוב שלמדתי מהעבודה הזו – תמיד לעבור על ההדפסה לפני שמגישים.

הצבעה בשני מימדים היא הצבעה שטחית

בזמן שהייתי בקנדה התקיימו שם בחירות פדרליות. לקראת הבחירות פרסם ה-CBC (שזה כמו BBC, רק קנדי) כלי בשם "מצפן הבחירות". הכלי הציג לנשאלים שורת שאלות כדי לאמוד את עמדותיהם, ומיקם אותם על גרף דו-מימדי: מימד של עמדות כלכליות (ימין שמאל), ומימד של עמדות חברתיות (ליברלי-שמרן). הכלי ספג הרבה ביקורת, חלקה מוצדקת, חלקה חסרת שחר. מכיוון שחלק מהאחראים על הכלי הזה היו דוקטורנטים שלמדו איתי באוניברסיטת טורונטו, יצרתי סרטון יוטיוב (באיכות גרועה, כי זה מה יש) שמסביר למה החלק חסר השחר של הביקורת הוא, ובכן חסר שחר. היוצרים של המצפן הואשמו בהטייה מכוונת לטובת הליברלים שעיוותה תוצאות בכוונה כדי להציב אנשים קרוב למפלגה הליברלית. זה פשוט לא היה נכון.

אבל הייתה ביקורת מהותית יותר, כזו שלא האשימה את יוצרי המצפן בהטייה מכוונת ועיוות תוצאות, אלא במתודולוגיה שגויה ובעייתית. הביקורת הזו הייתה מוצדקת. אחד הדוקטורנטים שלמד איתי, שממשיך לעסוק בתחום, הסיק מסקנות מהביקורת הזו, ופנה לחברת kieskompas ההולנדית, שפיתחה את הפלטפורמה על בסיסה פעל המצפן, כדי שיתקנו את שדרוש תיקון. Kieskompas סרבו להכיר בשגיאות המתודולוגיות, ולכן אותו דוקטורנט החליט לנתק איתם קשר ולפתח כלי נפרד ששימש אותו בהמשך כאשר סיפק "מצפנים" לבחירות פרובינציאליות שהתקיימו מאז.

אבל kieskompas ממשיכים למכור את הסחורה המקולקלת שלהם לכל דיכפין, למרות שהם יודעים שהיא פגומה מתודולוגית. הקורבן האחרון של kieskompas הוא המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשיתוף עם חדשות ערוץ 2 ותנועת עורו, שהכלי שלהם מופיע גם באתר הג'רוסלם פוסט, ואפילו אל ג'זירה.

כך נראות תוצאות המצפן של המכון הישראלי לדמוקרטיה עבור אדם שהצביע אותו הדבר על כל השאלות (לא משנה אם "נייטרלי", "לא מסכים בהחלט" או "מסכים בהחלט" – התוצאה תהיה זהה). הסיבה לכך היא פשוטה ולא בעייתית: כל אחד מהמימדים נמדד על פי שורה ששאלות שבמחציתן התשובה הכי חיובית היא הכי קיצונית לכיוון אחד, ובמחציתן התשובה הכי חיובית היא קיצונית לכיוון אחר (דוגמא היפותטית: "יש לשלול את אזרחותם של ערביי ישראל" לעומת "ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה"). עד כאן אין בעיה. הבעיה מתחילה שכמנסים להבין מה משמעות הצירים עצמם. אם תשימו לב, אין הגדרה ברורה על הצירים במצפן הישראלי. אם במצפן הקנדי יכלו לדבר על "ציר כלכלי" לעומת "ציר חברתי", בישראל אין הגדרות כאלו, ומסיבה טובה.

אבל לפני שנעסוק בזה, אסביר מה הייתה הביקורת הלגיטימית על המצפן הקנדי, ומשם יהיה קל יותר להסביר למה במצפן הישראלי הבעיה המתודולוגית הזו חריפה כפליים מאשר בקנדה. האופן שבו מחושב המיקום של כל מפלגה, ומיקומו של כל משתמש, הוא על ידי חיבור וחיסור פשוטים: על כל שאלה משיב המשתמש בתשובה שנעה בין מינוס שתיים לפלוס שתיים, וכל התשובות של כל מימד מחוברות יחדיו. לכן, אם עונים על אותה שאלה אותו דבר כל פעם, תמיד מקבלים אפס: הפלוסים והמינוסים מבטלים אחד את השני. אבל המרחק בין המשתמש לבין המפלגות נמדד על פי המרחק בין התוצאות הסופיות שלהם, ולא על בסיס המרחק ביניהן בכל שאלה ושאלה. ניקח לדוגמא שתי מפלגות ובוחר אחד. בשאלה א', הבוחר בחר מינוס אחת, מפלגה א' בחרה אפס ומפלגה ב' בחרה פלוס שתיים. בשאלה ב', הבוחר בחר פלוס אחת, מפלגה א' בחרה פלוס שתיים, ומפלגה ב' בחרה מינוס שתיים. ברור שהבוחר יותר קרוב למפלגה א' מאשר למפלגה ב' – הוא מרוחק כדי נקודה אחת ממנה בשתי השאלות, לעומת מרחק של שלוש נקודות ממפלגה ב'. אבל – שוד ושבר! – הבוחר ומפלגה ב' שניהם ימוקמו בדיוק במרכז עם תוצאה סופית של אפס, בעוד שמפלגה א' תשאר במרחק נקודה אחת מהבוחר. במקרה כזה, המצפן יציע לבוחר לבחור במפלגה שעמדותיה מנוגדות בתכלית לשלו, במקום במפלגה הקרובה אליו.

במילים טכניות יותר – בהנתן שאין מתאם מלא בין השאלות השונות המודדות כל מימד, המתודולוגיה של המצפן של kieskompas יוצרת הטייה למרכז המפה. ככל שהקורלציה בין המדדים השונים של כל מימד נמוכה יותר, כך הבעיה תחריף. בקנדה, כאמור, כל ציר הוגדר על ידי סדרה של מדדים שענו להגדרה פחות או יותר קוהרנטית: נטייה כלכלית ונטייה חברתית. אפשר להעריך שגם אם בשאלות מסוימות לא תהיה התאמה מלאה בין המפלגה לבין הבוחר, הרי שהתוצאה הסופית נותנת נטייה כללית של הבוחר ושל המפלגות, וניתן לדבר על התאמה אידאולוגית, גם אם לא על התאמה במדיניות המדויקת.

בישראל, כאמור, המצב הרבה יותר חמור. הציר האופקי במצפן הישראלי מוגדר על-ידי שלושה תחומים: שלום ושטחים, בטחון וטרור, ודת ומדינה. הציר האנכי מוגדר על-ידי חוק וממשל, זכויות אדם, וכלכלה ורווחה. כל אדם שבקיא אפילו במעט במערכת הפוליטית בישראל יזהה על נקלה את הכשל. מי שעדיין לא מזהה אותו, מוזמן להעיף מבט על הגרף לעיל ולגלות שישראל ביתנו מוקמה כשמאלנית יותר מאשר הליכוד. הכיצד קרה הדבר הזה? פשוט מאוד: ישראל ביתנו אמנם ימנית מאוד בנושאי שלום ושטחים ובטחון וטרור, אבל היא "שמאלנית" (או חילונית, ליתר דיוק) בענייני דת ומדינה. מצביע ימני מתון בנושאי בטחון ושלום ושמרן מתון בנושאי דת ומדינה יגלה לתדהמתו שישראל ביתנו היא המפלגה בשבילו, לפחות על המימד הזה. גם מצביע שמאלני מתון בנושאי שלום ובטחון אך שמרן מאוד בנושאי דת ומדינה יגלה שישראל ביתנו היא הקרובה אליו ביותר. כך גם אנו מגלים שמפלגת רע"מ – מפלגה ערבית מוסלמית, ממוקמת כימנית יותר ממפלגת העבודה. בעיה דומה מופיעה גם במימד השני, שם נטיות ליברליות בנושא הכלכלי תנטרלנה נטיות ליברליות בנושאי זכויות אדם. כך ימצא עצמו המצביע הפוטנציאלי של "עלה ירוק – המפלגה הליברלית" זוכה להמלצה להצביע למפלגה העבודה, וכך מרצ ורע"מ-תע"ל מוצאות עצמן כבעלות עמדות כמעט זהות.

במילים אחרות, המצפן הזה משקף ניסיון להטיל לפחות ארבעה מימדים שונים ובלתי מתואמים – בטחון ושלום, דת ומדינה, כלכלה, וזכויות אדם – על שני מימדים בלבד. ההטלה הזו מבוצעת בצורה שלומיאלית שמתעלמת מחוסר ההתאמה בין המימדים השונים.

התוצאה הזו מטעה, בלשון המעטה. אם מי ממשתמשי הכלי יטעה לחשוב שהתוצאה משקפת איזושהי אמת אובייקטיבית וישנה את הצבעתו מבלי לחקור יותר לעומק, הרי שהצבעתו עלולה שלא להתאים כלל לעמדותיו.

יש להגיד לזכות הכלי שהוא "שקוף" – כל עמדות המפלגות מפורטות, ומשתמש שמעוניין בכך יכול לגלות כיצד חושבו מיקומי המפלגות השונים וכך לזהות את ההטייה. אבל השקיפות הזו אינה יכולה לכפר על העובדה שהכלי הינו פגום, ושמי שמכר את הכלי למכון הישראלי לדמוקרטיה ידע שהוא פגום וממשיך לסחור בו. היא גם לא מכפרת על כך שאנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה כשלו באיתור הכשל הבסיסי עד מאוד הזה. יתכן שאנשי המכון חושבים שהמצפן הוא לא יותר מצעצוע, בידור לשעת הבחירות, אך בכל זאת מן הראוי שמוסד מכובד כזה לא יעניק את שמו לכלי שמטעה מצביעים ומעוות (שלא במתכוון) את התוצאות המוצגות למשתמשים.

הצגה הרבה יותר מוצלחת של קרבה אידאולוגית תמדד על מימד אחד בלבד, שיהווה את סיכום סך המרחקים בין עמדת המשתמש לעמדותיה של כל מפלגה. על פניו, נראה שהכלי שהציע מאקו עשה שימוש במימד כזה, אבל מכיוון שהכלי היה בלתי שקוף בעליל, בלתי אפשרי לבדוק ולהבין אותו, ולפיכך גם עליו לא הייתי ממליץ.

אני חושש שתאלצו להחליט בכוחות עצמכם איזו מפלגה יותר קרובה אליכם…

עיקרי הדברים נשלחו גם למכון הישראלי לדמוקרטיה וליתר הגורמים המעורבים במצפן הישראלי. אם וכאשר תתקבלנה תגובותיהם, אפרסם אותן כאן.

עדכון, 21.1.2013: מרשות השידור הפנו את תשומת ליבי לכך שהמצפן לא הופיע באתר קול ישראל, ורשות השידור לא הייתה קשורה אליו בשום אופן. הפוסט תוקן בהתאם. סליחה על הוישנה.

מתנועת "עורו" התקבלה התגובה הבאה: "המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא שותף מרכזי של עורו בתחום הממשל והדמוקרטיה, אבל עורו לא היתה מעורבת באופן ישיר בפיתוח המצפן. מתוך מודעות לבעיות המתודולוגיות הבלתי נמנעות בכלים שכאלה, פיתחנו אפליקציה משלנו לבחירה מושכלת – המשחק "פוליטקלי קורקט", שבו המשתמשים מוזמנים לדרג ציטוטים שנאמרו על ידי ראשי המפלגות, ולא לדרג את עמדתם על פי אמירות כלליות המבוססות על קביעתם של מפתחי המשחק ולבחירתם של עורכיו.

"ברור לנו שגם "פוליטקלי קורקט" אינו כלי מושלם וגם בו יש בעיות מתודלוגיות מסוימות. אנחנו איננו קוראים לגולשים לבסס את הצבעתם אך ורק על תוצאות המשחק אלא מעודדים אותם להמשיך וללמוד מי הם המועמדים לכנסת הבאה ומה הם עשו באמצעות מגוון כלי מחקר ומידע שהנגשנו בעמוד התוצאות של המשחק, כגון מבחן איכות השלטון של התנועה לאיכות השלטון, אג'נדות נבחרות מאתר כנסת פתוחה, אמון והסכמה בהתבסס על אתר כחול, רשימת תורמים מרכזיים מאתר מבקר המדינה ועוד.

"מבחינתו, משחק הציטוטים הוא שער לעמוד שבו ריכזנו מידע רלוונטי על המועמדים לכנסת הבאה. המשחק עצמו ימיו ספורים – כבר ביום שלישי הוא יהפוך לא רלונטי, אבל עמוד המידע על המועמדים ימשיך לשמש את תנועת עורו ואת חבריה גם לתוך הקדנציה הבאה."

טרם התקבלה תגובה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה.

עדכון נוסף, 21.1.2013: המכון הישראלי לדמוקרטיה סירב להגיב לגופם של דברים מכיוון שלא הועברו אליו טרם הפרסום.

יהודית או דמוקרטית; כך או המכון הישראלי לדמוקרטיה

המכון הישראלי לדמוקרטיה ערך סקר, במסגרת "מדד הדמוקרטיה 2011" ובו נשאל מדגם של אזרחי ישראל (היהודים) מה יותר חשוב בהגדרתה של ישראל – היותה יהודית, או היותה דמוקרטית. למרבה הצער, המכון התיר למשיבים לבחור גם באפשרות "גם וגם", שכמובן קיבלה את הבכורה עם כ-46%. זו גם האפשרות שנבחרה על-ידי רוב המשיבים שהגדירו עצמם כאנשי מרכז. בשמאל ובימין הרוב הלך עם העדפת הדמוקרטיה או היהדות (בהתאמה), וכמעט כל השאר בכל אחד מהצדדים העדיפו את האופציה הפושרת (כפי שאפשר ללמוד מהנתונים המלאים, עמ' 44 – רק כ-7.5 בכל צד העדיפו את האופציה ה"נגדית"). ((לא לגמרי ברור איך קודד השיוך לפי נטייה פוליטית. בסקר עצמו נשאלו אנשים על נטייה פוליטית על פי סולם של 7 מדרגות. האם המרכז הוא שלוש המרכזיות, שמהוות למעלה מ-50% מהמדגם, או רק המדרגה האמצעית שמהווה 21.5%.)) כלומר, על פניו נראה כי המפה הפוליטית בישראל מוכתבת לא, כפי שנהוג לחשוב, על פי העמדות בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים, אלא סביב שאלת יהדות מול דמוקרטיה: בדלנות מול שיוויון. המפתח להבנת המפה הפוליטית בישראל, לפיכך, נמצא בפיצוח אותה קטגוריה אמצעית פחדנית של "גם וגם". ((הערה שולית: התמצית של הסקר שמופיעה בקישור הראשון מדברת בין השאר על הקשר בין ידע פוליטי לבין העדפת דמוקרטיה על פני יהדות – ככל שלמשיב יש ידע פוליטי רחב יותר, כך גדל הסיכוי שהוא יעדיף דמוקרטיה. בלי לראות את הנתונים הגולמיים, זה נראה לי כמו קשר כוזב. גם העדפת דמוקרטיה וגם ידע פוליטי קשורים, אפשר לשער, לנטיה פוליטית – כלומר, לשמאלנים יש (קצת) יותר נטייה לידע פוליטי רחב מאשר לימנים (זה לא אומר שאין ימנים בלי ידע פוליטי, אלא שיש יותר ימנים בלי ידע פוליטי. זה כבר קשור לקבוצות סוציו-אקונומיות, לא נכנס לזה).))

(מקור: ארכיון מפלגת העבודה, תיק ה' 4-39-1981-65. הקליקו להגדלה)

המכון הישראלי לדמוקרטיה אינו הראשון לשאול האם ישראל היא יהודית או דמוקרטית. בשנת 1984 ניסתה מפלגת כך לקיים "משאל עם יהודי עולמי" עם שאלה אחת פשוטה: האם המשיב חושב שישראל צריכה להיות מדינה יהודית, כלומר מדינה שתבטיח תמיד רוב יהודי וריבונות יהודית, או שמא ישראל צריכה להיות מדינה דמוקרטית שתבטיח שיוויון לכל, גם אם הדבר אומר שבישראל יקום יום אחד רוב ערבי. ((לצערי אין לי תיעוד של תוצאות המשאל, אם אלו פורסמו כלל אי פעם. אם למישהו יש מושג איפה יש סיכוי למצוא אותן, אשמח לשמוע.)) אצל כהנא לא הייתה אפשרות של גם וגם, כי הוא זיהה את מה שהולך ומתברר לימין ולשמאל הישראלי, ומתחיל להתבהר לאט לאט גם למרכז: שאין גם וגם. יש רק או או.

כהנא, וזאת יש להבין, היה בעל תפיסה מאוד מתוחכמת ומבוססת של הדמוקרטיה המערבית. שרון ויינבלום, דוקטורנטית באונ' בריסל, שבחנה דיונים בכנסת סביב סוגיות יסוד דמוקרטיות, אף טוענת שהאדם היחיד שהפגין הבנה מעמיקה של מושג הדמוקרטיה בדיונים הללו היה חה"כ כהנא. דווקא מתוך ההבנה הזו של העקרון הדמוקרטי הבסיסי של שיוויון אזרחי — הבנה שללא ספק הוא ספג בנערותו בארה"ב — הוא שלל את הדמוקרטיה כשיטת שלטון רלוונטית למדינה היהודית.

חברי כנסת אחרים, בין אם מתוך אי-הבנה של הדמוקרטיה, ובין אם מתוך רצון שלא להתמודד עם הסתירה הברורה בין המושגים, העדיפו לדבר על שילוב כלשהו בין המושגים, על "יהודית ודמוקרטית". מדינת ישראל הצליחה למכור את הלוקש הזה לאזרחיה, אבל נראה כאילו האזרחים מתחילים להתעשת. מבחינה זו, השאלה כפי שניסח אותה כהנא, שמבהירה היטב למשיבים מה משמעות המושגים "דמוקרטית" ו"יהודית", טובה פי כמה מהנסיון של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשאול על המונחים בצורה אמורפית, ואז לנסות ולהבין למה התכוונו המשיבים על ידי שאלה פתוחה שמבקשת מהם להגדיר מה זו דמוקרטיה ומהי מדינה יהודית עבורם.

כי לב העניין נמצא בדיוק בסוגיה הדמוגרפית. ישראלים רבים שחושבים שהם מאמינים בדמוקרטיה בכל רמ"ח איבריהם יהיו מוכנים בלי למצמץ לדבר על ההכרח לשמור על הרוב היהודי במדינת ישראל. הם אפילו לא יבינו את הסתירה בין עקרונות הדמוקרטיה לבין רעיון שמשמעו מניעה בכח ממיעוט להפוך לרוב. קבוצה גדולה תעדיף פשוט להתכחש לבעיה. פה מדובר דווקא בטרנד בקרב קהלו של כהנא עצמו: ראיתי בעבר (אם כי אינני מצליח למצוא אותו כעת) סרטון בכיכובו של חה"כ מיכאל בן ארי שמסביר מדוע אין בכלל איום דמוגרפי על ישראל(מה אתם יודעים, מסתבר שזכרתי לא נכון. לא מיכאל ולא בן-ארי – גולן אזולאי. כנראה שכל האנשים עם זקן נראים לי אותו דבר. התנצלותי בפני בן-ארי ואזולאי כאחד. כמו כן, אין לי שום סיבה להאמין שאזולאי או יוצרי הסרט – מועצת יש"ע – רואים בעצמם ממשיכי דרכו של כהנא. תודה לעידו על התיקון). זו טענה מוזרה ממי שרואה בעצמו, עד כמה שאני מבין, מממשיכי דרכו של כהנא. עצם הדיבור על הדמוגרפיה כעל איום, על הצורך ברוב יהודי כדי להצדיק את יהדותה של מדינת ישראל, מנוגד בתכלית לגישתו האנטי-דמוקרטית במופגן ובמוצהר של כהנא. כהנא כלל לא התבייש בכך שהוא מתנגד לשיטה הדמוקרטית עבור ישראל – שלילת הדמוקרטיה הייתה המסר המרכזי שלו, כאנטיתזה ליהדותה של המדינה.

אלו שחושבים שישראל יכולה להיות "גם יהודית וגם דמוקרטית" הם אלו שחושבים שלגיטימי שמדינה דמוקרטית תמנע מציבור כלשהו בתוכה להפוך לרוב בדרכים חוקיות. עולה התהיה אם אלו גם אותם אנשים שחושבים שזה לגיטימי שמדינת ישראל תמנע מהשמאלנים להפוך לרוב על-ידי הצרת צעדיהם באמצעות חקיקה מגבילה. סביר להניח שלא – הם מבינים שמדינה שפוגעת בחירותו של אדם לפעול באופן שאינו פוגע באחר באופן שישנה את הסטטוס קוו הפוליטי, ואף באופן שמכוון לשינוי הסטטוס קוו הזה, אינה מדינה דמוקרטית. אבל איכשהו הם לא משליכים את הכלל הזה מעבר לקבוצה היהודית.

דיברתי כבר בעבר על המהלך שעשה הביטוי "יהודית ודמוקרטית" ממשמעות של "יהודית, אבל דמוקרטית" למשמעות של "קודם יהודית, ואחר כך דמוקרטית". כל המהלך הזה נעשה, כמובן, בסאב-טקסט של השיח, שכן על פני הדברים, השיח מתכחש לכל סתירה בין שני המושגים הללו. כאשר המכון הישראלי לדמוקרטיה אפשר למשיבים לבחור "גם וגם", הוא בעצם הנציח את השיח כאילו אין סתירה בין המושגים הללו. אבל המכון הוסיף חטא על פשע דווקא כאשר בא לחדד את הנקודה הזו. למרות שרוב הגדיר את יהדותה של המדינה כסממן לאומי ולא דתי (עמ' 40), ((אגב, ראוי לציין את העובדה המטרידה שבכל המדדים הקבוצה הצעירה ביותר היא גם הימנית/יהודיסטית יותר. לא ברור האם יש כאן השפעה של מחזור חיים או הבדלים דוריים. נקווה שזו האפשרות הראשונה.)) עורכי הסקר בחרו לשאול את המשיבים האם במקרה של סתירה בין הדמוקרטיה לבין ההלכה היהודית יש להעדיף את הראשונה או את האחרונה. כמעט חצי בחרו בדמוקרטיה בניסוח הזה של השאלה, ועוד יותר מרבע בחרו, שוב, באופציה הפושרת של "תלוי בנסיבות". התוצאות הללו לא מפתיעות: לחילונים ולמסורתיים עדיין יש רוב ניכר בישראל, ואלו ברובם לא יסכימו למדינה שמבוססת על עקרונות ההלכה (ראו עמ' 45).

השאלה המעניינת באמת צריכה להיות לגבי מקרה של סתירה בין עקרונות דמוקרטיים לבין האינטרס של העם היהודי – האם יש להעדיף את הדמוקרטיה, או את העם היהודי? זוהי בדיוק השאלה שתפצח את אותם נשאלים שמעדיפים "חצי קפה חצי תה", ותראה לאן נושבת הרוח לגבי עתידו של המשטר הדמוקרטי בישראל. המכון הישראלי לדמוקרטיה, בינתיים, נמנע מלהשיב על השאלה שכהנא הציג.

להוציא את השד מהמגירה

נייצ'ר פרסם טור שעוסק ב"בעיית המגירה" במחקר מדעי, ובהמשך צייץ קישורים לשני אתרים שמנסים לפתור את הבעיה הזו.  זה הזכיר לי מאמרון שכתבתי פעם עבור ידיעון המחלקה למדע המדינה באונ' העברית, בו תפקדתי כעורך במשך שנתיים. מכיוון שאין גרסא אלקטרונית של הידיעונים, חשבתי שאולי כדאי לפרסם את הטקסט כאן. אז הנה הוא:

שלדים במגירה

מה קורה כשחוקר מצליח להוכיח כלום?
לד"ר קלי קייט, פסיכולוגית מאוניברסיטת ג'ורג'יה, היה רעיון למחקר. היא ניסחה שאלת מחקר והיפותזה, בנתה מערך מתודולוגי, עמלה במשך תקופה ארוכה באיסוף נתונים, וכשהגיעה סוף סוף לשלב הניתוח, היא גילתה שהכל היה לחינם. מסתבר שההיפותזה שלה לא ניתנת להוכחה בכלים בהם השתמשה. כתבי העת דחו את המאמר בזה אחר זה. גורלו של המאמר נגזר להיות זהה לזה של מספר לא ידוע של מחקרים אחרים שלא הצליחו להוכיח דבר, ולכן לא הצליחו למצוא את מקומם בכתבי העת המקובלים. אלו הם מאמרי המגירה.
אך מאמרי המגירה אינם סתם עוד מכשול טורדני בחייו של איש מדעי החברה. מדובר בבעיה אמיתית שמעיקה על חוקרים כמותניים, ומהווה כשל המעיב על תחומי מחקר רבים. הבעיה זכתה לשם "בעיית המגירה" (File Drawer Problem).

במדעי החברה מקובל כי הסף הסטטיסטי לאישוש השערה הוא מובהקות של 95 אחוזים, או סיכוי של חמישה אחוזים בלבד כי התוצאה שהתקבלה במחקר היא מקרית, ולכן לא ניתן לשלול את הנחת האפס הקובעת כי אין קשר בין המשתנים הנבדקים. אך חמישה אחוזים עדיין מותירים סבירות סטטיסטית גבוהה לכך שמחקר אחד מכל עשרים יאשש סברה שגויה. כלומר: אחד מכל עשרים מחקרים בעלי מובהקות של 95 אחוז, הוא שגוי. כאשר רק מאמר שמצליח לאשש את ההיפותזה שלו זוכה להתפרסם, לוקה תחום המחקר בהטיה המקשה על קהילת החוקרים להגיע לחקר האמת.

לבעיית המגירה יש גם השלכות אחרות, הקשורות בגורם האנושי. כאשר החוקרים יודעים כי מחקרים שלא יאששו את ההיפותזה שלהם יתקשו להתפרסם, גובר הפיתוי לנסח מחדש את שאלת המחקר, בהתאם לתוצאות שהנתונים סיפקו, ואף יש חשש לשימוש בתעלולים סטטיסטיים כדי להוכיח טענה בניגוד לממצאים המקוריים.

גם זמנם היקר של החוקרים נופל קורבן לשד שבמגירה. בעוד מחקרים כושלים צוברים אבק במגירה, חוקרים אחרים עשויים לנסות ולבחון את אותו כיוון מחקר בדיוק, מבלי לדעת שכבר קיימים נתונים המצביעים על שלילת הסברה.

למזלה של ד"ר קייט, זמן קצר לפני שכתבה את מאמרה עלה לרשת אתר אינטרנט חדש – The Journal of Articles in Support of the Null Hypothesis, כתב העת למאמרים בפסיכולוגיה התומכים בהשערת האפס. כתב עת זה, בעריכת ד"ר סטיבן רייסן מאוניברסיטת המבולדט שבקליפורניה, מוקדש למאמרים בתחום הפסיכולוגיה שלא הצליחו לדחות את השערת האפס, ולא מצאו את דרכם לכתבי העת בתחומם. "כששמעתי לראשונה על בעיית המגירה, חשבתי שהפתרון הוא פשוט," אומר רייסן. "כל מה שצריך לעשות הוא לפתוח מקום שבו אפשר לשים את כל מחקרי האפס הללו." רייסן עדיין מאמין בנכונות הפתרון שלו, אילו רק אנשים היו משתמשים בו. על-פי רייסן, כתבי העת המרכזיים אמנם מקבלים מאמרים שכשלו באישוש ההיפותזה שלהם "אבל הם מקבלים חמישה מאמרי אפס, ו-95 מאמרים מובהקים."

לא כולם מסכימים עם רייסן על חשיבות הבעיה. פרופ' גדי וולפספלד, המשמש כסוקר מאמרים עבור מספר כתבי-עת, טוען כי בדרך-כלל, אין סיבה לפרסם מאמרים שכשלו בדחיית השערת האפס. "המטרה של מחקר היא לגלות איך אפשר להסביר תופעה שלא ידענו להסביר קודם," הוא אומר, "ואם אין קשר, אם לא הצלחנו למצוא הסבר, אז זה לא הישג גדול." לטענת וולפספלד, רק אם מדובר בהשערה שכולם מניחים אותה א-פריורי, וחוקר בודק אותה ומגלה שהיא שגויה, אזי יש מקום לפרסום – "וגם אז צריך לשכנע שהמתודולוגיה טובה."

וולפספלד טוען כי הבעיה עשויה להיות חמורה יותר בתחומי מחקר בהם מתבצעים ניסויים, אז קשה לבדוק יותר מקומץ של משתנים, ולכן ניתן לנסח רק השערה אחת במחקר. במדעי המדינה, לעומת זאת, מחקר אחד יכול לכלול מספר השערות. "לא כל ההשערות הללו חייבות לקבל אישוש מתוצאות המחקר. להפך – זה דווקא נותן יותר אמינות לחוקר אם חלק מהשערותיו התבדו."

סטיבן רייסן אינו מקבל את הדברים הללו. "בעיית המגירה נותנת לנו הרגשה מוטעית שחיפושי המידע שלנו בספרות הם שלמים. חוקרים ניגשים לבעיה עם תפיסה מוטעית של התחום. בסקר שערכתי לאחרונה בנושא, נתקלתי במקרה של חוקר שעסק בכתיבת התזה שלו, עד שבשלב כלשהו אמר לו חוקר מוערך בתחום כי סיכוייו להצליח קלושים. כל המחקר שהתפרסם בנושא בכתבי העת תמך בהשערה שלו, אבל במגירה היו עדויות שליליות יותר." רייסן אף קובל על כך שבימים בהם הכלל באקדמיה הוא "פרסם או העלם", המסר שמתקבל אצל הסטודנטים הוא שכל מחקר חייב להיות מובהק כדי להיות שווה את המאמץ.

פרופ' וולפספלד, לעומתו, מאמין כי לרשות קהילת המחקר עומדים כלים לנטרול הבעיה, למשל מדורי ה-Research Notes הקיימים בכתבי עת רבים. שם, הוא מעריך, תהיה נכונות גבוהה יותר לפרסם תוצאות שליליות של מחקרים, מבלי להזדקק למאמרים שלמים. אך גם כך, מסכים וולפספלד כי יש מידה של אשמה גם בחוקרים עצמם: "פעם, כל חוקר פירט במאמרים שכתב את כל תהליך המחקר, כולל הטעויות שלו. יש מקום להודות יותר בטעויות שלנו, ולא לנסות להראות כאילו כולנו גאונים שידעו מראש את תוצאות המחקר."

אגב, המקום בו קראתי לראשונה על הבעיה היה במאמר "מחקר חדש מגלה כי…" באייל הקורא.

נפקדים נוכחים: על הטיות בחירה בחשיבה רציונלית

מישהו, אני חושב שזה היה נדב שאלתיאל, קישר לרשומה הזו של אבו מוקאוומה, שכללה את הציטוט הבא:

"An economist is an expert who will know tomorrow why the things he predicted yesterday didn't happen today." — Laurence J. Peter (Whose words, I think, might apply to the social sciences more broadly.)

הציטוט הזכיר לי שיחה שהייתה לי עם אבא שלי לפני זמן מה. דיברנו על המשבר הכלכלי ועל היכולת של כלכלנים לחזות תנודות בשוק. אני טענתי שעוד לא ראיתי הוכחה ליכולת כזו. אבא שלי טען שיש אנשים שמתעשרים מהבורסה, אז סימן שאפשר לחזות את התנודות ברמה סבירה של דיוק – מספיק כדי להרוויח מזה הרבה כסף.

הטיעון הזה הוא דוגמא מצויינת לאחת ההטיות הנפוצות ביותר בחשיבה רציונלית, ואחת שמאוד קל ליפול בה גם כאשר משתדלים להמנע מכשלים לוגים מוכרים יותר, כמו אד הומינם, או פנייה לסמכות: הטיית בחירה (selection bias). הטיות בחירה הן נפוצות להפליא, כולל בכתיבה אקדמית (קל וחומר אצל סטודנטים), ובאות בכל מיני צורות וזנים. ברשומה זו אתן מספר דוגמאות להטייה הזו, ועל מה צריך לחשוב כדי לוודא שלא נפלנו בה.

הטיית בחירה היא מצב בו אדם מסיק מסקנה כלשהי על בסיס התבוננות במדגם מוטה. הבעיה עם ההטייה הזו היא שכמעט אף פעם היא לא נעשית במכוון. המדגמים שאנחנו בוחרים מוטים לא בגלל שאנחנו רוצים מדגם מוטה, או בגלל שאנחנו מנסים לייצר את התוצאה הרצויה לנו, אלא בגלל שאלו המדגמים הזמינים לנו. למעשה, אפשר להגיד שאף מדגם אינו חף מהטיות, ואחת המטלות שלנו בבואנו להסיק מסקנות ממדגמים היא לחשוב כיצד המדגם עשוי להיות מוטה, ובאיזה אופן הדבר עשוי להשפיע על התוצאות שלנו. ((בתזת המ"א שלי עשיתי שימוש בסקר מבוסס אינטרנט, מה שבהכרח יוצר מדגם מוטה מאוד. בדיון המתודולוגי הראיתי שההטייה שנוצרת צפויה לפעול דווקא לרעת ההשערה שלי, כך שלמעשה אם ההשערה שלי תאושש על-ידי הממצאים, ההטייה הזו רק תחזק את האישוש הזה.))

הגורם הנפוץ ביותר להטיית בחירה, לפחות בדיונים שאינם אקדמיים, היא בחירה על בסיס המשתנה התלוי: ((המשתנה התלוי הוא המשתנה אותו רוצים להסביר, כלומר, זה התלוי במשתנים אחרים.)) אני רוצה לדעת מה גורם לתוצאה א', אז אני בודק מקרים בהם התרחשה תופעה א' ומנסה להסיק מתוך כך מה גרם לתוצאה הזו. הבעיה עם הפעולה הזו היא שאין לי שום דרך לדעת האם הגורמים שמצאתי יחודיים למקרים בהם התרחשה התופעה, או שהם נפוצים גם במקרים בהם היא לא התרחשה. ניקח לדוגמא מחקרון של מורי לשעבר פרופ' אברהם דיסקין, עליו הוא סיפר לנו בקורס מתודולוגיה. פרופ' דיסקין רצה לבדוק מה הגורמים שהופכים נשיא אמריקאי ל"חשוב". הוא יצר מדד חשיבות שהסתמך על אורך הערך הרלוונטי אודות כל נשיא באנציקלופדיה כלשהי (חלקי אורך הכהונה של הנשיא), ובחן מה מאפיין את הנשיאים החשובים ביותר לפי מדד זה. אם הוא היה בוחר להסתכל רק על הנשיאים החשובים, הוא היה מגלה ששניים מהם נרצחו (לינקולן וקנדי). בהחלט ניתן להעלות על הדעת אפשרות שנשיא שנרצח הוא גם נשיא שיזכה ליותר מקום בזכרון הקולקטיבי האמריקאי. אבל אם לא בוחרים על בסיס המשתנה התלוי, אלא מסתכלים על כלל המקרים, מגלים שהיו עוד שני נשיאים שנרצחו – ג'יימס גארפילד ו-וויליאם מק'קינלי (מי?), שלאף אחד לא אכפת מהם. ((למעשה, דווקא ההתנקשות במק'קינלי היא זו שבעקבותיה הופקדה בידי השירות החשאי המטלה להגן על חיי הנשיא.))

בחירה על בסיס המשתנה התלוי היא גם מה שגרם לטעות של אבא שלי: זה שישנם אנשים שהצליחו לעשות כסף מהבורסה לא אומר שאין אנשים שהסתמכו על אותם הכללים ממש, וכשלו – למשל, בגלל שתנודות הבורסה הן כאוטיות, ויש מידה גדולה של מזל בהצלחה או כשלון בהשקעות בה. כמו כן, העובדה שאנשים הרוויחו כסף, ואפילו הרבה כסף, לא אומרת שהם ימשיכו לעשות כן (ואז הם יפלו מהרדאר שלנו), או שהם לא הפסידו הרבה כסף בזמנים ספציפיים (מה שיעיד שוב שהם אינם באמת מסוגלים לחזות את תנודות השוק, אלא רק היה להם יותר מזל מלאחרים בניחושים שלהם).

המקרה הכי קיצוני של בחירה על בסיס המשתנה התלוי היא האנקדוטה: אני מכיר מישהו נורא זקן שמעשן שתי חפיסות סיגריות ושותה בקבוק וודקה ביום, ומכאן שהמרשם לחיים ארוכים הוא עישון ושתייה מרובים. רובנו יודעים להמנע מאנקדוטות אישיות מהסוג הזה כהוכחה למשהו, אבל לעיתים קרובות כן נעשה שימוש באנקדוטות משני סוגים אחרים כמקור להיסקים:

א. אנקדוטות היסטוריות: פעמים רבות בדיון תעלה דוגמא היסטורית כהוכחה לכך שדברים מסויימים חייבים לקרות במצבים מסויימים. למשל, בדיון על התנגדות בלתי אלימה תמיד תעלה הדוגמא ההודית כהוכחה ליעילות השיטה. הבעיה היא שדוגמא אחת אינה מוכיחה אלא התכנות של תוצאה מסויימת: יתכן שהתנגדות בלתי אלימה תוביל לשחרור לאומי. ומה על כל המקרים האחרים של התנגדות בלתי אלימה שלא צלחו? במדעי החברה מקובל לבצע "מחקרי מקרה" (case studies), ומחקרים ממין זה בהחלט שימושיים לניסוח תאוריות או בחינת תאוריות קיימות, אבל הם אינם יכולים, בפני עצמם, להוכיח חוקיות. רק הצטברות של מספר גדול של מחקרים כאלו (או מחקר אחד גדול על מספר מקרים) יכולים לאשש טענה לגבי חוקיות. וגם אז, חשוב לבחון כיצד נבחרו המקרים, כדי להמנע מאותה בחירה על בסיס המשתנה התלוי. וריאציה נפוצה על סוג זה היא השוואה של פחות או יותר הכל לארה"ב, חרף היחודיות של המקרה האמריקאי ואי הרלוונטיות שלו לרוב מה שמשווים אותו אליו.

ב. הוכחות מן הכוכבים: כשהאנקדוטה שלנו אינה מישהו שאנחנו מכירים אישית אלא מישהו שמוכר באופן כללי, אנחנו נוטים פחות להזהר מההטייה שבהסתמכות על המקרה שלו. מכאן נפוץ הז'אנר של ראיונות (או ביוגרפיות, או אוטוביוגרפיות) עם עשירים מתוך ניסיון לפצח את סוד ההצלחה שלהם. גם כאן כמובן, הסיבה היחידה שמראיינים את אותו אדם היא שהוא מציג התנהגות שאנחנו רוצים להבין – כלומר, הוא נבחר על בסיס המשתנה התלוי, אבל מכיוון שמדובר במקרה בודד, ההטייה מוקצנת עוד יותר והופכת את כל הניסיון להפיק מסקנות לחסר ערך לחלוטין.

לעיתים אנחנו בוחרים על בסיס המשתנה התלוי כי אין לנו ברירה אמיתית. מה גורם למינים מסויימים לשרוד בעוד שאחרים נכחדים? כל המינים שאנחנו מכירים מספיק טוב כדי לענות על השאלה הזו קיימים, או לכל היותר נכחדו לאחרונה – מה שאומר שהם שרדו עד התקופה האחרונה והיו נתונים ללחצים אבולוציוניים דומים. ניסיונות להסיק מתוך המדגם המוטה הזה בהכרח יכשלו. הדרך היחידה לנסות לענות על השאלה היא באמצעות ניסויי מחשבה תיאורטיים. זה, למעשה, מה שעשה דארווין.

סוג נוסף של הטיית בחירה היא בחירה עצמית (self-selection). נניח שאני מבצע ניסוי בפסיכולוגיה כלכלית, ומגייס מתנדבים לניסוי באמצעות הצעת תשלום זניח כלשהו. ישנה סבירות לא קטנה שרוב האנשים שיגיעו לניסוי שלי הם בעלי הכנסה נמוכה יחסית – אלו שיש להם הכנסה גבוהה לא יטרחו בכלל להתנדב. מסקנות הניסוי שלי, לפיכך, עלולות להיות מוטות, מכיוון שההתנהגות הכלכלית של בעלי הכנסה נמוכה עשויה להיות שונה בתכלית מזו של בעלי הכנסה גבוהה.

סוג הפוך הוא תמותת מקרים (case mortality). אם אני עורך ניסוי רב שנים בטיפול רפואי מסויים, מה עלי לעשות עם כל המקרים שלי שמתו לאורך השנים (בהנחה שהם לא מתו באופן ישיר מהטיפול)? הכללתם בתוצאות היא בעייתית משום שאין לי עליהם נתונים מלאים. מצד שני, יש סיכוי טוב שהם מהווים תת-קבוצה חשובה להבנת הנתונים, למשל, משום שהם משתייכים ברובם לקבוצת האנשים בעלי מחלות אחרות, או אנשים בעלי סגנון חיים מסויים שהביא לתמותה גבוהה יותר, או פשוט משום שזו קבוצת האנשים המבוגרים יותר. השמטתם מתוך הנתונים שמשמשים להסקת מסקנות מחייבת ניתוח מדוקדק של המקרים הללו כדי לשלול הטיית בחירה.

תמותת מקרים, כמובן, אינה מחייבת תמותה של ממש. מקרים "מתים" גם כאשר הם סתם נעלמים לנו. למשל, אם אני עורך מחקר רב-שנים במהלכו אני מבקש מהמשתתפים למלא שאלון אחת לשנה בנושאים מסויימים, חלק מהמשיבים שלי יפסיקו להשיב, או שאאבד קשר איתם במהלך המחקר. האם האנשים הללו מהווים קבוצה בעלת מאפיינים רלוונטיים להבנת המשתנה התלוי שלי? אם המחקר שלי, למשל, עוסק בהתנהגות כלכלית, ותמותת המקרים שלי נובעת בחלקה מהגירה, יש פה סכנה להטיית בחירה משום שאנשים שמהגרים מישראל נוטים להשתייך לקבוצות סוציו-אקונומיות גבוהות יותר.

כיצד ניתן להמנע מהטיות בחירה? כפי שכבר אמרתי, אין מדגם מושלם. כל מדגם סובל מהטייה מסויימת. המיטב שאנחנו יכולים לעשות הוא להבין את ההטיות הפוטנציאליות במדגם שלנו. בבואנו להסיק מסקנה כלשהי ממספר מקרים, עלינו קודם לשאול את עצמנו: כיצד נבחרו המקרים הללו? האם בחרנו אותם משום שהם מציגים את ההתנהגות אותה אנו מנסים להסביר? אם כן, עלינו לנסות לחשוב על מקרים סותרים, ולנסות לבחור דווקא על בסיס המשתנה המסביר. האם אנחנו יכולים לחשוב על מקרים בהם המשתנה המסביר שלנו קיים בלי שתתקיים התופעה המוסברת? כיצד ניתן להסביר זאת? שאלה נוספת שיכולה לעזור היא איזה מקרים עשויים להתקיים שלא היינו יכולים לחשוב עליהם? סקרים טלפוניים, למשל, מתבססים על ספר הטלפונים. המשמעות היא שמי שאין לו טלפון קווי לעולם לא יעלה במדגם. האם הקבוצה הזו היא בעלת מאפיינים רלוונטיים לשאלה שאני מנסה לבחון באמצעות הסקר? אם כן, כיצד העלמותם מהמדגם שלי צפויה להשפיע על התוצאות?

מטבע הדברים, קשה לנו לנתח את אותם המקרים אותם איננו יכולים לבחון. אם היינו יכולים לבחון אותם, לא הייתה לנו בעיה להכליל אותם במדגם. כלומר, היכולת שלנו להתמודד עם הטיית בחירה היא מוגבלת מעצם מהותה. מודעות לעצם הבעיה, לפיכך, היא כנראה הכלי החשוב ביותר בבואנו להסיק מסקנות מנתונים אמפיריים כלשהם.

דמוקרטיה: הגדרה מחדש

בפוסט זה אני אזרוק עליכם רעיונות חצי אפויים שישרתו אותי, או שלא, בפרק המתודולוגיה של הדוקטורט שלי, ביום מן הימים. סתם שתדעו.

הקדמה: למה להגדיר?

לעיתים מזומנות מישהו יבטל דיון מסוים באמירה "זה סתם דיון סמנטי" – משמע, אנחנו בסך הכל מתווכחים על המשמעות של מילים (או, לחלופין, אנחנו סתם מתווכחים על איזו מילה תשמש אותנו כדי לתאר משמעות שכולנו מבינים אותה), ומכאן שזה לא חשוב. משמעות, בתפיסה הזו, אפשר להגדיר באמצעות הכרזה, כמו במתמטיקה: יהי א' איבר בעל תכונות ב', ג' ו-ד', ותהי ה' קבוצת כל האיברים מסוג א' שגם כוללים את התכונות ו' ו-ז'. מה זה משנה איך קוראים למשהו הזה?

הבעיה היא שהמילים שאנחנו משתמשים בהן באות עם משמעות בילט-אין, מטען רגשי, היסטורי ולשוני שמקשה עלינו להשתמש במילה כשהיא מוגדרת בצורה מסוימת, כאשר אנחנו מבינים אותה, באופן אינטואיטיבי, במשמעות אחרת. מצד שני, כאשר כמה אנשים מדברים ביניהם וכל אחד מייחס משמעות שונה למילים שהם משתמשים בהן, קשה מאוד להתקדם מעבר לשלבים ראשונים של הדיון.

יש מספר דרכים להתמודד עם הקושי הזה. הדרך הראשונה היא להמציא מילים חדשות. כשרוברט דאהל, אחד מחשובי ההוגים הפוליטיים במאה ה-20, רצה לדבר על דמוקרטיות, הוא הגיע למסקנה שלמילה דמוקרטיה יש משמעות נורמטיבית – כלומר, דמוקרטיה נתפסת כאידאל שיש לשאוף אליו. כל ניסיון לדבר על מדינות קיימות ממש כדמוקרטיות נתקל בבעיה שהן אינן מושלמות, והדבר די מחסל את הדיון. לכן הוא בחר להגדיר מושג חלופי, שאינו נושא עימו מעמסה נורמטיבית: פוליארכיות. פוליארכיה היא משטר שעונה על מספר תנאים בסיסיים שיכולים להתקיים במציאות (ואף מתקיימים לעיתים קרובות). פוליארכיה היא מצד אחד משהו שאוטוקרטיות צריכות לשאוף אליו, ומצד שני משהו ריאלי שאפשר לקוות שיושג במציאות. מצד שני, הדמוקרטיה עדיין נשארת כאידאל, ואפשר לדבר על מדינות שקרובות יותר או רחוקות יותר מהאידאל הזה, גם בקרב הקבוצה של הפוליארכיות.

אפשרות אחרת היא לנסות לנטרל את המשמעות הנורמטיבית של המילה על ידי העברתה לתת-קבוצה של המילה. כך, למשל, אפשר להגיד שיש הרבה דמוקרטיות, אבל הדמוקרטיה האידאלית היא דמוקרטיה ליברלית, כלומר סוג מסויים של דמוקרטיה, שכולל מספר תכונות שאינן דרושות כדי לכנות משטר "דמוקרטיה" באופן כללי.

לבסוף, אפשר פשוט להתעלם מהבעיה ולהכריז שהמשמעות המקובלת של המילה דמוקרטיה אינה קוהרנטית (כלומר, אנחנו מגדירים דמוקרטיה בצורות שונות), ולכן לצרכי דיון מושכל חייבים לבחור בהגדרה אחת כלשהי, וזהו. בגישה הזו, ההגדרה של המילה נקבעת לפי המטרות שלנו, וכל עוד הגדרנו את המילה כראוי בראשית דברינו, היא יכולה לשמש באיזו משמעות שנקבע לה (תוך התחשבות בעובדה שהגדרות מרוחקות מדי מהמשמעות המקובלת פשוט לא תזכינה להתייחסות רצינית. אם אני אגדיר דמוקרטיה כסלט שמכיל עגבניות, סביר להניח שהטקסט שלי לא יזכה להתייחסות, לא במדע המדינה ולא בבתי ספר לבישול).

אבל אף אחת מהשיטות אינה אופטימלית בבואנו לקדם שיח פורה. הדרך שלי לנסות ולהתיר את הפלונטר הזה היא על ידי ניסיון לבצע פורמליזציה של המשמעות היומיומית של המושג. או, ליתר דיוק, ליצור הגדרה פורמלית שמשמרת עד כמה שאפשר את המשמעות המיוחסת למילה בלשון ההדיוטות, אך מאפשרת דיון מעמיק יותר בהשלכות של המושג, משום שאפשר לפתח אותו באמצעים לוגיים. עם זאת, בסופו של דבר אני מקבל את הטענה הפרגמטית מהסוג השלישי – ההגדרה של המילה צריכה להקבע על פי השימוש שאנחנו רוצים לעשות בה. ההבדל היחיד הוא שאני שם דגש על הקרבה למשמעות המקובלת של המושג, והניסיון להכליל כמה שיותר מתוכו בתוך ההגדרה הפורמלית.

דמוקרטיה ככח

ישנן הרבה הגדרות לדמוקרטיה בספרות, אבל כולן נעות בין שני הקיצונים שהוגדרו, כל אחד בנפרד, על ידי רוברט דאהל וג'וזף שומפטר. דאהל נתן לדמוקרטיה הגדרה מקסימליסטית: דמוקרטיה משמעה שיוויון פוליטי, כלומר, מצב בו כל פרט מקבל השפעה שווה על החלטות הממשלה, והכרעת הרוב היא הקובעת. כאמור, דאהל ראה בדמוקרטיה אידאל בלתי ניתן להשגה, וכינה את התהליך שמנסה להתקרב לכיוון הדמוקרטיה בשם "פוליארכיה".

לעומתו, שומפטר נתן לדמוקרטיה הגדרה מינימליסטית: דמוקרטיה היא משטר בו אנשים יכולים לבחור את המנהיגים שלהם מבין כמה אפשרויות. ישנו ויכוח לגבי עד כמה מינימליסטית ההגדרה הזו – האם דמוקרטיה מינימלית דורשת בחירות חופשיות שכל אחד יכול להתמודד בהן, או שגם בחירות בסגנון האיראני, שם כל המועמדים חייבים לקבל אישור מוקדם של האייטולות, מספיקות כדי להגדיר משטר כדמוקרטי, כל עוד ספירת הקולות היא הוגנת? אני מסכים יותר עם אלו שנוטים לפרשנות הכי מינימליסטית. גם אם האזרחים מתבקשים לבחור בין טווידלדי לטווידלדם ((סתם, לא יפה ללכלך ככה. אני בטוח שהיו הבדלים משמעותיים בעמדות שלהם במהלך הקמפיין, וזה רק אני שלא יודע מה הם.)), זו עדיין דמוקרטיה.

בין שתי ההגדרות הללו הסתדרו רוב מגדירי הדמוקרטיה למיניהם בשתי קבוצות, שאותן אני אגדיר בשמות הקריפטיים "ההיררכיים" ו"הראדיאליים". ההיררכיים התחילו מנקודת המוצא של שומפטר: יש קבוצה גדולה מאוד של מדינות, כולן דמוקרטיות, אבל חלקן מאופיינות בעוד כמה תכונות טובות שהופכות אותן למוצלחות יותר מבחינה נורמטיבית מאשר אחרות. את הדמוקרטיות הללו הם הגדירו כתתי-קבוצות של קבוצת הדמוקרטיות הגדולה. כך, עבור מולר וסקאאנינג (לדוגמא), ישנן "דמוקרטיות אקסקלוסיביות", בהן רק לחלק מהציבור יש זכות בחירה בבחירות הדמוקרטיות; "דמוקרטיות אלקטורליות" בהן לכל האוכלוסיה יש זכות בחירה, אבל אין הגנה על זכויות אדם, "פוליארכיות" בהן יש הגנה על זכויות אדם אבל אין שיוויון בפני החוק; ודמוקרטיות ליברליות בהן יש גם בחירות חופשיות וכלליות, גם הגנה על זכויות אדם וגם שיוויון בפני החוק.

מולם עומדת קבוצת הראדיאליים. אלו רואים בדמוקרטיה קטגוריה רדיאלית, כלומר במרכז עומדת הקבוצה "דמוקרטיות", שהן מדינות שמכילות את כל הדברים הטובים שאנחנו מייחסים לדמוקרטיה (אבל בלי להפוך את הקבוצה לקבוצה ריקה), ואילו מסביב לקבוצה הזו יש "קטגוריות פחותות" (diminished categories), או בשמן המלבב "דמוקרטיות דפקטיביות". כל דמוקרטיה דפקטיבית מתאפיינת בכך שהיא מכילה את כל המאפיינים של דמוקרטיה מלאה, מינוס מאפיין אחד או יותר. כך, למשל, יכולה להיות "דיקטטורה נאורה" שהיא מדינה בה יש זכויות אדם ושיוויון בפני החוק, אבל אין בחירות. קטגוריות קצת יותר ריאליות הן דמוקרטיות אקסקלוסיביות, שהן דמוקרטיות מלאות אבל זכות הבחירה נתונה רק לחלק מהציבור; דמוקרטיות בלתי-ליברליות שהן דמוקרטיות מלאות, אבל בלי יכולת של בית המשפט להגן על זכויות בפני הרשות המבצעת והמחוקקת; דמוקרטיות תחומות, בהן תחומים מסויימים הועברו מידי השלטון הנבחר לאליטה לא-נבחרת כלשהי (צבא, אליטה דתית); ועוד ועוד.

לכאורה, הקבוצה ההיררכית תואמת יותר לגישתו של שומפטר, ואילו הראדיאלית קרובה יותר לשיטתו של דאהל. אך לדעתי, ההגדרה הטובה ביותר תשלב בין גישתו של דאהל לבין הקטגוריזציה ההיררכית. הסיבה לכך היא שדמוקרטיה נתפסת באופן אינטואיטיבי כמשהו שאפשר להיות יותר ממנו או פחות ממנו – מדינה אחת יכולה להיות יותר או פחות דמוקרטית ממדינה אחרת, ומדיניות מסוימת יכולה להפוך מדינה ליותר או פחות דמוקרטית. המימד הזה חסר לחלוטין בגישה הרדיאלית לפיה או שאתה דמוקרטיה מלאה (ואז אין לאיפה להשתפר) או שאתה דמוקרטיה דפקטיבית, ואז אתה יכול להפוך לדמוקרטיה מלאה (שיפור) או לדמוקרטיה דפקטיבית אחרת (שינוי, אבל לא ברור לאיזה כיוון). דוגמא טובה לבעיתיות הזו אפשר למצוא, למשל, בנייר העמדה של סמי סמוחה שבו פירט את מודל הדמוקרטיה האתנית שלו, והסתבך כשהראה שמצד אחד, דמוקרטיה ליברלית יותר טובה מדמוקרטיה אתנית בנושאים מסויימים, אבל פחות טובה ממנה (כדמוקרטיה!) בנושאים אחרים. מאידך, הגישה ההיררכית מנוגדת לתפיסה שלנו את הדמוקרטיה כמושג נורמטיבי, בנוסף להיותו הגדרה של צורת משטר קיימת.

כיצד ניתן ליישב את שתי אופני ההגדרה? ההצעה שלי בונה על התחושה הזו שדמוקרטיה היא דבר מה מדיד שאפשר שיהיה יותר או פחות ממנו, ולכן מנסה להגדיר ממד אחיד, שבקצהו האחד נמצאת הדמוקרטיה המושלמת, ובקצהו האחר אי-דמוקרטיה מוחלטת, ושניתן לחלק אותו למרחקים מהקצה המושלם שמגדירים קבוצות שונות. ההגדרה הזו, בעצם, מקבלת את הגישה ההיררכית במלואה, אך במקום לדבר על הוספת עוד ועוד תכונות שונות, מדובר על שינוי בתכונה אחת בלבד.

כדי לגלות מהי התכונה האחת הזו, חזרתי לדאהל, ולהגדרה שלו של הדמוקרטיה האידאלית: שיוויון פוליטי. מה משמעות המושג הזה, וכיצד ניתן לתאר אותו כממד שאפשר לנוע בו? אפשר לנסות לחשוב על הרעיון באמצעות אנלוגיות. האנלוגיה המתבקשת היא למושג השיוויון הכלכלי. שיוויון כלכלי מודדים באמצעות מדד ג'יני. מדד זה נע בין אפס לאחד, כאשר אפס הוא מצב של אי שיוויון מוחלט ואחד הוא מצב של שיוויון מוחלט. שיוויון מוחלט מוגדר כמצב שבו לכל פרט בחברה יש אותה כמות של רכוש כמו כל פרט אחר, ואי שיוויון מוחלט הוא מצב בו כל הרכוש בחברה נתון בידיו של פרט אחד. ככל שהרכוש מחולק בין יותר פרטים, וככל שההפרשים ביניהם קטנים יותר, כך גדל מדד ג'יני. האם ניתן ליישם את מדד ג'יני גם לדמוקרטיה? מה המקבילה הפוליטית של כסף עבור הכלכלה?

כח. דמוקרטיה מתאפיינת בחלוקה שיוויונית של הכח בחברה. ככל שהכח מפוזר באופן שיוויוני יותר, כך המדינה דמוקרטית יותר. הדמוקרטיה המושלמת היא זו שבה לכל אזרח ישנה בדיוק אותה מידה של כח כמו כל אזרח אחר. מאידך, ההפך המוחלט של הדמוקרטיה הוא המשטר בו כל הכח הפוליטי מרוכז בידיו של אדם אחד – הדיקטטורה המושלמת. על פני הממד הזה, השאיפה הנורמטיבית צריכה להיות לפיזור אחיד יותר של הכח בחברה. לכן, נטילת הכח מקבוצה אחת והעברתו לקבוצה אחרת אינו יכול להיות דמוקרטיזציה, משום שהוא אינו משנה את מדד הכח בחברה.

דמוקרטיזציה וקונסולידציה: מה קורה אחרי זכות הבחירה?

חקר הדמוקרטיזציה מתמקד בתנאים הדרושים למדינה אוטוריטרית (היינו, לא דמוקרטית) להפוך לדמוקרטית. אין זה מפתיע, לכן, שהדגש הוא על הסכנה מפני עריצותו של מיעוט מסוים. לאחר שהתבצע תהליך הדמוקרטיזציה, עוברת הדמוקרטיה הצעירה לשלב המכונה "גיבוש הדמוקרטיה", או "קונסולידציה דמוקרטית". לתהליך זה ישנן שתי פרשנויות, אחת שלילית ואחת חיובית. הפרשנות השלילית ממשיכה בדגש על החשש מעריצות, ושואלת שאלות לגבי התנאים הדרושים כדי לבצר את הדמוקרטיה ולמנוע הדרדרות חזרה למשטר אוטוריטרי. חוקרים שמתמקדים במדינות דרום אמריקה, כמו אלפרד סטפן וחואן לינץ, מתרכזים בעיקר בסוגיה הזו. הפרשנות החיובית, לעומת זאת, רואה בקונסולידציה תהליך של חיזוק והעמקת הדמוקרטיה. עבור הרדיאלים המשמעות כאן היא הפיכת דמוקרטיות דפקטיביות לדמוקרטיות אמיתיות, בעוד שעבור ההיררכים מדובר בטיפוס במדרגות ההיררכיה מ"סתם" דמוקרטיה לעבר הדמוקרטיה הליברלית. שתי הקבוצות גם יחד מתמקדות בצדדים המוסדיים של הדמוקרטיה – חיזוק והרחבת החוקה, יצירת מנגנונים שימנעו הפיכות, הרחבת הזכויות הניתנות לאזרחים. אבל שתי הקבוצות, לדידי, מתעלמות מהאיום החדש שנוצר בדמוקרטיות צעירות (ומתקיים גם בדמוקרטיות ותיקות), שהוא האיום בעריצות הרוב.

עריצות הרוב, עבורי, משמעה שימוש של הרוב בכח השניתן לו מפאת היותו רוב כדי לשלול מהמיעוט את הכח הפוליטי שלו. איונו של כחו הפוליטי של המיעוט מביאה, כמובן, לפיזור פחות שיוויוני של הכח בחברה, ומכאן שחברה בה הרוב עריץ על פני המיעוט היא חברה פחות דמוקרטית מאשר חברה שבה הרוב אינו נוהג בעריצות. הכלי העיקרי למניעת עריצות הרוב אינו יכול להיות כלי מוסדי, משום שכל כלי מוסדי שכזה יכחד אל מול כחו של הרוב. הכלי חייב להיות כלי רעיוני: העמקת המחויבות הדמוקרטית של האוכלוסיה. רק באמצעות פעולה זו ניתן יהיה למנוע מצבים של עריצות הרוב. מחויבות דמוקרטית היא אותה רתיעה מהשימוש בכחך שלך כדי להגביל את כחו של האחר.

מהו כח?

כעת לא נותרה לי ברירה אלא להגדיר את מושג המפתח הזה בהגדרת הדמוקרטיה המחודשת שלי. מה משמעות המילה "כח"?

יש אינספור הגדרות שונות לכח, ולא אלאה אתכם באופן בו הגעתי להגדרה שלי, אלא רק אסביר את הרציונל מאחוריה. באופן פורמלי, אני מגדיר כח כך:

  • א' מפעיל כח על ב' כאשר ב' מבצע פעולה שהוא אינו מעוניין לבצע, אך ורק משום ש-א' שינה את הסיטואציה באופן שהופך זאת לבלתי כדאי ל-ב' שלא לבצע את הפעולה.
  • ב' אינו רוצה לבצע פעולה כאשר העלות של ביצוע הפעולה גבוהה יותר מהתועלת שבה. (c>u)
  • א' יכול להשפיע על הסיטואציה באמצעים הבאים:
    • כח כלכלי: הוספת תמריצים נוספים לתועלת (r) כך ש- c<u+r
    • כח כפיה: הטלת סנקציות (s) על אי ביצוע הפעולה כך שהעלות נטו של ביצוע הפעולה נמוכה יותר מהעלות של הסנקציות וגם מהעלות של התנגדות לסנקציות (t) כך ש- c-(u+r)<s  AND t (וזאת בתנאי שהעלות להטלת הסנקציות אינה עולה על התועלת של א' מהטלתן. מקרים של אי ודאות, בהם א' חושב שהוא יכול לכפות את הסנקציות ו-ב' חושב שהוא יכול להתנגד להן גורמים למשחק "שפן").
    • כח חברתי: שינוי תפיסת התועלת של ב' כך שתהיה גדולה יותר מהעלות (למשל, על-ידי הוספת משמעות ערכית לביצוע הפעולה).
    • כח מיקוח: הקטנת העלות (או תפיסת העלות) של ב'.

חשוב לשים לב לשני פנים חשובים של ההגדרה הזו. ראשית, הגורם המרכזי כאן הוא תפיסת המציאות של ב' וההשפעה שיש ל-א' עליה. הגורם הזה משאיר את ההגדרה פגיעה לכשל סנטה קלאוס: אני מאמין שסנטה קלאוס רוצה שאני אהיה טוב ויטיל עלי סנקציות אם לא, ולכן אני משנה את ההתנגדות שלי, למרות ש(להחביא את הילדים)סנטה קלאוס לא קיים. הפתרון לכשל הזה נעוץ בדרישה של ההגדרה ששינוי ההתנגדות של ב' נובע מתוך פעולה של א'. אם א' לא עשה כלום, מן הסתם לא ניתן לדבר על הפעלת כח.

שנית, הפעולה ש-א' רוצה ש-ב' יעשה יכולה להיות גם אי-פעולה. הפעלת כח יכולה להיות, לפיכך, גם מניעת האפשרות לבצע את הפעולה. במקרה זה מתהפכים הסימנים: האמצעי למניעת פעולה הוא באמצעות הגדלת העלות לביצוע הפעולה הלא רצויה. מדובר על מקרה פרטי של כח מיקוח, אבל חשוב לציין אותו משום שהוא אינו מהווה מיקוח. לשם דוגמא, אם ב' רוצה להדליק את הטלוויזיה ו-א' רוצה למנוע זו ממנו, א' יכול לשבור את הטלוויזיה, וכך להפוך את העלות של הדלקת הטלוויזיה לבלתי סבירה (או, אם תרצו, אינסופית), כך שהתועלת ממנה בהכרח קטנה יותר. צריך להבדיל בין פעולה הזו שמשנה את העלויות לבין איום בפעולה כזו, שמהווה סוג של סנקציה.

מההגדרה הזו נובע שיש מידה של סימטריות או דו-כיווניות בכח. הבחירה של א' בסוג הכח שכדאי לו להפעיל קשורה בכח הנגדי שיכול להפעיל ב'. כך, למשל, אם חתמתי על חוזה עם מישהו, אבל אני יודע שאין לו המשאבים הכלכליים הדרושים כדי לתבוע אותי על הפרתו, אני יכול להתעלם מכח הכפייה שלו (להטיל עלי סנקציות) באמצעות כח המיקוח שלי (להגדיל את העלות שלו להטלת הסנקציות עלי).

כח ודמוקרטיה: מה הלאה?

כח פוליטי מוגדר ככחו של הפרט להשפיע על הכלל. כדי שההגדרה שהצעתי לדמוקרטיה תוכל להיות שימושית לאיזשהו צורך, יש למצוא דרך פרקטית להכריע על פיזור הכח הפוליטי בקרב כלל האוכלוסיה במדינה מסוימת. כל המרכיבים המקובלים של הגדרת הדמוקרטיה המקסימלית יכללו כאן – זכות הצבעה, זכויות אדם ושיוויון בפני החוק – אך התחושה שלי היא שהם אינם מספיקים בפני עצמם, וחשוב מכך, שצריכה להיות דרך להפשיט אותם כך שיוכלו לשמש כיחידות של כח פוליטי. כמו כן, האופן שבו הכח הזה מתקיים בפועל חשוב לא פחות מאשר פוטנציאל הכח. כאשר מפלגות מסוימות נחשבות מוקצות מחמת המיאוס מכל קואליציה אפשרית, המשמעות היא איון הכח האלקטורלי של מצביעיהן, במיוחד אם הדחיה שלהן היא לא על רקע אי הסכמה רעיונית אלא בשל מאפיינים קבוצתיים (אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר). אם הרוב מנצל את כחו כדי לאסור על הבעת עמדות כלשהן שאינן, בפני עצמן, מבקשות להגביל את כחו של מגזר מסוים באוכלוסיה, הרי שיש כאן שלילה של כח לגיטימי מידי האוכלוסיה האוחזת בדעות כאלו.

עד כאן הגעתי בינתיים. ביקורת, הצעות והפניות רלוונטיות יתקבלו בשמחה.

רגע אחרי יום כיפור: שלל התנצלויות

בפוסט הקודם שלי, על דירוג האוניברסיטאות של ה-Times Higher Education, כתבתי שאף אוניברסיטה ישראלית לא הצליחה להכנס ל-200 המקומות הראשונים, לעומת שלוש כניסות בשנה שעברה. התבססתי ברשומה זו על ההנחה שכל האוניברסיטאות הישראליות אכן דורגו, כפי שהשתמע מכללי ההכללה של המחקר של הטיימס. עוד טענתי שאף כלי תקשורת ישראלי לא ידווח על הדירוג הזה, כי לאף אחד אין אינטרס לשלוח הודעה לעיתונות בנושא.

מסתבר שטעיתי, לפחות פעמיים: פעם אחת טעיתי, משום שעיתון הארץ דווקא פרסם כתבה בנושא ((תחת תגית "נערכת ההשכלה הגבוהה"!)) — הייתי רוצה לחשוב שאולי הוא הגיע לנושא דרך הבלוג שלי, אבל אני מניח שרוב הסיכויים הן שלא.

פעם שניה טעיתי משום שמסתבר – גם לפי הכתבה וגם לפי מספר תגובות שקיבלתי בעקבות הרשומה ההיא – שלפחות שתי אוניברסיטאות, העברית ותל-אביב, לא נכללו כלל במחקר. כפי שכתבה לי ליבי עוז ממשרד דוברת האוניברסיטה העברית:

הסיבה לכך שישראל לא נכנסה לדירוג שהתפרסם ביום חמישי היא סיבה טכנית ומצערת – בקשה לספק נתונים פשוט לא הגיעה מתומפסון רויטרס לאוניברסיטאות העברית ותל אביב. כמחלקה שאמונה על הספקת הנתונים הללו אני יכולה להגיד לך בבטחה שאם הבקשה הייתה מגיעה אלינו היינו ישר מספקים את הנתונים, כפי שסיפקנו גם ל-QS השנה ובשנים קודמות ואוכל גם להראות לך התכתבויות בנושא שהיו לנו עם נציגי הסקר לאחר פרסומו. בר אילן והטכניון העבירו נתונים אבל לא נכנסו למאתיים הראשונים.

בעקבות התגובות שהתקבלו בבלוג ובדוא"ל פניתי ל-THE לקבל תגובה, ואני אוסיף אותה כאן ברגע שהיא תתקבל. בכתבה של הארץ שלעיל מצוטטת תגובתם לפיה "רוב האוניברסיטאות הישראליות לא זכו להתייחסות ברשימה כיוון שלא ענו לבקשות חוזרות ונשנות להעביר מידע על אנשי הסגל והסטודנטים."

אני מתנצל, לפיכך, על השגיאות שנפלו בדברי. מן הסתם אם האוניברסיטאות כלל לא נכללו בדירוג, אי אפשר להסיק שום דבר על מצב ההשכלה הגבוהה מעצם העדרותן ממנו.

פוסט-ציונות באקדמיה הישראלית: מכל סילבוסי השכלתי

הדיון על פוסט-ציונות באקדמיה הישראלית התפרץ מחדש לרגל פרסומו של דו"ח מאת המכון לאסטרטגיה ציונית (פרסומים קודמים של המכון לאסטרטגיה ציונית: לימודי האזרחות בישראל: אינדוקטרינציה חד-כיוונית, פוסט ציונות במערכת החינוך הממלכתית, שנאת ישראל בגני הילדים. טוב, האחרון לא, אבל תודו שכמעט האמנתם!) ש(שימו לב למקוריות המבריקה והיצירתית!)בחן סילבוסים של קורסים במדעי החברה והרוח וגילה שסוציולוגים הם שמאלנים. ריכזתי כמה קישורים רלוונטיים ברשומה באתר מדעי החברה בישראל (אם כי, מנסיון העבר, לא הייתי בונה על דיון מרתק במיוחד שם. אבל אי אפשר לדעת).

אני שמח לבשר לכם, אגב, שעל פי הקריטריונים של המכון לאסטרטגיה ציונית, גם אונ' טורונטו היא פוסט-ציונית, כי גם הם מלמדים את אותם הטקסטים נגדם יוצא המכון. המוזר הוא שהם מלמדים אותם גם בקורסים על פוליטיקה קנדית. אנטישמים!

בפוסט קודם שלי כבר דיברתי על הבעיתיות שבטענות הללו מהכיוון של התוכן הרלוונטי לסילבוסים במדעי החברה (נושא שגם יובל דרור נדרש אליו). היום אני רוצה לעסוק בנושא מכיוון שונה קצת.

אחרי שאם תרצו לבשו את החליפה של האיומים ((לשם הבהרה: אם תרצו יכולים לדווח למי שהם רוצים על הממצאים שלהם. מה שהם לא יכולים לעשות זה לאיים על מישהו שאם לא יעשה כך וכך, אז הם יפיצו את הממצאים המרשיעים שלהם. זה ההבדל בין לשלוח תמונה של גבר בוגד לאשתו, לבין לשלוח לגבר מכתב שאומר שהתמונה תשלח לאשתו אלא אם ישלם כך וכך דולרים לסוחט.)), הם דרשו מנשיאת אוניברסיטת בן-גוריון לתקן את "ההטיה בהרכב הסגל במחלקה". לראשונה אנחנו חורגים מהשיח המכובס של "הטייה בסילבוסים" ועוברים למה שבאמת מעניין את הנאו-ציונים. הרי לא באמת אכפת להם מה מלמדים בכיתות ברמת רשימת הקריאה. הם יודעים טוב מאוד שמה שחשוב זה לא מה קוראים אלא איך קוראים. אני יכול להרכיב קורס שלם מטקסטים ציוניים טובים ולהוציא את הסטודנטים מהקורס עם ידיעה מוחלטת שהציונות היא גזענות. מה שאכפת לנאו-ציונים זה שהאנשים הללו מלמדים באוניברסיטה. הם רוצים שיותר מאנשי שלומם, ופחות מאנשי הצד השני, ילמדו באוניברסיטה.

אבל שימו לב שלמרות שלמעשה הם תוקפים את המנגנון של גיוס חברי סגל, הם בכלל לא מדברים על המנגנון הזה. הם מדברים על משהו שונה לגמרי – על תוכנית הלימודים שחברי סגל בונים. ולמה הם לא תוקפים את המנגנון? אולי כי הם יודעים שאין להם מה לתקוף. כי מחקר שבאמת ירעיד את אמות הסיפים של האקדמיה הישראלית, מחקר שיתמקד בשינוי עוולות באקדמיה, אם יש כאלו, ולא בהסתה כנגד המוסד האקדמי בכללותו, יהיה מחקר שיבחן את איכותם של המועמדים השונים למשרות אקדמיות וישווה בין אלו שנידחו לבין אלו שהתקבלו, ויוכיח כי בסטדנרטים אקדמיים  בלתי-מוטים, הדחויים היו עדיפים על המתקבלים.

הניסוי האחרון שנערך בתחום היה כשלון חרוץ. ד"ר רן ברץ, שהיו שניסו להריץ אותו כנער הפוסטר של ההטייה השמאלנית כנגד גיוס אנשי ימין לסגל האקדמי, התברר כמשענת קנה רצוץ, לאור רקורד הפרסומים הדל שלו (ואין בכוונתי כאן לבקר את איכותו של ד"ר ברץ כמרצה או אפילו כחוקר – אינני יודע דבר עליו – אלא רק לציין, שוב, שבקריטריונים הכי אובייקטיביים של הערכה אקדמית, ברץ פשוט אינו מועמד מוצלח למשרה אקדמית בשלב זה של הקריירה שלו).

וזה לא שאין בעיות בהליך קבלת חברי סגל חדשים לאוניברסיטאות. דיוני ועדות הקבלה חסויים לחלוטין ואין הן נדרשות לתת הסברים לקבלתו של פלוני או דחייתו של אלמוני. בדרך-כלל אין כללים ברורים להערכת המתמודדים, מה שמשאיר אקדמאים צעירים בעמדה מבולבלת בלי לדעת כיצד עליהם לנהוג כדי לעמוד בתנאים.

יש מקום לתיקון ולרפורמה. אבל טרם הוכחה הטייה שמאלנית. ודוק: תוצאה מוטה אינה הוכחה להטייה בתהליך הבחירה. אולי מי שמוטה הם כל כתבי העת והמוציאים לאור המובילים שנותנים עדיפות לפרסומים מסוג מסויים. ייתכן שזה המצב – אלא שאז לא ברור מה התועלת בתקיפת האוניברסיטאות בישראל, כאשר היעד הנכון הוא הממסד האקדמי הגלובלי — בהצלחה.

אין קורבנות תמימים בעזה

אני מסיים כעת את קריאתו של הספר Security as Practice של לין הנסן (Lene Hansen). הספר מציג מסגרת מתודולוגית לחקר שיח פוסט-סטרוקטורליסטי. ((אני תאורטיקן קטן מאוד, ואם תשאלו אותי מה זה פוסט-סטרוקטורליזם, לא הייתי יכול לענות לכם. למעשה, לא הייתי יודע שהגישה שלה היא פוסט-סטרוקטורליסטית אם היא לא הייתה אומרת בעצמה. הספר עצמו ממעט מאוד בז'רגון וכמעט שלא מרפרר לכל מיני צרפתים כמו דרידה ופוקו ואנשים אחרים שכתבו ספרים שאני לא מסוגל לקרוא, וגם כשהנסן מרפררת אליהם, היא מסבירה בדיוק למה היא מתכוונת כך שגם אהבלים כמוני מבינים.)) אני חייב להודות שהספר הזה גרם לי להתרגשות ניכרת, עד כמה שאפשר לדבר על מתודולוגיה במונחים כמו "ריגוש", ואני שוקל ברצינות לערוך שינויים (מינוריים, יש להודות על האמת) במטרות המוצהרות של המחקר שלי כדי שאני אוכל להסתמך על וריאציה על השיטה שהיא מציעה.

בכל אופן, כדי שהמתודולוגיה לא תרחף לגמרי באוויר, כל החצי השני של הספר הוא יישום של מערך המחקר שהיא תיארה על המקרה של השיח המערבי סביב המלחמה בבוסניה בחצי הראשון של שנות ה-90'. בסיכומו של הניתוח הזה, שגם סוקר שום את יתרונות ומגבלות שיטת המחקר, הופיע משפט שסימנתי לעצמי כמעניין במיוחד, לא משום שהוא רלוונטי למחקר שלי, אלא משום שהייתה לי תחושה שהוא אומר משהו משמעותי מאוד לגבי המצב כיום בעזה, המשט, וכל השיח ושיח-הנגד סביב שאלת המצור. הבעיה היא שאני לא לגמרי מצליח לנסח לעצמי מהו הדבר הזה. הפוסט הזה לא הולך להיות קוהרנטי במיוחד.

The Discourse of 'humanitarian responsibility' "constituted a 'civilian victim' to whom humanitarian responsibility was extended, but this subject was only ethically privileged insofar as it maintained a separation from the realm of political and military agency. 'Innocence' in turn was depoliticized and dehistoricized". ((Lene Hansen, Security as Practice: Discourse Analysis and the Bosnian War (New-York: Routledge, 2006), 212.))

אני חושב שאפשר לראות הקבלה בין המצב שמתארת הנסן לבין המצב בעזה, לפחות בכל הנוגע להתנגדות מצד השיח הישראלי המרכזי לרעיון של סיוע הומניטרי לעזה. ראוי, בהקשר זה, לחשוב על הקריאות כנגד המשט על כך שהם לא באמת רוצים להביא סיוע הומניטרי לעזה, אלא שזו פעולה פוליטית. שוב, כמו בבוסניה, ההומניטריות נתפסת כרלוונטית רק אם היא מנותקת מהפוליטיקה, והשתיים לא יכולים לדור בכפיפה אחת. לא יכולה להיות פעולה פוליטית של מתן סיוע הומניטרי, מכיוון ששני הדברים מנוגדים זה לזה.

באופן דומה, כאשר באו לדון בשאלת ההצדקה למתן סיוע הומניטרי לתושבי עזה, השוללים הזכירו מיד כי הפלסטינים בעזה הצביעו לחמאס, (ומכאן שאיבדו את זכותם לתנאי קיום בסיסיים, אם כך מחליטה ישראל שעליה לנהוג כדי לשמור על האינטרסים שלה). עצם הפיכתם של הפלסטינאים לאובייקט פוליטי, לסוכנים ((סוכן (agent) הוא מי שביכולתו לפעול באופן עצמאי ולא דטרמיניסטי או הסתברותי, או באופן אחר תלוי בלעדית בגורמים חיצוניים. מי שיש לו רצון חופשי ויכולת לפעול על פיו.)) פוליטיים, שוללת מהם את הזכות לתנאי קיום בסיסיים. אפשר לראות בשיח הזה תפיסה כמעט הובסיאנית של פעולת ההצבעה – בכך שבחרו בחמאס, הפלסטינים לא רק נתנו את קולם למפלגה הזו בבחירות תחומות בזמן ובמקום, אלא הם הפקידו את עצמיותם ממש בידי החמאס כך שכל פעולה של החמאס היא בגדר פעולתם שלהם עצמם. מעניין גם לזכור, כמובן, שהישראלים, אפילו תומכי הממשלה ביניהם, לא מייחסים לפעולת ההצבעה שלהם אותה תכונה מיסטית כמעט של הפקדת כל עצמיותם בידי הממשלה הנבחרת, ומספיק לחשוב, בעניין זה, על התגובות לביטולי ההופעות בישראל בעת האחרונה, שאפשר לקרוא אותן לפעמים כמעין פארסה על הביקורת כנגד המצור על עזה.

הטענה שלי, אני רוצה להדגיש, אינה דומה לטענות כנגד ענישה קולקטיבית, או הצהרות על כך שהמצור אינו מבדיל בין תומכי החמאס למתנגדיו (והמהדרין יוסיפו שהוא מחזק את הראשונים ומחליש את האחרונים ולא להפך) – אף כי אני נוהג להשתמש בטיעונים כאלו בדיוק בעצמי, בדיון הנוכחי צריך להבהיר שהטענות הללו נופלות בדיוק באותו השיח של הסיוע ההומניטרי שהגדירה הנסן: מגיע להם סיוע הומניטרי, כי הם לא כולם סוכנים פוליטיים, כי הם קורבנות תמימים, ולא חלק מהגורם הפוליטי, האלים.

יש לי תחושה, שאין לה גיבוי בספר של הנסן ולכן אני אשאיר אותה בגדר תחושה בלבד בשלב זה, שיש קשר בין השיח הזה של סיוע הומניטרי נטול-פוליטיקה, לבין הרעיון של "טרור". אמנות ז'נבה לדורותיהן עסקו, בעיקר, בשאלה כיצד יש לנהוג באופן הומניטרי בחיילי האויב. למעשה, כל הרעיון של "הומניטריות" התחיל מהרעיון המופרע לפיו גם לחיילים בשדה הקרב מגיע לקבל טיפול רפואי, ולא רק על ידי רופאיו של הצד שלהם. השיח ההומניטרי, אם כן, לא עשה בראשיתו הבדלה בין ההומניטריזם לבין הפוליטיקה. מי אם לא החייל מייצג את המדינה בשדה הקרב? אבל אפילו הוא ראוי לסיוע רפואי ולזכויות בסיסיות ברגע שמתעורר הצורך בכך. אם נשליך את העקרון הזה על עזה, לישראל יש זכות מלאה להטיל מצור על עזה אם היא תופסת את כל השוהים בה כחיילי אויב (ולא אדון כעת בשאלה אם התפיסה הזו מוצדקת או לא), אבל היא מחוייבת לספק לאותם "חיילים שבויים" את כל צרכיהם.

השיח ההומניטרי החדש, זה שהנסן זיהתה בבוסניה ואני טוען שקיים גם במקרה של עזה, שולל את האפשרות של שני המושגים לדור בכפיפה אחת – מי שהוא סוכן פוליטי אינו יכול להיות זכאי לסיוע הומניטרי. אפשר לשער שני מסלולים לא-סותרים שהובילו לשינוי הזה. האחד, כאמור, הוא הטרור. הפיכת הלחימה לא-סימטרית בעשורים האחרונים נטלה את העוקץ מאמנות ז'נבה – ואם הצד השני אינו מחוייב להן, מובן שגם הצד שלנו אינו מחוייב להן. אם החמאס אינו מחוייב לתת לצלב האדום לפגוש את גלעד שליט, ישראל לא מחוייבת לאפשר לצלב האדום, או כל ארגון הומניטרי אחר – לא כל שכן ארגונים פוליטיים! – להכנס לעזה. כל הסכמה של ישראל להעביר סיוע הומניטרי לתוך עזה היא, לפיכך, לפנים משורת הדין, ולכן ישראל רשאית להטיל אלו מגבלות שתחפוץ על הסיוע הזה מבלי לפגוע בעקרון ההומניטרי בנוסחו החדש.

המסלול השני נוגע להרחבה של רעיון ההומניטריות הרחק מעבר לסיוע לחיילים בשדה הקרב. באופן אירוני, הרחבת הרעיון של סיוע הומניטרי ליותר ויותר קבוצות אוכלוסיה שזקוקות לעזרה (להבדיל, למשל, מפיתוח עקרון אחר, נפרד מההומניטריזם, שיצדיק סיוע כזה – למשל פיתוח של עקרון הצדקה), הביא בסופו של דבר להוצאת קבוצת הלוחמים מגדר הרעיון ההומניטרי. איך אפשר, הרי, לכלול ילדים מזי רעב באותה קבוצה עם לוחמים חמושים מכף רגל ועד ראש, ולדרוש עבור שניהם עקרון שווה?

איזו מסקנה אפשר להסיק מכך? אחת המגבלות האינהרנטיות של המסגרת של הנסן, שהיא מכירה בה (ואף טוענת שהיא בלתי נמנעת, משום שהיא נגזרת מתוך עצם התפיסה הפוסט-סטרוקטורליסטית, שכאמור אין לי מושג מהי), היא שאי אפשר להסיק מסקנות אופרטיביות מתוך ניתוח שיח. הניתוח הזה מאפשר לנו להבין מצבים, אבל לא לנתח השתלשלות ארועים כשרשרת סיבתית. מכאן שאין אפשרות לנסח מדיניות או הצעות לפעולה באופן ישיר מתוך הניתוח הזה.

אני מרגיש עצמי פחות מחויב לתפיסת המציאות של הנסן, ולכן אני אניח שדווקא כן אפשר להסיק מסקנות – לגבי האמצעים הנכונים לערעור השיח הקיים, לגבי הדרכים הטובות ביותר להתנגד למדיניות שנגזרת מתוך השיח הזה, ולגבי המדיניות העדיפה בהנתן המצב הקיים. אני מאמין שאפשר להסיק מסקנות, אבל אני עדיין לא יודע מה הן.

על איכותם של האיכותנים*

מכיוון שאני עוסק בימינו הרבה במתודולוגיה ובניית שיטת המחקר עבור הצעת התזה שלי, אני אציק לכם בשבועות הקרובים עם הגיגים מיותרים לגמרי שלי על מתודולוגיה. ((למעשה, ההיסטוריה מראה שאין דרך טובה יותר להבטיח שאני לא אשוב לעסוק בנושא מסויים, מאשר שאני אבטיח לדבר עליו הרבה, כך שהאמירה הזו היא לא הבטחה, אלא יותר תעודת ביטוח מפני חזרה לנושא המשמים הזה.))

מכיוון שכיוון המחקר שבחרתי לעצמי הוא איכותני, אני משתתף בימינו בקורס על שיטות איכותניות, ונתקל מחדש בכל אותם חוליים שגרמו לי לא לאהוב את השיטות הללו מלכתחילה. זה לא כל כך שיש לי משהו כנגד השיטות עצמן, כשהן מיושמות היטב, אלא נגד זה שהרבה אנשים פונים לשיטות הללו מתוך הנחה שלא צריך שום שיטה כדי לחקור את המציאות, ותחת המטריה של שיטות איכותניות הם יכולים להתעלם ממתודות שיטתיות ולהחליפן ב"מה שבא לי".

למקרה שאין לכם השכלה במדעי החברה, שיטות מחקר בתחומים הללו מתחלקות לכמותניות ואיכותניות. השיטות הכמותניות מנסות עד כמה שאפשר לדבוק בשיטה המדעית כפי שהיא מוגדרת על-ידי מדעי הטבע: לבחור משתנים שניתנים לכימות, ניסיון ליצור תיאוריות "חסכוניות" בהן מספר קטן של משתנים מסביר מספר גדול של תצפיות, מחקרים עם מספר מקרי מחקר (n) גבוה וכן הלאה. הבעיה היא שהמציאות החברתית אינה בהכרח ניתנת לספירה. לא כל תחום של החוויה האנושית ניתן לכימות, ובין כה וכה רבים מנושאי המחקר שאנחנו מעוניינים בהם במדעי החברה אינם בנמצא בכמות כזו שמאפשרת לנו מחקרים עם n גדול. יתר על כן, המציאות האנושית היא מורכבת מאוד: אין שום סיבה להניח שמספר קטן של משתנים יכול בכלל להסביר תופעות מורכבות כמו "מלחמה", "פערי שכר" או "לאומנות". יותר הגיוני שהמציאות מאופיינת לא רק בהסברים מורכבים בפני עצמם, אלא שלכל אחד מהמקרים של התופעות הללו יש מספר נתיבים שיכולים להוביל אליהם – אין שום סיבה להניח שיש רק הסבר אחד ויחיד שיכול להסביר את כל המלחמות בהיסטוריה. לבסוף, וגרוע מכל, פרוטונים וגרביטונים לא יכולים לקרוא מה שפיזיקאים כותבים עליהם ולשנות את ההתנהגות שלהם בהתאם. בני אדם יכולים ואף לעיתים קרובות קוראים את מה שמדעני חברה כותבים (או גלגול של דברים שכתבו מדעני חברה), ומשנים את ההתנהגות שלהם בהתאם. למשל, אנשים עשויים לשנות צורת התנהגות מסוימת אם יספרו להם שהיא מובילה לתוצאות שליליות; או שהם עשויים לסגל לעצמם צורת חשיבה ספציפית אם אם יאמינו שזו צורת החשיבה האופטימלית. ((סטודנטים לכלכלה נוטים לסגל לעצמם חשיבה שתואמת את הרציונל של תורת הבחירה הרציונלית, אף כי אנשים רגילים אינם נוטים לפעול בצורה כזו בתנאים נורמליים.))

המשמעות של כל זה היא שהכלים הכמותניים פשוט אינם רלוונטיים עבור חלקים נכבדים מתחומי המחקר של מדעי החברה. לשם כך פותחו שיטות מחקר איכותניות, שמנסות להפיק את אותו סוג של מסקנות והיסקים מתוך כמות מקרים קטנה יותר, וזאת באמצעות איסוף מידע מעמיק הרבה יותר על מספר מקרים קטן (לעיתים קרובות, מדובר במקרה בודד). הקיצוניים שבהם, שנציגם הבולט הוא קליפורד גירץ, ויתרו לגמרי על הניסיון לפתח הכללות מתוך המחקר שלהם, ומצהירים שמטרתם היא פרשנית: הם רוצים להבין את המקרה שהם חוקרים כמטרה בפני עצמה, לא ככלי ליצירת הכללות וניבויים על מקרים אחרים.

אך, כאמור, לעיתים קרובות מדי חוקרים צעירים שעומדים בפני הבחירה בין שיטות כמותניות לאיכותניות בוחרים באחרונות לא בגלל שהן רלוונטיות יותר לנושא המחקר המועדף עליהם, אלא מתוך דחייה פוסטמודרנית של העקרון המדעי בכללותו. מבלי לדעת, הם דוחים גם את העקרונות שבבסיס השיטות האיכותניות, בו בזמן שהם מאמצים אותן לליבם כשיטות שלכאורה אינן נטועות ב"שיח המדעי-מערבי הדכאני". המציאות היא ששיטות איכותניות הן חלק מהמערך הכללי של המחקר המדעי במדעי החברה, שהן היו שם מאז ומתמיד, גם אם באופן פחות פורמלי מאשר השיטות הכמותניות; ושמי שרוצה לערוך "מחקרים" בלי להתייחס לעקרונות הבסיסיים של חשיבה מדעית אינו יכול לקרוא לעצמו מדען חברה. חוקרת שכזו יכולה לקרוא לעצמה "תיאורטיקנית של החברה", או "מספרת סיפורים של החברה", אבל לא "מדענית חברה".

אחד הספרים החשובים בנושא מתודולוגיה איכותנית, לפחות במדע המדינה, הוא ספרם של קינג, כהן ו-ורבה (King, Keohane and Verba, להלן KKV), תחת הכותרת Designing Social Inquiry. אחת הביקורות החוזרות והנשנות על הספר הזה היא שבעוד שהכותבים טוענים שהם אינם מבדילים בין שיטות איכותניות לכמותניות מבחינה ערכית, הרי שלמעשה הם מכפיפים את השיטות האיכותניות לרציונל של שיטות כמותניות. הביקורת הזו יכולה לבוא רק ממי שמבקש להוציא את השיטות האיכותניות אל מחוץ למעגל המחקר המדעי – והרי זה בדיוק מה ש-KKV מנסים למנוע. השלושה אינם מכפיפים את השיטות האיכותניות לרציונל של שיטות כמותניות, אלא לרציונל של מחקר מדעי. בה במידה, יש בספר ביקורת (אם כי עקיפה, שכן אין זה נושא הספר) גם על כמה משיטות המחקר הכמותניות שנעשו נפוצות עם הזמן, ואינן עומדות בסטנדרטים מדעיים.

הבעיה המרכזית של מחקר מדעי, מבחינת KKV, היא שאי אפשר לבחון תאוריה באמצעות אותו המידע שבאמצעותו פיתחנו אותה. כלומר, כדי לפתח תיאוריה כלשהו, נדרש לנו איזשהו ידע על העולם. איננו יכולים לשער השערות לגבי מה גורם למה אם אין לנו לפחות איזושהי דוגמא אנקדוטלית כדי להתחיל לחשוב מתוכה. אם איננו יודעים שום דבר על מלחמות או אפילו קונפליקטים פעוטים יותר בין בני אדם, נתקשה לחשוב על הסבר כלשהו לתופעה הזו. זו הסיבה ששיטות איכותניות היו חלק ממדעי החברה מאז ומתמיד, גם אם לא באופן פורמלי: ה"מחקר" האיכותני היה הניסיון האישי של אותם חוקרים עם העולם, המידע שהם אספו בצורה לא שיטתית, ואפילו לא מכוונת, על אותם נושאים. אילולא המידע הזה, לא היו יכולים אותם מדעים לנסח שאלות מחקר רלוונטיות ולשער תאוריות בעלות משמעות. בהקשר זה טוב לזכור את אותה אמירה של המתמטיקאי ג'ון פון-ניומן שמעטרת את הבלוג של גדי אלכסנדרוביץ': אין שום טעם לדייק אם אין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. ההתפתחות של שיטות איכותניות שיטתיות יותר, לפיכך, יכולה להעשיר את המחקר במדעי החברה, והן אף עושות זאת לעיתים קרובות.

אבל אם המחקר האיכותני שערכנו שימש אותנו כדי לנסח תיאוריה שמציעה הסבר סיבתי לאירועים שתיארנו, אי אפשר לחזור ולהשתמש במידע שאספנו כדי להוכיח את התיאוריה שלנו. הסיבה היא שקל מאוד לפתח תיאוריה שתסביר את מה שכבר ידוע לנו – לכל רצף אירועים שנתאר אפשר לבנות עשרות תיאוריות שתסברנה במלואן את כל העובדות הידועות. הדרך היחידה לברור בין התיאוריות היא באמצעות גזירת היפותזות מתוך התיאוריות, וחיפוש מידע נוסף שיאשש או יפריך אותן. בדרך כלל כשאנו חושבים על היפותזות, אנחנו חושבים על ניבויים לגבי העתיד. אם חקרנו את הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה, אנחנו יכולים לפתח תיאוריה שתנבא באיזה נסיבות תפרוץ מלחמת עולם נוספת. ברור, עם זאת, שניבוי עתידי שכזה הוא דרך די מחורבנת לבחון תיאוריה לגבי הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה, גם בגלל שאם יתמזל מזלנו לעולם לא נוכל לבחון את התיאוריה באמצעי הזה, וגם, אם לא יתמזל מזלנו, בגלל שחלק מהפואנטה של מחקר על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה היא שאנחנו רוצים לחשוב על דרכים למנוע את פרוץ מלחמת העולם השלישית. ((כידוע, אנחנו לא יודעים באילו כלים נלחם במלחמת העולם השלישית, אבל אפשר להיות די בטוחים שאת הרביעים נלחם במקלות ואבנים…))

אבל היפותזות יכולות לדבר גם על העבר. רק משום שכבר ערכנו מחקר איכותני על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה לא אומר שגילינו כל מה שיש לדעת על המלחמה. לכן, אפשר לנסות ולגזור מהתיאוריה שלנו היפותזות הנוגעות לדברים שלא בחנו עדיין לגבי אותה המלחמה, ואז לבחון האם הם אכן התקיימו או לא. אם הצלחנו לנבא נכונה את קיומו של פריט מידע שלא היו בידינו בעת גזירת הניבוי, הרי שחיזקנו את התאוריה שלנו. הכלל הוא פשוט: כל אימת שאנחנו משנים את התאוריה שלנו על סמך המידע הקיים בידינו, חובה עלינו לנסות ולחפש מידע חדש – בין אם באמצעות איתור משתנים נוספים של המקרה הנוכחי או חיפוש אותם משתנים במקרים מקבילים – כדי לאשש אותה. אחרת אנחנו לא בונים תיאוריה מדעית ובוחנים אותה, אלא סתם מספרים סיפור, וכל הסיפורים שווים בערכם זה לזה.

ההחלטה לבחור בשיטה איכותנית, לפיכך, צריכה לנבוע לא מתפיסה אפיסטמולוגית, או מתוך ביקורת על השיטה המדעית – השיטות האיכותניות הן עדיין בתוך גדרי המסורת המדעית – היא צריכה לנבוע מתוך אופיו של נושא המחקר וההנחות הסבירות ביותר לגבי אופי הקשרים בין הגורמים השונים לבין התופעה שאנו מנסים להסביר. אין מדובר כאן בהתכופפות או בתסביך נחיתות אל מול מדעי הטבע: מדובר בשיטה אחת קוהרנטית שנכונה לגבי כל תחום לגביו אנו מאמינים שאפשר לדבר במונחים של עובדות והוכחות. וכל מה שמחוץ לגדר הזה, אינו אלא דת.

(*) פוסט זה מוקדש לנדב, שבטח תכף יקרע לי את הצורה בתגובות.